את תהיי איתי – פרק 13

כשהגעתי הביתה החדר היה מבולגן, הכיור היה מלא כלים ושלא נדבר על הסירחון שהיה בבית.
התחלתי לנקות את הבית מהחדר של אבי ועד לסלון וכשסיימתי פרקתי את התיק. בתוך המזוודה חיכה לי פתק קטן "אני אחכה לך היום, בואי לפגוש אותי ביער..".
"ביער?? זה לא מקום כל כך רומנטי.." סובבתי את הדף כדי לראות אם רשום שם, אבל לא היה "הוא כל כך מסתורי.." חייכתי לעצמי.
"מריאן?" אבי נכנס וטרק את הדלת "את בבית?".
"כן.." צעקתי מהחדר שלי.
"את רוצה לאכול?" הוא התקדם לחדר שלי ופתח את הדלת.
"לא תודה, אני הולכת לישון." אמרתי לו בעודי נכנסת למיטה "אתה יכול לסגור את האור.?" הסתובבתי לצד השני ועצמתי את עיניי.
אבי סגר את האור ויצא משם. איך שהוא יצא מהחדר נעלתי נעליי ספורט ישנות ויצאתי מהחלון כדי ללכת ליער, ידעתי שאם הוא ידע שאני יוצאת ליער בשעה כזאת הוא יתחרפן. התקדמתי לביתו של ג'ייסון, כלומר האדם זאב ולפתע הופיע בפניי דארקסט.
"שלום מריאן, הרבה זמן לא התראינו.." הוא חג סביבי והיה לו חיוך שטני שכזה "אני שמח שהגעת.".
"אתה זה שהשארת לי את המכתב?" הסתכלתי עליו במבט מופתע.
"ציפור קטנה לחשה לי שאת וג'ייסון יחד, הלוא כן?" הוא המשיך להישאר עם החיוך הגדול שהיה מרוח על פניו.
"כן. אנחנו יחד." הסתכלתי עליו במבט עצבני, הוא עיצבן אותי כשהוא הסתובב סביבי, זה עשה לי סחרחורת.
"אני מבין..עכשיו נראה עד כמה האהבה הזאת חזקה.." הוא חייך ולפתע נעלם.
בבוקר למחרת כשהגעתי לבית הספר ראיתי את ג'ייסון נשען על השער ומסתכל עליי חוצה את הכביש. התקדמתי אליו וחייכתי בלי לומר מילה.
"בוקר טוב.." הוא חייך אליי את החיוך המתנשא שלו.
"בוקר טוב.." אמרתי לו ונכנסתי לתוך בית הספר.
הוא בא מאחוריי ושם עליי את ידו "אז מה עשית אתמול כשחזרת הביתה?" הוא נראה מתעניין.
"שום דבר מיוחד, פרקתי את התיק ו…" נזכרתי מה קרה בלילה עם דארקסט ולא ידעתי אם לספר לו על כך או לא.
"ו..?" הוא חיכה שאמשיך.
"ג'ייסון.." הסתובבתי לעברו ופניי נפלו לפתע.
"מה קרה?" הוא הסתכל עליי מודאג מעט.
"אתמול נפגשתי עם דארקסט.." גמגמתי מעט.
"מה????" הוא נראה מבוהל "מה..למה? מתי? "
"הוא השאיר לי מכתב..חשבתי שהמכתב ממך אז הלכתי לכיוון הבית שלך אבל הוא עצר אותי בדרך.." בלעתי את הרוק.
"מה הוא רצה ממך?" הוא החל לתחקר ונראה לא רגוע.
"הוא אמר לי שהוא יודע שאנחנו ביחד והוא אמר לי "עכשיו נראה עד כמה האהבה הזאת חזקה", אתה חושב שהוא רוצה להעמיד אותנו באיזשהו מבחן?".
