בגדר נעלם – פרק 7

למראה הנסיך הנבוך, מראה שבהחלט לא הייתי רגילה אליו, הלב שלי האיץ את עצמו במהירות, עד שנדמה שכל היער מכיל רק את דפיקות ליבי.
"מה.. מה זאת אומרת?" שאלתי בגמגום מרגישה איך הפנים שלי נשרפות מחום ומבושה.
"את באמת רוצה לדעת?" אלחנדרו התבונן בי עם עיניו הירוקות בעוצמה שהייתה יכולה להרוג פיל, התשובה שעניתי הפתיעה את שנינו "לא" עדיף לי לא להיקשר לאף אחד בעולם, אני לא רוצה לדעת אם מה שהנסיך אמר אתמול זה מה שאני חושבת, זה רק יעשה את העניין מסובך יותר, התוכנית שלי היא לשים אותו במקום שיש שם בני אדם נורמלים וללכת!!
הוא התבונן בי מופתע, וסובב את גבו "לילה טוב.." לחש ספק לעצמו ספק לי.
אני העדפתי לשתוק.

טיפות הגשם הפתיעו אותנו בבוקר, נראה שמזג האוויר ביער הזה לא סגור על עצמו, אתמול הייתי נותנת הכל כדי שירד עליי טיפה אחת של גשם.
הערתי את אלחנדרו שהמשיך לישון למרות הטפטוף שהלך והתגבר, הוא קם בלי לומר מילה.
ארזתי את הנרתיק-עלה במהירות לפני שכל האוכל יתרטב, כשסיימתי אלחנדרו עמד מולי שיערו הבלונדי נראה כמו קש רטוב ועיניו יורקות זיקים של כעס.
מרתיע בהחלט!
סובבתי את פניי ואמרתי בשקט "בוא נלך לחפש מחסה".

על פי תחושת הגוף שלי עברה שעה ארוכה ומייגעת עד שמצאנו מערת אבן קרירה בקרחת יער, נכנסו לפנים המערה כאשר אנחנו נוטפים מים, הגשם הלך והתחזק מרגע לרגע.
ברגע שיצאנו לחפש מחסה אלו היו רק טיפות, כרגע הגשם הגיע לרמה כזאת שכל היער נראה כאילו הוא הולך לטבוע בים סואן.
במערה נשבה רוח קרירה שגרמה לי לרעוד "היה כדאי שנדליק מדורה" אמרתי בקול בלי להסתכל על פניו של הנסיך "אבל ענפים רטובים לא יעזרו לנו, אולי נחכה שהגשם ירגע קצת.."
"אני אלך להביא ענפים!" אמר בנוקשות ויצא החוצה בלי לקבל מענה.
התיישבתי על הרצפה ונשענתי על קיר המערה, באמת קר כאן.
המחשבות שהציפו את ראשי לא התאימו לי בכלל!
אני רגילה כל היום להיות עסוקה בהישרדות, כך שאין לי זמן לחשוב, עכשיו כשאלחנדרו הוא זה שדואג להישרדות, דבר שהיה מוזר לי מאד, היה לי זמן לחשוב על עצמי.
השאלה המציקה עלתה שוב בראשי כמו ביתר השנים לאחר מעבר בזמן, מי אני?
עוד לא פגשתי אדם כמוני שעובר ממקום למקום, למה אני שונה מכולם? אני חייבת לגלות את זה, אני מרגישה שזה המפתח לגילוי הזהות האמיתית שלי.
קולות רמים וטפיפות רגליים נשמעו מתוך המערה, זה לא הנסיך, אני חייבת להסתתר!!
מולי עמד סלע ענקי שיכול היה לשמש כמחסה טוב, רצתי אליו במהירות וזרקתי את עצמי מעברו פוגעת ברצפה הנוקשה ומשתדלת לא להוציא הגה מכאב המכה.
"אני אומר לכם הגשם הזה לא יורד ביער אלורנדי סתם כך, כבר שנים שלא היה כאן גשם" קול בס גברי דיבר בסמכותיות.
"אתה רוצה לומר לי שהיא חזרה לכאן אחרי שנים ארוכות שהיא נעלמה?" עכשיו אישה ענתה לו, דחקתי בכוח את הרצון שלי להציץ ולראות מי הם האנשים האלו שהחליטו משום מה לעצור דווקא ליד הסלע שמאחוריו התחבאתי והמשכתי להקשיב כאשר הפנים שלי קבורות ברצפה.
"שלוש עשרה שנה עברו.." עוד מישהו אמר את חוות דעתו.
"חייבים למצוא אותה, אם היא נמצאת בעידן שלנו, כולנו בסכנה גדולה" האישה נשמעה מודאגת מאד.
עידן? הם מדברים כאילו הם מכירים כמה עידנים.. הם מדברים עליי?
"הבאתי ענפים" שמעתי את הנסיך צועק מפתח המערה, זה מה שהיה חסר לי, שיברח מהר לחשתי בליבי מקווה שהמסר יגיע אליו בדרך כלשהי.
"מי אתה?" הקול הסמכותי שאל בביטחון.
"איפה אוו…" עוד לפני שהוא סיים את השם שלי קמתי מאחורי הסלע מתנודדת מצד לצד כאילו ישנתי עד עכשיו "אלן.. מה זה כל הרעש הזה?" התקדמתי לעבר הנסיך משנה את שמו בכוונה כדי שהאנשים לא יבינו שאנחנו מעידן אחר.
עיניו שידרו בלבול מוחלט, סימנתי לו בעיניי לשתוק כשאני מקווה בכל ליבי שהוא יבין.
כאשר נעמדתי ליד הנסיך סובבתי את ראשי כאילו רק עכשיו אני רואה את האנשים "מי אתם?" אמרתי בפרצוף נדהם.
האישה בעלת שיער לבן, דבר שלא ראיתי מעולם, ועיניים סגולות התבוננה בי בסקרנות רבה,
"מה אתם עושים במערה הזאת?" היא התקדמה לעברי ובחנה אותי במבט של נחש.
"שנים שלא ירד כאן גשם.. היינו בדרך לאחותו של בעלי" הצבעתי על הנסיך שהשתעל קלות למשמע התואר שנתתי לו "רואים הוא לא מרגיש טוב כל כך.. אנחנו לא רגילים לקור הזה, אתם בטח מבינים" אמרתי תוך כדי טפיחות חזקות על גבו של אלחנדרו.
הגבר בעל הקול הסמכותי דיבר, בגובהו הוא עבר את הנסיך דבר שהרשים מאד, אבל פניו היו מעוכות כאילו כף רגל ענקית דרכה עליהם ועיניו שחורות ורעות "תפסו אותם".
שני גברים נוספים התקרבו אלינו, לא היה אפשר להבדיל ביניהם, שניהם היו בעלי שיער שחור, עיניים שחורות כמו של הגבר הסמכותי, חליפות שחורות תואמות ואקדחים במותניהם! על פי האקדחים אנחנו כנראה בשנים היותר מתקדמות של האנושות.
תפסתי בידו של אלחנדרו בחוזקה והתקדמתי אחורה באיטיות.
"רוץ!!" צרחתי וקולי הדהד במערה הקרירה.