בגדר נעלם – פרק 11

בפחד מהול בדאגה כנה לשלומו של אלחנדרו התחלתי לסקור בעיניי ברצינות רבה את המקום המוזר שהגעתי אליו.
עמדתי בתוך חדר לבן ענקי, בכל סנטימטר מרובע עמד מכשיר שונה ובין המכשירים השונים היה שביל להליכה, חוץ מהשביל והמכשירים לא היה מקום פנוי אחד בחדר, אפילו לא לכיסאות או לאנשים.
מה זה המקום הזה?
התקרבתי למכשיר הקרוב אליי ביותר, מיטה ענקית שמכוסה בכיפת ברזל שחורה ואטומה, בצידה של המיטה בצבץ כפתור אדום קטן ומתחתיו הכיתוב 'לפתיחה'.
היססתי למשך שנייה ואז לחצתי על הכפתור מתרחקת במהירות מהמיטה מחשש לפיצוץ או משהו דומה.
כיפת הברזל התרוממה לצידה הימני של המיטה בקול רעש מחריד של ברזל חלוד זז, בתוכה שכבה אישה לבושה כולה בבגדים שחורים צמודים, פניה הלבנות היו מופנות כלפי מעלה בעוד עיניה עצומות ופיה סגור בחוזקה. שיערה השחור סובב את פניה כמו קרני שמש, רק שהן לא כל כך זהרו.
התקרבתי באיטיות בוחנת בכל צעד שלי את פניה, רק לאחר שהייתי בטוחה שהיא לא קמה העזתי גם להזיז אותה טיפה עם היד שלי, היא לא הגיבה.
לחצתי שוב ושוב על הכפתור האדום, אך המיטה לא נסגרה שוב. הסתובבתי סביב המיטה המוזרה מחפשת כפתור נוסף שאולי איתו אפשר לסגור את כיפת הברזל הנוקשה אך לשווא, גם בידיי לא הצלחתי להזיז אותה אפילו סנטימטר.
משכתי בכפתיי בחוסר אכפתיות מוחלט, במקרה הכי גרוע הרסתי ניסוי של מישהו, כדאי שאני אמצא את היציאה לפני שה'מישהו' הזה יגיע לכאן ויראה מה עשיתי.
המשכתי להסתובב בחדר מסתכלת על מכשירים שונים אך לא מעזה לגעת, מחשש שאני לא אהרוס עוד משהו כמו שהרסתי את המיטה, אך כלל שהמשכתי להסתובב עדיין לא גיליתי איך לצאת.
החדר כל כך ענקי שלא יכולתי לבחון בעיניי את כולו ממקום אחד, הייתי חייבת להמשיך ללכת, אך כאשר הגעתי שוב למיטה הבנתי שאני הולכת במעגלים, אך הדבר שהפחיד אותי יותר מכך שאני הולכת לאיבוד בחדר המוזר הזה הוא שהמיטה הייתה ריקה, האישה נעלמה.
"יש פה מישהו?" צעקתי ושמעתי את ההד שלי עונה לי בחזרה, רק אותו.
המשכתי להסתובב מחפשת בעיניי אחרי האישה שהייתה במיטה, אולי היא תוכל לעזור לי לצאת מהמקום המחריד הזה.
לאחר מספר סיבובים שהעלו חרס, התייאשתי והתיישבתי בקצה השביל נשענת על אחד המכשירים. אני חייבת לנוח, אולי כך הראש שלי יהיה צלול יותר ואני אוכל לגלות איך אני יוצאת מהמקום הזוועתי הזה.
עצמתי את עיניי בחשש רב, מתמכרת לחושך המזמין ונותנת לגוף שלי לנוח.

יד כבדה נחתה על כתפי, פקחתי את עיניי בבהלה, כמה זמן ישנתי? הרמתי את ראשי תוך כדי שפשוף העיניים במהירות ובחוזקה, מעליי עמדה האישה מהמיטה מתבוננת בי בצורה מכנית ומוזרה.
נעמדתי במהירות על רגליי למולה "את יודעת איך לצאת מכאן?" שאלתי בתקווה.
היא הנידה בראשה מבלי לדבר כלל. התקווה כבתה בחזרה, אבל עדיין לא לגמרי, לפחות עכשיו אני לא לבדי בחדר המחריד הזה.
"בואי נחפש ביחד את היציאה" אמרתי לה, היא המשיכה לעמוד מולי ולהתבונן בי באותה צורה מוזרה "בסדר?" שאלתי אותה. היא הנהנה בראשה והתחילה ללכת על השביל תרה בעיניה המוזרות, כנראה אחרי יציאה מהחדר המחריד הזה.
החלטתי שאני אלך איתה, אם אני אלך לצד אחר אני לא אדע איך למצוא אותה שוב.
לאחר מספר דקות של הליכה הגענו לקיר לבן חלק, אחת הפינות של החדר, האישה נעצרה מול הקיר והצביעה עליו.
"זה קיר.. " אמרתי לה בייאוש "אנחנו מחפשות את היציאה מהחדר הזה" הסתובבתי כדי ללכת לכיוון אחר, אך היא תפסה בחוזקה בזרוע שלי והמשיכה להצביע לכיוון אותו מקום.
ניגשתי לקיר בחוסר חשק מוחלט "זה קיר, תראי…" שמתי את ידי על הקיר והמילים נעתקו מפי, היד נעלמה בתוך הקיר.
"זה היציאה" לחשתי בפלא, חיוך קטן בצבץ על פניה של האישה, היא דחפה אותי לעבר הקיר והרגשתי כמו רוח רפאים שקופה כשעברתי דרכו בשלמות, הסתובבתי ומאחוריי האישה יצאה מהקיר לעבר מסדרון רחב וענקי.
היא סימנה לי בידה שלום וחזרה לצידו השני של הקיר, למעבדה "חכי" צרחתי בעודה נעלמת והתקדמתי לעברה במהירות.
כאב חד פילח את כל גופי כשנפלתי על הרצפה, נעמדתי חזרה בחוסר הבנה מוחלט מתקרבת לקיר באיטיות ונוגעת בו בידי, הוא מוצק.