באר המשאלות – פרק 1

אגלי זיעה החלו לצוץ על מצחו של ליאו. התנשפות בלתי רצונית נפלטה מגרונו. הוא רץ ורץ ולא הפסיק לרגע.
הוא חייב לתפוס את הכדור הזה בכל מחיר.
"אולי תוותר?" הוא שמע מרחוק את לוסיי, בעודו מנסה להתעלם ממנה ומניסיונה לנצח בדיבורים, הוא עקב במבטו אחר הכדור שהלך והתרחק. הוא הגביר את קצב ריצתו. הוא הושיט את ידו הכי רחוק שיכל ו.. לא תפס.
לוסיי הרימה אגודל באוויר ועודדה אותו בציניות. "כל הכבוד! הרבה אנשים לא היו מגיעים רחוק כל כך." הוא הצליח לשמוע אותה ברור יותר ככל שהתקרב. הוא אפילו לא היה בטוח אם היא התכוונה למה שאמרה בציניות או באמת. הוא הכיר את לוסיי מגיל קטן מאוד, ומישהי כל כך מעודדת ואופטימית הוא לא ראה בחייו.
מתנשף ומסדיר את נשימתו ליאו התקדם בהשענת ידיו על ברכיו – מה שיצר הליכה מאוד מוזרה – כשהגיע אל לוסיי מיד נפל על הדשא מתחתיו.
"שתדעי לך," הוא החל לומר, נעצר בין מילה למילה כדי להתנשף והצביע עליה, "שעוד כמה דקות – אני – לגמרי – הולך – לנצח אותך."
לוסיי התיישבה לידו על הדשא והעבירה את הקצוות המתולתלות של שיערה באצבעותיה.
ליאו הרים את עצמו תוך כדי הישענות על מרפקיו – חצי יושב חצי שוכב. הוא הסתכל על לוסיי, מחייכת ככה סתם בלי סיבה. הוא שמח לראות אותה מחייכת, הוא אהב את החיוך שלה.
כמובן שהיו תקופות שראה אותה מאוד עצובה, התקופה שמשפחתה התחילה לגור בביתו עם המשפחה שלו. הוא לא היה יכול לדמיין אותה ככה עכשיו.
היא קמה בקפיצה והושיטה יד לעבר ליאו. "אתה בא? רצית משחק חוזר." ליאו התרומם מיד אחריה ולקח את הכדור, הפעם הוא לא יפסיד לה. הוא אזר את כל כוחו וזרק את הכדור.
אולי רחוק מדי. הכדור נחת בגבעה מאחוריהם, שלושים מטרים מהם בערך. הם הסתכלו אחד על השנייה והלכו לעבר הגבעה.
ככל שהתקרבו לגבעה המראה סביבם השתנה – האדמה מלאת הדשא הפכה באזורים מסוימים יבשה ומעט חומה, פרחים נובלים, ארנבות שהסתובבו פה ושם נעלמו לגמרי. נראה אפילו שהשמיים הולכים ומאפירים, מה שלא היה הגיוני לליאו בשום צורה. נראה שללוסיי אכפת רק מהכדור.
הם הגיעו לגדר חומה נמוכה מעץ שהקיפה את כל הגבעה, מעבר לה כמה מטרים משם, מונח הכדור.
לוסיי מיד זינקה מעל הגדר ולקחה את הכדור, מתמהמהת לחזור.
למה שיהיו פה גדרות? ליאו חשב לעצמו. זאת גבעה. משהו מוזר פה.
"לוסיי אנחנו צריכים ללכת." הוא ניסה לזרז את לוסיי, שנראתה מסוקרנת מאוד. בתנועת יד היא סימנה לו לבוא אחריה, היא ראתה משהו.
הוא הצליח גם לראות אותו, מרחוק. גגות עצים, בנוי מאבנים וחבל ישן מונח על האדמה מסביבו.
זאת באר.
לוסיי כבר כמעט הגיעה לשם וליאו נזכר פתאום בסיפור שעבר מפה לאוזן בכפר שלהם על באר.
באר מתעתעת, שכאשר אתה מבקש ממנה משאלה היא לא תגשים לך אותה, היא תעלים אותך. הוא ידע שיש עוד סכנה, וקיווה מאוד לדעת שלא לגלות מה עוד הבאר הזאת טומנת בתוכה.
"בואי נחזור." ליאו שינה את טון דיבורו לתקיף יותר, אבל נראה שלוסיי עדיין עסוקה בבאר. הוא כבר היה יכול לדעת שהיא רוצה לבקש משאלה. הוא היה בטוח שהיא מכירה את השמועה ושלא אכפת לה ממנה.
היא הושיטה את ידה לכיסה, מחפשת בעיוורון את מה שליאו רצה שלא תמצא – מטבע.
כשהיא מצאה ליאו כבר אחז במפרק ידה בחוזקה. "לוסיי, זה לא מוצא חן בעיניי. בואי נחזור." בהדיפה קלה היא הזיזה אותו מעליה והתקדמה לבאר.
"לוסיי." אבל היא כבר לא הקשיבה לו, היא התקדמה לבאר, בוחנת את החושך שבתוכה.
המטבע כבר בידה.
"הלוואי שהוא יחזור." היא לחשה אל המטבע וזרקה אותו אל הבאר. "לוסיי!"
שתיקה. לוסיי חיכתה כמעט דקה שלמה.
זינג מתכתי הדהד מהבאר.
ואז זה התחיל.