בגדר נעלם – פרק 14

המילה המוזרה הדהדה לי בראש גם זמן רב אחרי שהאישה נכנסה לתוך הקיר ונעלמה לה, המשכתי לבהות בחוסר אונים ובחוסר הבנה בקיר הריק הלבן.
טמפוסית, בחיים לא שמעתי את המילה הזאת, מה שעוד יותר הפחיד אותי הוא שזה המקום הראשון שאני מגיעה אליו ולא מבינה מה אומרים לי.
התקדמתי לבית הצמוד שבינתיים שייכתי לעצמי באיטיות כאשר מחשבות מערפלות את מוחי, הרי כן הבנתי את האיש בכיכר, יכול להיות שהוא מדבר בשפה שונה מאנשי המקום? בשפה שונה מהאישה הזאת?
אני חייבת לברר ממה היא נבהלה כל כך, ויותר חשוב מזה, אני חייבת לברר למה אני לא מבינה אותה.
מיששתי את קירות ביתי מחפשת אחר הפתח עד שנבלעתי באחד מהם בחזרה לתוך הבית הקטנטן. התיישבתי על אחד מכיסאות העץ שהיו ליד השולחן שתפס את מרבית שטחו של הבית ותפסתי את ראשי בשתי ידיי מהחשש שהוא יתפוצץ מרוב מחשבות.
"די" צרחתי לאחר דקות ספורות שהדמיונות כבר השתוללו בתוך ראשי, אני חייבת להירגע.
הלכתי למקרר בחיוך, הדרך הטובה ביותר להירגע היא אוכל, פתחתי אותו בוחנת בעיניי את שלל המאכלים כאשר מבטי נתקע על הקופסה שנעלמה לי יותר מוקדם, איך היא הגיעה לכאן?
לקחתי קופסה אחרת בידי, וחיממתי אותה במיקרוגל המופלא, לאחר שבדקתי כמה פעמים שהיא נעלמה מהמיקרוגל פתחתי את המקרר וראיתי שוב את אותה קופסה באותו מקום שממנו לקחתי אותה קודם.
האוכל פה לא נגמר אף פעם? איזה מקום מדהים.
לאחר שסעדתי את ליבי בתאבון רב באוכל הטעים והנחתי את הצלחת על הכיור שהעלים אותה תוך שנייה, פתחתי שוב את הארון שבו קופסת הקרטון הענקית שכנה, משכתי אותה החוצה כאשר הכובד המפליא שלה מאט אותי בצורה משמעותית.
הגעתי ליד הכיסא והתיישבתי עליו בהקלה כאשר הקופסה עומדת לצידי דוממת "אז מה יש בך?" שאלתי בסקרנות כאשר רעש נשמע מכיוון קיר הכניסה.
סובבתי את ראשי במהירות בדיוק בזמן כדי לראות יד לבנה קטנה נכנסת באיטיות מהוססת דרך הקיר לעבר הבית.
"מי שם?" צרחתי בקול, לאחר היד הופיע גוף, ראש ולבסוף עמדה מולי הילדה הקטנה שכנראה היא הבת של האישה המוזרה שפגשתי לפני כן.
היא חייכה אליי חיוך תמים "אני יכולה לענות לך על השאלות שלך…" היא אמרה בלחש כפוחדת שישמעו אותה, היא התיישבה על הכיסא השני שהיה ליד שולחן העץ ושילבה רגל על רגל.
בלעתי את הרוק שלי באיטיות מקווה בכל ליבי שהיא לא שמה לב לקופסת הקרטון שעומדת על ידי והנהנתי בראשי בחוזקה, אני צריכה תשובות.
"אבל לפני זה, את תעני על שלי" עוד לפני שהספקתי להסכים היא הוסיפה בלחישה מצמררת "בכנות".
"תשאלי" הפטרתי מנסה להראות אדישה ובלתי מפוחדת, מעולם לא פחדתי לשקר, אבל משהו בילדה הזאת הכניס בי צמרמורות בלתי נפסקות.
"מה את עושה בבית הזה?" היא ירתה ועיניה התכולות ננעצו בי בחוזקה.
שאלה די קלה, אפשר לחמוק ממנה בקלות "דודים שלי שיצאו לחופשה גרו כאן, הגעתי לפה אתמול מרחוק, הם ביקשו שאני אשמור על הבית שלהם" השקר קלח ממני כל כך בטבעיות, שאפילו אני התחלתי להאמין לעצמי.
"אם את רוצה שיתוף פעולה, מוטב שתאמרי לי את האמת" היא המשיכה לנעוץ בי את עיניה עד שהרגשתי שהמבט הכביכול תמים שלה ממש מכאיב לי פיזית.
"זאת האמת" המשכתי לאחוז באדישות שהתחילה לחמוק מבין אצבעותיי.
"זו לא יכולה להיות האמת, במיוחד לא אם את טמפוסית…"
שוב המילה הזאת, שוב חוסר ההבנה, למה אני לא מבינה מה המילה הזאת אומרת? זה לא קרה לי מעולם.
"מה זה טמפוסית?" יריתי לעברה את השאלה, היא פקחה עליי עיניים נדהמות ושאלה "את באמת לא יודעת?"
הנהנתי בראשי בחוזקה, להבהיר לה שהפעם אני מדברת אמת, משום מה לזה היא כן האמינה, העיניים שלה שידרו זאת.
"אז.. באמת הגעת מרחוק" היא אמרה חצי לי חצי לעצמה.