בגדר נעלם – פרק 13

רק לאחר שפקחתי את העיניים הטרוטות שלי הבנתי כמה השינה הטובה על מיטה רכה ונעימה אחרי מקלחת חמימה הייתה חסרה לי בימים האחרונים, קמתי ליום חדש מלאת אנרגיה ורצון להמשיך הלאה בחיים ולשכוח הכל.
הפרצוף של אלחנדרו עדיין לא מש מהעיניים שלי אבל אין באפשרותי מהמקום שאני נמצאת לעזור לו במאום, עדיף לי לשכוח.
התמתחתי ברכות מבליעה פיהוק ענקי של בוקר טוב, וקמתי מהמיטה. לאחר שינה טובה הבטן שלי נזכרה שקצת הזנחתי אותה בזמן האחרון והתחילה להשמיע רעשים מחרידים ומחרישי אוזניים. טפחתי עליה ברכות "יש פה מטבח, אל תדאגי" אמרתי בחיוך, מקווה בכל ליבי שהבעלים הקודמים של הדירה הזאת השאיר פה כמה שאריות מזון, לפחות עד שאני אכיר את המקום ימצא עבודה ויהיה באפשרותי לקנות אוכל.
יום המזל שלי כנראה הגיע, כאשר פתחתי את המקרר החדיש שעמד בבית הקטנטן לעיניי נגלה עולם שלם של מאכלים, רובם לא מוכרים לי משום איזור זמן שבו שהיתי, בעלי צבעים וצורות מוזרים. הריחות המגרים השתלטו עליי, לקחתי קופסת מזון אחת שהייתה נראית בעיניי הטובה מכולן, אם כבר חיים.. אז זה רק פעם אחת!
המיקרוגל שעמד על השיש בקצה השני של המטבח היה פתוח כמחכה ומזמין אותי להכניס את האוכל הקר והמגרה ולחמם אותו בפנים.
התקרבתי בוחנת את הכפתורים המוזרים של המיקרוגל, חמישה כפתורים בלבד, חימום, קירור, הרתחה, הקפאה, הפעל.
נראה פשוט למדי, מעולם לא ראיתי מיקרוגל מוזר כזה, אבל שמתי את האוכל עם הקופסה בפנים לחצתי על חימום והפעל.
עיניי נפקחו לרווחה כאשר בתוך שנייה יצא מהחלק העליון של המיקרוגל צלחת חמה ורותחת מלאה באוכל הקפוא פתחתי את הדלת, הקופסה נעלמה. מה זה היה?
הבטן שלי הרעישה בשנית למראה האוכל, הריח סיחרר את חושיי, לקחתי את הצלחת בלי לחשוב הרבה, התיישבתי על השולחן שעמד באמצעו של הבית והתחלתי לאכול בידיי מתענגת על כל ביס, מעולם לא טעמתי משהו כזה. בית נחמד, מקלחת חמה, אוכל טעים ומשביע, אני מתחילה לאהוב את המקום שאליו הגעתי.
לאחר שסיימתי לסעוד והבטן שלי נרגעה קמתי לכיוון הכיור כדי לשטוף את הצלחת, הנחתי אותה בכיור בוחנת היכן יש ברז שממנו אפשר להוציא מים, הצלחת נבלעה בתחתית הכיור כלא הייתה.
פתחתי את ארון העץ שהיה מתחת לכיור לבדוק אם הצלחת נפלה לשם באיזו צורה כלשהי, לא היה בו דבר מלבד קופסת קרטון ענקית סגורה וחתומה, הצלחת בוודאי לא נכנסה לשם מעצמה.
סגרתי אותו בחזרה רושמת בראשי לבדוק מה יש בארונות של המטבח מאוחר יותר ויצאתי מהבית דרך הקיר הצמוד לשולחן.
אור היום העז סינוור אותי בשניות הראשונות, בבית שררה אפילה בגלל חוסר פתחים כגון חלונות או דלת.
