בגדר נעלם – פרק 5

פקחתי את עיניי עם זיכרון המשפט שצרם היטב במוחי, יכול להיות שהנסיך אלחנדרו החמיא לי בצורה שאף אחד אחר בחיים לא החמיא לי? בצורה שנראה לי שהוא לא החמיא לאף אחת אחרת?
נראה לי שדמיינתי, זה יותר הגיוני, אין מצב שהנסיך השחצן הזה יוציא את המילים האלו מהפה, השאלה שיותר מפריעה לי ומציקה לי היא למה דמיינתי את זה.
התרוממתי במהירות ממיטת העשב שלי, המיטה הזאת הרבה יותר נוחה מהרבה מיטות שעברתי בחיי.. נחמד שהצלחתי לאלתר משהו כזה.
"איי" שמעתי צרחה מכיוון הנסיך, הסתובבתי אליו במהירות, וראיתי אותו מתרומם באיטיות מחרידה ותופס את גבו תוך כדי כיווץ פניו בכאב עצום.
"מה קרה לך?" שאלתי בבהלה, מה שחסר לי זה שיעקוץ אותו משהו, בסוף יתברר שהוא גם אלרגי..
"הגב.." לחש בכאבים, הגב?.. כואב לו?
"אתה ממש מפונק!" קבעתי עובדה, והושטתי לו את ידי כדי לעזור לו לקום, הוא העדיף להתרומם לבד.. לקחתי את ידי אחורה בהפגנתיות. "מיטות כאלה נוחות.. לא יכולתי למצוא משהו יותר טוב" המשכתי למלמל ספק לנסיך ספק לעצמי.
"זה נוח?" שאל בבהלה מניד את ראשו מצד לצד כמנסה לגרש ממוחו את המחשבה על מיטות גרועות יותר.
הנהנתי בראשי בחיוך.
"טוב" אמרתי סופקת כף אל כף "קדימה, צריך למצוא מקור מים, אי אפשר להמשיך כך"
"מקור?.. מים..?" שאל מפהק בצורה שאם זבוב היה עובר לי פיו, בוודאי היה חושב שזאת מנהרה ארוכה וחשוכה ונכנס פנימה..
התחלתי לאסוף את שלל האוכל שצררתי בעלה קטן שיצרתי ממנו אתמול נרתיק, והלכתי לכיוון בלתי מוגדר בכוונה כדי שהנסיך ימהר.
זה עבד!
"חכי לי.. אממ.." הסתובבתי לאחור מחייכת בזדוניות, הנסיך רץ עד אליי מתנשף.. "אל תברחי לי" לחש.
תוך כדי הליכה זרקתי לעבר הנסיך "השם שלי זה אוונסכית, לא אממ.." לא באמת חשבתי שהוא הולך לקרוא לי בשמי, אבל לנסות לא מזיק לאף אחד.
"אוונ.. מה?" שאל בחוסר הבנה, כאילו שהשם שלו לא ארוך כמו נצח.
"אוונסכית, אל תשאל אותי מה המקור, אני בקושי יודעת מה המקור שלי!" עניתי לו בעצבנות, למה אני צריכה בכלל לומר לו את השם שלי, במילא אני מתכוונת למצוא לו מקום מחסה ולהסתלק, אני לא הולכת להשאיר לידי עלוקה עשרים וארבע שעות ביממה, נכון?!
צרחתי לעצמי בתוך המוח, אני הולכת לעזוב אותו!! ואני מאד מקווה שאני לא סתם מנסה לשכנע את עצמי, לא הגיוני שמשפט אחד שהוא אמר, או שדמיינתי שהוא אמר.. ישנה את כל ההחלטות שלי.
למה הוא לא אומר כלום? הוא גם לא מתנהג מוזר? אני חייבת לדעת אם הוא אמר את המשפט הזה או שדמיינתי..
"תגיד" הסמקתי בפעם הראשונה בחיי!
הוא התבונן עליי בסימן שאלה, שהלך והעצים כשראה את המבוכה שלא הייתה רגילה להיות על פניי.
"לא שמעתי טוב מה אמרת לפני שנרדמתי, אתמול" לקחתי אוויר עמוק אחרי המשפט הזה שגמר לי את כל כוחות הנפש שלי.
"את באמת רוצה לדעת?" הוא חייך, למה החיוך הזה ממיס לי את הלב?
הנהנתי בראשי בחוזקה.. אני רוצה לדעת!