באמת חשבת שאתה לא יודע לעוף? חלק 2

שבוע עבר מאז הביקור הקודם שלי בארץ הילדים. למה זה מרגיש כמו נצח? בכל לילה אני נכנס למיטה בדיוק באותה שעה, משתדל לחשוב על אותם דברים, למקרה שיש קשר, לא עושה את אותם שיעורים… אבל כלום לא קורה. החלום ההוא לא רוצה לחזור אליי כנראה. ככה לפחות חשבתי עד לפני שתי דקות. כשמשהו נחת בחצר האחורית של הבית שלי. אני ילד חולמני. לפני שיצאתי החוצה עצמתי עיניים ודמיינתי אפשרויות.
אלה חייזרים.
אלה אימא ואבא שעומדים לגלות לי שהם סוכנים חשאיים.
אלה מכשפות על מטאטא.
ראיתי יותר מדי סרטים. הדמיון שלי נשחק.
יצאתי החוצה, וכשראיתי ילד ירוק ומלאכית, רציתי רק לחבק אותם. אבל הם לא נראו מאושרים כמוני. היו להם בשורות רעות.
הילדה התמוטטה על הדשא ואז אמרה בשקט: "זה לא יכול להיות. זה לא היה אמור לקרות. אתה חייב לעזור לנו, הם השתלטו על ממלכת הילדים!" "מי זה הם?" שאלתי מבולבל. הייתי די בטוח שאני עוד חולם. "המורים. הם מצאו אותנו. הם גנבו את כדור החלומות, עכשיו הם יכולים לשלוט במה שקורה בממלכה ואף אחד לא יכול לעצור אותם!" הילד לא היה במצב טוב יותר מהילדה. הכנסתי אותם פנימה. לא יכולתי להאמין שהם באו דווקא אליי כדי לבקש עזרה. שיבקשו מההורים שלי, הם הרי סוכנים חשאיים, לא? אבל אירוניה לא יכלה לעזור לי. הושבתי אותם בכיסאות במטבח וביקשתי שיסבירו לי כל מה שקרה. הילד התחיל מייד להסביר, כי הילדה לא יצאה עדיין מהטראומה.
,ממלכת הילדים נוצרה מחלומות, אבל לא חלומות של ילדים, או אנשים בכלל. מלכת הילדים נוצרה על ידי חלומות של מורים, שהשתמשו בה כדי ללכוד ילדים בטירה, שהייתה מסווה מוצלח למקום הנורא בעולם: ריתוקוניה. בית הכלא הנודע לשמצה. לפני יותר ממאה שנים הילדים שידעו מה הטירה באמת יצרו מרד. הם פלשו לטירה בקבוצות גדולות ושרפו את כל שיעורי הבית, ושחררו את כל הילדים. הילדים האלה היו לכודים זמן רב מדי, וממלכת הילדים נותרה ביתם היחיד. אנחנו היינו בין הילדים האלה. אין לנו מקום לחזור אליו בעולם הרגיל. עד עכשיו, היינו מדריכי תיירים, ושומרים. שמרנו על כדור החלומות, שבזכותו ייצבנו את ממלכת הילדים ושמרנו שאף מורה או מבוגר לא יוכל להגיע אליה. אבל ביום שבו הלכת, המורה הנוראה מכל חדרה לריתוקוניה לשעבר. המורה לאנגלית. היא השתלטה על כדור החלומות והפכה את ריתוקוניה לנוראה אף יותר מבעבר. רק אנחנו הצלחנו לברוח. אנחנו חייבים להשיג בחזרה את כדור החלומות, אבל הוא שמור במקום מסוכן מדי: בית הספר שלך. אתה חייב לעזור לנו!"
פשוט ידעתי שהם צודקים. המורה שלי לאנגלית, שרית, בהחלט הייתה מרשעת מספיק לדבר כזה. אבל הדרך היחידה לחדור לבית הספר בשעה הזאת הייתה מסוכנת מאוד. הייתי חייב לקבל ריתוק.