באר המשאלות – פרק 2

ליאו ידע שזה בטוח לא יגמר טוב כשהמטבע קפץ – או יותר נכון, נשאב מהבאר החוצה – אל ידה של לוסיי.
הם הסתכלו מבוהלים אחד על השני בתיאום מוחלט, ובחזרה לבאר.
כמעט מיד אחר כך רוח התחילה לנשוב משום מקום, הולכת ומתחזקת. כאילו הרוח ניסתה לתלוש אותם מהאדמה, את לוסיי היא הצליחה להפיל.
מנסה להרים אותה, ליאו הוצמד לאדמה בברכיו. הדבר היחיד שעזר לו לא ליפול בעצמו היה חצי הישענות חצי חפירת מרפקיו באדמה.
"מה – הולך – פה?" ליאו שאל לוסיי שבקושי הצליח לראות בסופה הגדלה תוך כדי שליחת מבטים די מאשימים. הוא לא באמת האשים אותה בכל זה. הוא לא ציפה שהשמועה אמיתית ולא ציפה לרוח חזקה כל כך, שהחלה להצמיד את השניים יותר ויותר לאדמה.
"עשיתם טעות חמורה," קול לא מוכר, מעורפל ונשי הדהד.
"ועכשיו תשלמו עליה."
הסופה פסקה. ליאו הבין שהקול קשור לזה, אבל לא הבין למה שהוא יפסיק את הסופה.
הוא היה חייב להסיק מסקנות.
כאילו מחשבותיו נקראו, הסופה חזרה. נראה שחוץ מהסופה – שהפעם ממש נראתה כמו טורנדו שהקיף אותם – הסביבה שלהם השתנתה כל כך שליאו חשב שהסופה העיפה אותם לארץ עוץ. הגדרות המקיפים את פסגת הגבעה גבהו לגובה חמישה מטר לפחות, רעמים פלחו את השמיים שנצבעו בסגול כהה, ברקים מעין 'קפצו' על האדמה ממרחק מאות מטרים קרוב יותר ויותר אליהם במהירות.
כשהם חשבו שזה מספיק, בורות מעט דומים לבאר החלו להיפער באדמה אך יותר רחבים ושטוחים – הנפילה אליהם יותר קלה.
מזנק מעל בור לבור, ליאו ראה במרחק כמה מטרים ממנו את לוסיי במצב לא נעים – היא מחזיקה ביד אחת באבן גדולה וידה השנייה מדממת, מונחת לצד גופה. וכל זה בתוך אחד הבורות.
בשיא מהירותו, ליאו רץ אל לוסיי, בתוך ניסיון לקפוץ מעל שני בורות בבת אחת. בנחיתה הוא מעד באחת רגליו אל תוך הבאר אך נאחז ברגע האחרון באדמה שנהייתה חלקלקה כעת, וניסה לצאת מהר מהבור שהוא בעצמו נפל אליו, חושש שהאדמה תשנה את דעתה ותהפוך חלקלקה יותר. הוא כבר לא ידע למה לצפות, אולי לחפצים דוממים יש רצונות משלהם.
כשהגיע אל לוסיי הוא הושיט לעברה את שתי ידיו ומשך אותה החוצה, מנסה להיזהר ולא להחמיר את הפציעה שלה עוד יותר.
הבורות, הרעמים, הברקים שכמעט הגיעו אל הבאר נעלמו באותה שנייה שלוסיי יצאה מהבאר, כאילו מישהו מפעיל אותם מרחוק.
החשד הראשון של ליאו היה הקול מקודם.
"תראה!" לוסיי ניסתה לצעוק אך כל מה שיצא הוא לחישה, מזל שהיא גם הצביעה.
ליד הבאר עמדה דמות אפופה ערפל סגול כמו צבע השמיים, גם מהמרחק הזה ליאו הצליח להבחין בפניה בלבד – כאילו כל השאר מטושטש לגמרי.
כמה קצוות שיער שחורות מציצות מכובע הגלימה שעטפה את גופה הכפוף ומפניה הצליח לראות רק את פיה.
"עדיין שרדתם?" הקול הדהד שנית בפעם קרוב וברור יותר, בטוח מהדמות המעורפלת. אך פיה של הדמות לא זז.
"אני מניחה שזה אומר, ברוכים הבאים." הפעם הפה שלה נפתח, אבל רק בשביל הצרחה הצורמת שהקפיאה את לוסיי וליאו מתנועה וטשטשה את חושיהם.
כמעט לפני שהשמיעה והראייה של ליאו נעלמו לגמרי, הוא היה יכול להישבע שראה את הדמות מעליו. הפעם הצליח לראות גם את עינייה – מלאות כמעט כולן בשחור אפילו כהה יותר מאישוניה, מוקפות מסגרת דקה אך בולטת סגולה.
היא התכופפה אל ליאו. "תהנו." בצרחה נוספת קצרה ליאו ולוסיי התעלפו.