בגדר נעלם – פרק 12

הדפיקות של ידיי על הקיר הנוקשה כאילו היה איזה דלת שמסרבת להיפתח נשמעו בוודאי בכל המסדרון הריק והשומם, ההדים של המכות חזרו אל אוזניי המסרבות לשמוע.
אין לי מושג היכן אני נמצאת, אישה מוזרה שיצאה מתוך מיטה במעבדה הוציאה אותי מהחדר דרך קיר אטום לחלוטין. אני משתגעת.
בכל ימיי הקצרים בכל רחבי העולם, בכל איזור זמן שהייתי, מעולם לא קרו לי דברים מוזרים כמו הדברים שקרו לי מהרגע שבו לקחתי איתי את אלחנדרו פורטיה השלישי הארור!!
המחשבה על אלחנדרו הכניסה עצב וייאוש אל ליבי, בוודאי רצחו אותו בדם קר לאחר שראו שנעלמתי להם בלי לומר מילה.
"אבל זאת לא אשמתי" צרחתי לחלל האוויר כשדמעות חמות זולגות מעיניי, ניסיתי לשכנע את המצפון שלי בכל הכוח שזאת לא אשמתי, אבל הוא לא נתן לי מנוח, אלחנדרו מת, בגלל שאני הבאתי אותו לכאן, הייתי חייבת להחזיק ביד הארורה שלו במקום בשרשרת?!
לאחר דקות ארוכות שבהם המשכתי לדפוק בעוז על הקיר הבנתי שדמעות ושבירת הידיים שלי זה לא משהו מועיל במיוחד, ניגבתי את עיניי עם קצה שרוולי וסקרתי את המסדרון הלבן שבו שהיתי.
משום מה לאנשים שבנו את המקום הזה יש נטייה חזקה ללבן, כמו לאנשים שבנו את החדרים שבו שהינו אני ואלחנדרו, הצירוף מקרים המוזר הזה לא הסתדר לי כל כך, אבל העדפתי לדחוק אותו לפינת מחשבותיי, עכשיו אני צריכה לשרוד.
עיניי תרו אחר יציאה כלשהי מהמקום הלבן והמחריד הזה, הדבר היחיד שראיתי הוא המסדרון הארוך והלבן שנראה כאילו לא נגמר, אף דלת לא הייתה בו, כנראה גם לשאר החדרים נכנסים דרך הקירות.
התחלתי ללכת לאורך המסדרון כאשר אני ממששת את הקירות ובודקת אם היד שלי שוקעת בפנים, לאחר הליכה שנראתה לי כמו נצח הגעתי למבוי סתום כאשר באף קיר היד של לא שקעה, אפילו לא טיפה.
התבוננתי חזרה לדרך שבה באתי, למצוא שוב את הקיר שדרכו יצאתי מהמעבדה זה חסר תועלת לחלוטין, אבל כדאי שאני אחזור לצד השני, אולי היציאה משם.
המזל היחיד ששיחק לי באותו הרגע הוא שהמסדרון התמשך לאורך בלי שום פניות צדדיות שגם אותן הייתי צריכה לבדוק.
חזרתי בחזרה על צעדיי, הפעם ההליכה לקחה הרבה יותר זמן מהרגיל ובסופה שוב הגעתי למבוי סתום, הנחתי את ידיי על הקיר הלבן שהופיע מולי בייאוש מוחלט מנסה את מזלי, הפעם זה הצליח.
הרגשתי באיטיות איך ידיי יוצאות מעבר לקיר, עם חיוך סתום על פניי קפצתי מעברו השני של הקיר ויצאתי החוצה.
האוויר הקריר שעל פניי והעיניים הדואבות שלי מהמעבר החד מאור לחושך שימחו אותי כך שהתחלתי לקפוץ במקום ולמחוא כפיים לעצמי, אני בחוץ.
מספר שניות לקח לי כדי להתרגל לעלטה הסמיכה והכבדה ששררה בחוץ ואז בחנתי סביבי כל פינה ופינה, בתים רבים הופיעו מכל עבר, בתים ללא דלתות כלל. מאחוריי עמד בניין ענקי ורחב בעל קומה אחת בלבד, לשם אני בוודאי לא מתכוונת לחזור.
העיקר שהגעתי למקום יישוב כלשהו, מתחילים חיים חדשים.
חייכתי לעצמי שוב את אותו חיוך סתום והתחלתי ללכת לעבר שיירת הבתים הראשונה שהייתה צמודה לבניין הלבן והמחריד.
מעניין לאן הגעתי, אבל איך אני אמורה לשאול אם אין כאן שום דלת לדפוק עליה, נעמדתי ליד בית אקראי והתחלתי לממש את קירותיו מכל הצדדים עד שמצאתי את עצמי שוקעת בקיר מסוים.
נכנסתי לתוך הבית השקט, משפשפת את עיניי, האור בפנים היה כל כך חזק לעומת החושך שהיה בחוץ ששוב לקח לי מספר דקות להתרגל.
שולחן עץ קטן עמד באמצע החדר סמוך למטבחון שנראה מעל שנות האלפיים, לפחות הגעתי לעידן מודרני, הבית היה קטן כל כך ששולחן העץ והמטבח תפסו את כל המרחב שלו, שתי דלתות עץ חומות היו משני צדדיו של השולחן, מאחת מהן נגלה חדר שינה קטנטן בעל מיטת ברזל שחורה בלבד, מהדלת השנייה נגלו לעיניי מקלחת ושירותים.
מלבד זאת איש לא היה בבית, למרות שניסיתי לצעוק כמה פעמים ולשאול אם מישהו נמצא, אף אחד לא הופיע.
מצאתי לעצמי בית נחמד, אני מקווה שהוא באמת נטוש, מחר בבוקר אני כבר אחפש לעצמי עבודה חדשה.
למרות שהמצפון שלי לא היה שקט במיוחד התקלחתי במים רותחים ובירכתי בכל שנייה את העידן המודרני, ועליתי לישון כאשר אני מבטיחה לעצמי לשכוח את העבר, שוב.