בגדר נעלם – פרק 4

ירדתי מהעץ במהירות יותר גדולה מזאת שטיפסתי עליו מנסה לבחון בחושך הכבד את הסביבה ולמצוא את הנסיך בעיניי.
קפצתי את המטרים האחרונים שנשארו בין הרצפה לביני, ונעמדתי למול הנסיך שהיה נראה מבוהל למדי, נשפתי בהקלה, לפחות הוא בסדר.. בינתיים.
"מה קרה?" צרחתי מול פניו.
"יש פה… יש…" הוא גמגם בפחד מצביע על הרצפה.
התבוננתי על הכיוון שעליו הוא הצביע, נחש קטנטן למדי עמד זקוף מתבונן בערגה רבה מדי על הנסיך ועליי, הוא רעב? נראה לי שאנחנו גדולים מדי בשבילו, לקחתי אבן מהרצפה ודפקתי בראשו של הנחש בחוזקה, מכה אחת הספיקה כדי לערוף אותו.
הרמתי את עיניי לעבר השמיים חשיכה גדולה כיסתה את כל היער, אף פעם לא ראיתי שמיים שמחשיכים בבת אחת, כדאי לתפוס מחסה לקראת הלילה.. אם זה אכן לילה..
"בוא איתי" תפסתי בידיו של הנסיך וגררתי אותו כמעט בכוח לפנים היער, בזמן שהוא צורח הבהרות בלתי מובנות.

"באמת שלא טוב לי פה, אני לא מבין מה עשיתי רע בחיי.." הנסיך דיבר לעצמו בזמן שהדלקתי את המדורה וסידרתי לנו את כל האוכל שאספנו מחלקת אותו שווה בשווה לימים הקרובים, אי אפשר לדעת מתי יגיע אוכל לידינו שוב.
"אתה חושב שאתה מושלם, וזאת הטעות שלך נראה לי.." צרחתי בקול לנסיך שישב ליד האש מנסה לחמם את ידיו שהפכו סגולות מקור.
"מושלם?" שאל בחוסר הבנה מתבונן עלי במבט סתום.
נאנחתי אנחה עמוקה, הרבה עבודה יש לי עם אני מתכוונת להשאיר אותו איתי, מספיק חוויות יש לי בחיים מאשר להסתובב איתו, עדיף שאני אמצא לו מקום מבטחים מאוכלס בבני אדם ואלך לדרכי, ככה גם המצפון האבוד שלי ישתוק.
ישבתי ליד האש, מגישה לנסיך מספר פירות וצמחים על צלחת מאולתרת בצורת אבן קשה.
"בתיאבון.." אמרתי בהתלהבות והנחתי לידו את הצלחת. לקחתי את הצלחת שלי לידיי וישבתי לי האש החמימה, באמת קריר קצת הלילה.
"למה אתה לא אוכל?" שאלתי מתבוננת על הנסיך בעניין לועסת את הביס הראשון והטרי בפרי הטעים שמצאנו, הוא מתבונן בי בגועל.
"איך אני יכול לאכול כשעל האבן הזאת הלכו חרקים?" שאל בחוסר נוחות.
"אני ניקיתי אותה.." אמרתי תוך לעיסה של הביס השני, הפרי הזה ממש טעים, טוב לחזור ליער המון זמן לא אכלתי אותו.
"תאכל, אם לא אתה תמות!" ציוויתי עליו בקול נוקשה, המילה שקשורה למוות עשתה את שלה, כנראה שהוא אוהב מדי את החיים שלו, או שהוא מקווה לחזור לדבר הזה שהוא קרא חיים שלו, ולכן הוא התחיל לאכול בעדינות מרבית, כאשר הוא משתדל לשמור על כל כללי הנימוס הנהוגים בארמון ובשולחנות מלכי ספרד.
לא יכולתי להתאפק למראה המצחיק של נסיך ספרד אלחנדרו פורטיה השלישי האגואיסטי והשחצן יושב על הקרקע ליד מדורה ואוכל מאבן פירות שבחיים לא ראה בנימוסים של מלכים, ולכן פרצתי בצחוק שנראה תמוה בעיניו.
"מה מצחיק?" שאל בחוסר הבנה.
הנפתי את ידי בביטול ועצרתי את עצמי, אין לי כוח להסביר לו.. הוא כל החיים שלו גדל בארמון הוא לא יבין את המראה הזה מהמעמד הרם שלו
סידרתי מיטות עשב מאולתרות מצמחים רכים שהיו באזור, "נעלה לישון, שנוכל לצאת מהאי הזה מחר, טוב?" פניתי לנסיך מנסה לנחם, אני צריכה שהוא יהיה ערני מחר, אני לא אוכל לעצור אחרי כל צעד קטן שנעשה בגלל העייפות שהוא מפגין.
הוא הנהן בראשו, היה נראה שהוא הפסיק לשאול שאלות, כמו השאלות המטרידות שהיו באיסוף האוכל.
הנסיך נשכב על אחת ה"מיטות" ואני על השנייה לידו, "אתה דווקא בסדר" אמרתי מחייכת לעצמי מתבוננת על הכוכבים הזרועים בשמיים שהתנוצצו בין צמרות העצים, הנסיך התבונן בי קצרות ואז הרים את עיניו חזרה לשמיים "זה יפה…" אמר בהתפעלות.
"אני רגילה לזה, אולי בגלל זה היופי נסתר מעיניי.." העפעפיים שלי נעצמו אט אט, נותנות לגוף תחושה של רוגע ושלווה.
"לילה טוב.." מלמלתי שנייה לפני שנרדמתי, ובאותה שנייה עצמה שמעתי את הנסיך אומר "השמיים יפים.. כמעט כמוך"