באמת חשבת שאתה לא יודע לעוף? חלק 3
ידעתי מה אני צריך לעשות. ביד רועדת הרמתי את הטלפון, והתקשרתי למורה שלי. "הלו?" נשמע קולה המטושטש של המורה מירי. "המורה?" שאלתי. "אני יכול לדבר איתך לרגע על המבחן שלי?"
"כמובן" היא ענתה כמעט בחביבות. "מה רצית לומר?" ברגע ההוא פצחתי בזרם של קללות שאבא שלי לימד אותי בטעות ביום שבו חזר שיכור באמצע הלילה. כעבור חמש דקות של דממת אלחוט, יכולת הדיבור חזרה אל מירי. "אני דורשת לדבר עם ההורים שלך." היא אמרה בקול רועד מכעס. השקט שלפני הסערה. "הם לא בבית" אמרתי בגיחוך. חייכתי בסתר אל שני החברים המכונפים שלי. "אז אתה בריתוק לשבוע! בוא לכאן עכשיו!" היא צרחה. הרחקתי את אוזני הכואבת מהטלפון, וניתקתי. "יש!" קראתי. "מה קרה?" שאלה אימי שבדיוק עמדה להכנס הביתה. "קיבלתי ריתוק!" אמרתי בקול מאושר. אימי נשארה עומדת מבולבלת בחצר, ואני דילגתי לי אל בית הספר.
כשהגעתי, מירי לבשה פרצוף שיכול להפחיד גם דרקונים. מייד ויתרתי על השמחה וקלטתי למה הכנסתי את עצמי. היא הצביעה על הכיסא שילדה והתיישבה. פניתי אל הכסא, אבל ברגע האחרון הסתובבתי והתחלתי לרוץ היישר אל גוב האריות. חדר המורים.
כשנכנסתי פנימה ראיתי חדר רגיל. כיסאות מרופדים, שולחן לבן, ומטבחון עם מכונת קפה. משהו אמר לי שאני צריך ללכת למכונת הקפה. לחצתי על כפתור שאמור היה לחמם את המים, ופתאום המקרר נפתח. דלת סתרים. נכנסתי פנימה בזהירות, ונפלתי פתאום. נפילה גדולה מאוד. לפני שהספקתי לצרוח מפחד, נחתתי על שטיח. קמתי משופשף, ומייד הבנתי איפה אני. השלט הגדול והמהבהב שעליו היה כתוב "ריתוקוניה" עזר קצת להבהיר את התמונה. על הדלת שמאחורי השלט שמרה מישהי שמנמנה, עם שיער אפור עכברי וחצאיטת קצרה מדי. פנינה, המורה לחשבון. סליחה, מתמטיקה. היא הביטה בי בעיניים אדומות. לא זכרתי שהעיניים שלה אדומות. ואז היא הוציאה מתיקה קלמר. הלכתי לעבר הדלת וניסיתי להתעלם ממנה. לרגע הכל היה שפוי. ואז היא התחילה לירות עליי טושים ללוח. "באמת חשבת שתוכל להתחמק?" שאלה פנינה בקול מרושע. "כדי לברוח תצטרך כנפיים, והרי כולם יודעים שכנפיים יש רק בחלומות!" ייאוש הציף אותי. מורות טובות בלתת לך תחושה כזאת. טוש שחור שרט את לחיי. תפסתי אותו והשלכתי אותו עליה בהתקף זעם. דמיינתי לעצמי כנפיים. כלום לא קרה. אבל פנינה הייתה המומה מהנסיון, וחלפתי על פניה במהירות לפני שתבין שאני בורח. החדר שאחריו כבר נראה יותר כמו הכיוון הנכון. הוא היה שחור. זה גרם לא להיראות כמעט אינסופי, כי רק דבר אחד הפיץ אור בחדר. כדור קטן ומואר ישב על שולחן באמצע החדר. היה נדמה לי שאני רואה דשא וטירה בתוכו. יכולתי לשמוע ילדים צורחים. אבל מכשול אחד אחרון הפריד ביני לבין כדור החלומות. אבל זה היה דבר גדול מאוד.שרית. היא פתחה את פיה, ואני ידעתי שהיא עומדת להשתמש בנשק הגדול ביותר שלה. צנחתי על הרצפה בדיוק בזמן. ואז היא צרחה עליי. הצרחה הייתה פשוט מוחשית. לא היה לי סיכוי. אבל היה דבר טוב בצרחה הזאת. היא הייתה אמיתית מדי. ברגע ההוא הבנתי שזה לא חלום. הגב שלי החל לגרד. משהו התחכך בידי. הבטתי לאחור, וראיתי… ראיתי כנפיים. כנפיים בכל צבעי הקשתהכל החשיך, שהאירו את החדר באור יקרות. שרית צרחה צרחה אחת אחרונה ונעלמה. ואני נגעתי בכדור החלומות.
כשהתעוררתי, שני פרצופים עמדו מול עיניי. לרגע אחד, ראיתי את אמא ואבא. אבל כשהמראות התבהרו מול עיניי, ראיתי שני ילדים, אחד ירוק, ואחת עם שיער סגול. חייכתי.
"אתה רואה? אתה בכל זאת יכול לעוף!" אמר הילד הירוק.
ואני ידעתי שאני בבית.
ומה איתך? באמת חשבת שאתה לא יודע לעוף?
עוד לא מאוחר מדי להודות שטעית. הכנפיים שלך רק מחכות לצאת החוצה. אל תיתן להן להצטמק ולהיעלם כשאתה מתבגר. פרוש אותן לאוויר העולם
ותעוף
תגובות (2)
חחחחח. זה אחלה סיפור. אני מדמיינת את שרית בתור שרה זוהר, ואת פנינה בתור נירית, ואז אני מתה מצחוק. את תכתבי עוד סיפורים כאלה?
סיפור ממש חמוד:)