ברגע שהעיניים שלי התרגלו הבחנתי בבניין הענקי בעל הקומה האחת שממנו יצאתי אתמול, סובבתי את ראשי במהרה משתדלת להתעלם ממנו כלל יכולתי, עדיף ללכת לכיוון השני.
על פי מיקום השמש הייתה זו שעת בוקר מאוחרת ולכן הרחובות הריקים הפליאו אותי, עברתי בשבילים שבין הבתים מצמידה את אוזניי לקירות כדי לשמוע רעש, אך לשווא, לא פעם אפילו האוזן שלי בטעות נבלעה בתוך הקיר כאשר אני ממהרת להוציא אותה בחזרה לפני שיחשבו שאני פולשת או גנבת.
המשכתי ללכת על השביל הראשי שממנו הסתעפו שבילים קטנים המובילים לבתים, צילמתי בראשי את המיקום של הבית שלי ואת הדרך אליו, קרוב מדי למעבדה כך שאי אפשר לפספס.
תרתי בעיניי אחרי שלטים או פרסומות שיאמרו לי היכן אני נמצאת ומתי, אך הכל היה ריק כאילו המקום ננטש.
לאחר הליכה של כעשר דקות ארוכות ומתישות שבהן לא נראה איש ברחבי הכפר השומם שאליו הגעתי, ראיתי למולי כיכר ענקית ורחבת ידיים שעשרות אנשים עומדים עליה ומרימים ידיים לשמיים.
אז לכאן כולם נעלמו, חייכתי לעצמי ורצתי לשם במהירות, כאשר הגעתי שמתי לב שחלק מהאנשים עומדים על הכיכר וחלקם מסביב, אלו שעמדו על הכיכר הרימו את ידיהם לשמיים בשתיקה מוחלטת, אפילו רחש לא נשמע באוויר, ואלו שעמדו מסביב הרכינו ראשים בשקט רב.
החלטתי לא להיות שונה נעמדתי ליד אחת הנשים שהייתה נראית לי נחמדה והרכנתי ראשי גם כן, לאחר מספר דקות שנמשכו כמו נצח אחד הגברים שעמדו על הכיכר, בעל שיער מאפיר וחלק ששיווה לו מראה של אריה מלכותי, פנים לבנות כשלג ועיניים אפורות עמוקות, פתח את פיו ודיבר בקול גרוני ועמוק "לכו לשלום בניי, והצליחו בדרככם" תרועות נשמעו מכל עבר, האישה בעלת השיער הזהוב שהייתה צמוד אליי הרימה את עיניה התכולות לעבר השמיים ומחאה כפיים בהתלהבות רבה, חיקיתי אותה משתדלת לא להיראות מוזרה מדי.
ילדה קטנה שנראית בדיוק כמו האישה שעמדה לידי רק בכיווץ, משכה לה בשמלה האפורה שהיא לבשה עליה "אמא, הולכים?" היא שאלה בעייפות, האם הנהנה בראשה והתקדמה עם ההמון הדוהר בחזרה לעבר הכפר, השתדלתי להישאר צמודה אליה במשך כל הדרך.
ככל שהתקדמנו לעבר הבניין הענקי זרם האנשים הצטמצם למעט, עד שכאשר כמעט הגענו לבית שלי האישה והילדה פנו בשביל של בית צמוד.
"חכו רגע" קראתי לעברם, האישה הכניסה את הילדה הסקרנית במהירות דרך הקיר לתוך הבית ונעמדה מולי בחשש רב.
"תוכלי להגיד לי…" לא בדיוק ידעתי כיצד לשאול את מה שרציתי אבל בסופו של דבר החלטתי שהדרך הפשוטה היא הטובה ביותר "מה השנה עכשיו?"
האישה פערה עיניים נדהמות לעברי והתקדמה אחורנית לכיוון הקיר בעודה ממלמלת מילה אחת בפחד גובר "טמפוסית".