בגדר נעלם – פרק 2

הפכתי את כל הבקתה הקטנה על בוריה ושום שרשרת לא נמצאה, הפריט היחיד בעולם שיכול לגלות לי אי פעם את עברי נעלם, התחלתי לבכות כמו ילדה קטנה שאיבדה את ההורים שלה באמצע שוק סואן, האמת שזה יותר גרוע מזה כי אני כבר ממזמן איבדתי את ההורים שלי אבל על השרשרת שמרתי כבבת עיני בגלל התקווה שיום אחד אני אוכל לחזור אליהם או לגלות מי אני.
בהחלטה של פתע קמתי על רגליי והתקדמתי בשביל המוביל לארמון, שם הייתי בפעם האחרונה, אולי אני אמצע את השרשרת בדרך או בתוך הארמון.
כאשר הגעתי לארמון אחרי שצווארי נתפס כי כל הדרך התבוננתי על הרצפה בשבעים עיניים שלא היו לי כדי למצוא את השרשרת, השערים הענקיים היו נעולים ושומרים חמורי סבר עמדו שם, אלו לא השומרים החייכנים של הבוקר, אני אמורה לעבור אותם?
התקרבתי לשער בלי להסתכל אליהם וחיכיתי שיפתחו, כשראיתי ששום תגובה לא באה מצדם, צרחתי על אחד מהם "היי, אני עובדת פה ושכחתי את החפצים שלי בצהרים תפתח לי!" הוא נשאר עם מבט קפוא ואפילו לא סובב את ראשו לכיווני, התקדמתי לעברו ודחפתי את עצמי למול עיניו "תראה אני עם מדי ארמון" אמרתי לו ומכיוון שהוא לא הגיב צרחתי באוזנו, הוא נשאר קפוא. אולי זה רק פסלים, ובמחשבה הטיפשית הזאת כשכל רצוני הוא למצוא את השרשרת התחלתי לטפס על השער, שלושת השומרים שהיו קרובים אליי רצו במהירות, אז טיפסתי מהר יותר והגעתי מחוץ להישג ידם, לפחות עכשיו אני יודעת שהם לא פסלים, שמעתי קולות צועקים וחיילים רצים למקום שכאשר הורדתי את ראשי כעבור דקה עמדו עשרים חיילים מתחתי.
החיילים התחילו לטפס גם הם על השער, אז המשכתי גם אני מתחמקת מהם במהירות, הם לא יוכלו לגבור עליי אחרי שהייתי חודשיים ביער אינסופי שאפילו את השנה לא ידעתי מרוב שהוא היה מבודד, טוב שבכלל הצלחתי לשרוד שם.
הגעתי לפסגת השער ואז עברתי לצד השני מתחילה לרדת אותו במהירות, מזלי שהשער היה מספיק עבה כך שיכולתי להביט בעיני החיילים המטפסים בזלזול כשירדתי, אבל הם לא יכלו להגיע אליי.
דרכתי על האדמה רצה במהירות לארמון כשכל כמה שניות אני מסובבת את ראשי לאחור לראות היכן החיילים נמצאים, נתקעתי במשהו שהעיף אותי קדימה ישירות לרצפה, התבוננתי מולי וראיתי נעליים גבוהות בדיוק בשנייה שאלפי זוגות ידיים תפסו בי בחוזקה.
"תעזבו אותי" צרחתי בקול לחיילים שלא הרפו.
"תעזבו אותה" ציווה בעל הנעליים בסמכותיות.
"היא התגנבה לאר…" התחיל אחד החיילים לומר כאשר בעל הנעליים קטע אותו באמצע "זה בסדר" אלפי זוגות הידיים שיחררו אותי, הרמתי את ראשי כדי להודות למצילי, וראיתי את הנסיך היהיר והמתנשא עומד מולי ומחייך להנאתו.
"משרתת!" קרא, אין לי כוח אליו עוד פעם "אני מבין שבאת להתנצל על התנהגותך ולהתחנן שאני אקבל אותך בחזרה לעבוד בארמון" גלגלתי את עיניי בזלזול שלא נעלם מעיניו של הנסיך, אבל כדי להישאר ולחפש את השרשרת הנהנתי בראשי במהירות מנסה להתפטר ממנו.
הנסיך הוציא משהו נוצץ מכיסו "זאת מתנה לארוסתי, יפה?" שאל בלעג, התבוננתי על השרשרת שלי שמונחת בידו בתדהמה, אין ספק שזה שלי ראיתי את כיתוב השם שלי מוטבע מאחורה.
"זה שלי" קבעתי בקול.
"לא, זה מתנה לארוסתי" חייך הנסיך, יש לו את כל הזהב שמישהו ירצה אי פעם והוא עוד מעז לגנוב לי את השרשרת.
"תן לי את זה בבקשה" ניסיתי לבקש יפה, אבל הוא רק צחק בקולי קולות, אני חייבת לקחת ממנו את השרשרת.
"את עדיין מפוטרת, אין לך מה לחפש פה יותר" אמר ברשעות וצחק.
משהו מוזר עקצץ לי בכפות הרגליים, בהתחלה חשבתי שאני מדמיינת כבר שלושה שנים ששכחתי איך מרגישים את זה, אבל ברגע הבא ידעתי שאני הולכת להעלם מכאן, אני חייבת את השרשרת מיד!
התקדמתי לעבר הנסיך וניסיתי לתפוס בשרשרת אך הוא העיף את ידו ואותה תפסתי, דקה עברה..
הנסיך מולי, השרשרת בידו, אבל האור שסנוור את עיני גרם לי להתבונן סביבי, יום, מולי משתרע ים ענקי ומרהיב ביופיו, אני עומדת על חולות זהובים ונקיים ומצדי השני משתרע יער ענקי, התבוננתי שוב על המקום, ושוב על הנסיך, ואז על השרשרת.
פעם ראשונה שקרה לי דבר כזה, האמת היא שאף פעם לא ניסיתי לקחת איתי מישהו בזמן, אם הייתי מנסה יותר מוקדם אולי לא הייתי עושה את הטעות הענקית שעשיתי, העברתי איתי את נסיך ספרד..