בגדר נעלם – פרק 10

ההליכה קצת הייתה קשה בתחילה, לאחר כל כך הרבה זמן שהייתי קשורה על כיסא בישיבה, הריפוי של הגוף שלי כאב, אבל העיקר ששוב אני יכולה להתהלך בחופשיות.
לאחר שהסכמתי לעזור לו האיש עם הגלימה שהסתבר שקוראים לו אֵרקַנוּם שיחרר אותי ונתן לי להתהלך חופשי בחדר הלבן בעודו יושב על הכיסא ובוחן אותי.
"אז" הסתובבתי אליו לאחר מספר סיבובים בחדר "מה אתה רוצה שאני אעשה?" הוא עדיין נשאר עם הברדס על הראש, חשבתי שלאחר שהוא גילה לי את שמו הוא גם יוריד את הברדס אבל זה כנראה לא הולך לקרות.
"זה סיפור ארוך.." הוא גיחך בלחש.
"כמו שאתה רואה יש לי המון זמן, אין לי כל כך לאן ללכת עכשיו" הציניות נשבה ממני בקרירות, הוא מדבר איתי כאילו אני הולכת לעזור לו ברצון ולא מתוך סחיטה, סובבתי את פניי וראיתי את הקיר השקוף ומעברו את אלחנדרו עדיין באותו מצב כאשר הוא יושב בפינת החדר ושתי ידיו אוחזות בראשו השמוט.
"אני מציע שתשבי" הוא אמר בנוקשות, בלי הרבה רצון או ברירה התיישבתי ליד ארקנום על הכיסא וחיכיתי שידבר, השתיקה שלו נמשכה הרבה זמן לטעמי, אבל העדפתי לשתוק גם, אני לא אתחנן אליו שיגלה לי מה הוא רוצה מהחיים שלי.
"לאחר שבדקנו את הזכרונות שלך ראינו שאת לא יודעת הרבה על עצמך" הוא פגע לי ישר בנקודה הרגישה, הרמתי אליו עיניים רעבות וסקרניות "במקום הזה את תוכלי ללמוד על עצמך יותר, מאיפה באת, למה ואיך" הוא נעמד על רגליו.
"זאת המשימה הראשונה שלך, אני אחזור לפה עוד חצי שעה לשמוע אם את מסכימה, תחשבי על זה" הוא התמוסס באוויר ונעלם וביחד איתו נעלם גם הקיר השקוף והאפשרות שלי להתבונן על אלחנדרו.
נעמדתי על רגליי בתדהמה, ארקנום בוודאי צוחק עליי, מישהו החליט כנראה להתבדח על חשבוני.
המשימה הראשונה שלי זה לגלות יותר על עצמי? זה משהו שאני מנסה לעשות מאז שאני זוכרת את עצמי, ומה זאת אומרת ראשונה? אני לא אמרתי שאני הסכמתי להיות שפחה שלהם עד סוף ימיי.
התיישבתי בפינת החדר מחזיקה את ראשי בין ידיי ובכך מחקה את התנועות שלפני רגע ראיתי אצל אלחנדרו.
יאוש מוחלט אחז בי.
מי האנשים האלו? השאלה הזאת בערה בכל נימי נפשי ולא נתנה לי מנוח, משהו בצורה שבה הם תפסו אותנו, ובצורה שבה הם מכריחים אותי לגלות על עצמי לא מצאה חן בעיניי.
זה ברור לי שיש להם אינטרסים נוספים, אני צריכה לברר מהם.
אני מניחה שאין לי הרבה ברירות אלא להסכים למשימה שלהם, או לדבריהם ל'משימה הראשונה', ואחר כך לראות איך אפשר להתקדם, אולי אני אצליח בזמן הזה לשחרר את אלחנדרו ולהבריח אותו רחוק מכאן.
עליי קצת פחות דאגתי, אני יכולה להסתדר, אם אלחנדרו לא יהיה כאן, הם לא יוכלו לאיים עליי בכלום, וכמו שראיתי הם לא רוצים שאני אמות.
אז כל מה שאני צריכה לעשות עכשיו זה למצוא דרך להגיע לאלחנדרו, אחר כך כבר נחשוב איך לצאת מהמקום הנורא והלבן שהגענו אליו.

לאחר חצי שעה ארוכה ומייאשת שבה כמעט ומרטתי כל שערה ושערה שנמצאת בראשי, ארקנום חזר, בליווי אדם נוסף עם גלימה תואמת.
עד שהוא לא דיבר לא ידעתי בדיוק היכן הוא עומד, אבל כאשר הוא דיבר שמתי לב שארקנום נמצא בצד ימין.
"החלטת?" הוא שאל במילה אחת, כאילו שלא כל העולם שלי ושל אלחנדרו עומד על התשובה שאני אחזיר, כאילו הוא שואל אותי מהו מזג האוויר היום.
"כן, אני מסכימה" ארקנום והאדם שעמד לידו מחאו כפיים בהתלהבות כאילו הם חוזים בהצגה מאד מוצלחת בתיאטרון.
קמתי מהרצפה בעצבים ובכעס גלויים לעין, אני לא משחק שלהם.
"אנחנו מעבירים אותך לשלב הראשון" ארקנום אמר והתמוסס ברוח, לאחר שנייה הרגשתי עקצוץ בכפות הרגליים, כמו העקצוץ שאני מרגישה לפני שאני עוברת בין אזורי הזמן.
ונחתתי במקום אחר לחלוטין מהחדר הלבן.
עמדתי על רגליי סוקרת בעיניי את המקום כאשר ההבנה נקלטה במוחי, עברתי אזור זמן, עברתי מקום.
הנסיך נשאר לבדו.