"אני לא יודע, הוא פסיכופט!" הוא שם עליי שוב את ידו והמשכנו להתקדם לכיתה "אני בחיים לא אשאיר לך פתק יותר, השארתי לך רק את הפתק שאני לא רוצה שתבואי אליי יותר. אבל מהיום אם אני רוצה לדבר איתך ולהיפגש איתך אני יגיד לך על זה ונקבע מראש, אל תקשיבי לפתקים יותר." הוא אמר בטון עצבני מעט.
"אם אתה לא שמת לי פתק מאז זה אומר ש..גם את הפתק ההוא הוא שם כדי שאבוא לבית שלך באותו יום." פתאום התחלתי לקשר בין הדברים, איך ג'ייסון לא הבין למה אני מפחדת ועל איזה מכתב אני מדברת.
"כן. אני בטוח שזה היה הוא.".
נכנסנו לכיתה והתיישבנו במקום שלנו. הוא תפס את ידי "אז אנחנו זוג רשמית?" הוא הסתכל עליי ונראה מאושר כל כך.
"ייקח לי זמן להבין שאני מאוהבת בבן אדם הכי מוזר שאיי פעם פגשתי, אבל כן, אפשר להגיד שאנחנו זוג רשמית." חייכתי אליו ובלי התרעה מוקדמת הוא תפס את פניי ונישק אותי לראשונה.
"יפה לראות את האהבה המלבבת הזאת." מישהו עמד מאחוריי ומחא כפיים, הוא הסתכל על ג'ייסון במבט מלא סלידה. זה היה ילד שמעולם לא ראיתי בבית הספר.
"אתה?? מה אתה עושה כאן??" ג'ייסון קם ממקומו ונראה עצבני מתמיד.
"תירגע, תירגע, באתי לבקר." הוא חייך והתיישב ליד מייק.
"יושבים פה!" מייק אמר לאדם המוזר שעמד מאחורי. הוא היה מדהים באופן יוצא מן הכלל, שערו היה בצבע שחור ועיניו כחולות, כמו מים שקטים.
"אני בטוח שלא יהיה לו איכפת אם אני אשב כאן כמה שיעורים,נכון?" האדם המוזר חייך חיוך צנוע, אך נראה מוזר..למרות שהחזות שלו הייתי מדהימה להפליא הוא נראה אחד שאי אפשר לסמוך עליו.
"נעים מאוד, אני ליאון.." הוא הושיט לי יד כדי ללחוץ את ידי.
"נעים מ.."
"לא נעים ולא מאוד!" ג'ייסון תפס את ידי עוד לפני שהושטתי לו אותה "אל תתקרב אליה, חלאה!" הוא הסתכל עליו במבט מלא שנאה.
"אני רואה שהחבר שלך רכושני מעט.." הוא חייך חיוך שחצני שכזה.
"ג'ייסון? רכושני?" גיחכתי "הוא לא רכושני, הוא מודאג..ואני בטוחה שיש סיבה לכך." בחנתי את פניו של אותו ליאון.
"מריאן.." ג'ייסון הסתכל עליי ועל פניו התפרש חיוך שנמחק כאשר הוא החזיר את מבטו לכיוון ליאון "אני מקווה בשבילך שהביקור הזה לא יארך הרבה זמן!".
"אתה מכיר אותי ג'ס.." ליאון חייך אליו.
"בדיוק בגלל זה אני.." הוא הסיט את מבטו לרגע והיה נראה שהוא לא רוצה לדבר יותר "לא משנה..תעשה מה שאתה רוצה, אבל תיזהר אם אתה פוגע ולו בקצת במריאן אני נשבע לך שתצטער על זה.".
"חס וחלילה, למה לפגוע?" ליאון הסיט את מבטו לעברי "חוץ מזה, אני בטוח שהחברה הקטנה שלך לא נפגעת בקלות.." הוא חייך שוב את חיוכו השחצני.
לכל אורך השיעור יכולתי לראות על ג'ייסון שהוא טרוד, מודאג ולא יכול להתרכז ולו מעט במה שהתרחש בכיתה.
בצלצול להפסקה הוא לקח אותי אחריו למקום המסתור שלו ודאג שלא יעקבו אחרינו.
"מריאן, יש עוד הרבה דברים שאת לא יודעת.." הוא הסתובב הלוך ושוב ועשה לי סחרחורת.
"מה אני לא יודעת?" קמתי מהספה והסתכלתי על הבעותיו המודאגות.
"ליאון.." הוא ביטא את שמו בפחד רב "הוא הבן של דארקסט.".
"הבן שלו??" הייתי המומה "גם הוא אדם זאב?".
"כן..אבל הוא בן של אל, ולכן יש לו כוחות מיוחדים." הוא התיישב על הספה והחזיק את ראשו.
"איזה כוחות?"
"הוא יכול להפנט אותך ולגרום לך להתאהב בו במצמוץ אחד." הוא הסתכל עליי והחוויר לפתע "אם זה יקרה.." הוא התנשם בכבדות.
"לא תוכל לשוב להיות אדם רגיל.." השפלתי את ראשי.
"לאא, עזבי את זה, אני לא אשוב לראות אותך יותר בחיים." הוא קם מהספה והחזיק את פניי בשתי ידיו "כל מי שהייתה עם ליאון, הייתה נעדרת כמה ימים ולאחר מכן היו מוצאים אותה ללא רוח חיים." הוא עזב אותי והמשיך ללכת הלוך ושוב לאורך כל החדר.
שתקתי לפתע, נחרדתי מהמחשבה שהוא יכול להפנט אותי, ומה אם זה יצליח? ומה אם אתאהב בו ולאחר כמה ימים ימצאו אותי ללא רוח חיים.
"יש דרך..שבה הוא לא יכול להפנט נערה.." הוא הסתכל לתוך עיניי המפוחדות "אם את מסורה לאדם אחד, ואוהבת אותו בכל ליבך, הוא לא יוכל להתקרב אלייך או להפנט אותך."
"אז אין לך מה לדאוג.." חייכתי אליו "כי אני מסורה לאדם אחד ואוהבת אותו בכל ליבי.".
ג'ייסון הסתכל עליי ועל פניו עלה חיוך קטן "אני יודע, אבל אני מודאג בכל זאת.." הוא שוב המשיך להסתובב בחדר "ידעתי שאסור לך להתאהב בי..אם יקרה לך משהו.." הוא נראה לחוץ מאי פעם.
"ג'ייסון.." עצרתי אותו והחזקתי את ידיו "אני מבטיחה לך שאני אהיה בסדר, אתה תראה.".
"יש עוד משהו שאת לא יודעת.." הוא המשיך "אריק, ריקה ומייק גם הם.." הוא בלע את הרוק.
"כמוך?"
"לא, הם שייכים ללהקה של דארקסט, אבל עליהם לא רובצת קללה, הם פשוט כאלה." הוא הסתכל עליי בעיניים עייפות "אריק וריקה הם אחים, הכרתי אותם עוד כשהייתי קטן ומייק הצטרף אחר כך, כשהלכנו לצוד." הוא חייך "הם תמיד דאגו לי והיו חברים טובים מאז ומתמיד.".
"הסיפור הזה ממש הזוי." הייתי המומה מהסרט אימה הזה שנכנסתי לתוכו.
"אני מצטער שהכנסתי אותך לזה.." הוא אמר בעודו לוקח אותי חזרה לכיוון הכיתה.
"אני רציתי להיכנס לזה, זה לא אשמתך אז אל תצטער." חייכתי.
"מריאן.." ג'וני עמד מאחורינו "את מרגישה יותר טוב?".
"אני מרגישה מצויין." חייכתי והסתכלתי על ג'ייסון שחייך אליי.
"אז אני חושב שאני אחזור חזרה הביתה, אביך רצה שאני אבוא כי הוא ראה שאת עייפה ומוטרדת ולא דיברת איתו. אם הכל בסדר, אני אחזור לאיימי שממילא רוצה להרוג אותי מרוב געגועים."
"מה עם איימי באמת? איך הזוגיות שלכם?"
"כמו כל זוגיות, לפעמים יש משברים ולפעמים הכל מקסים" הוא חייך ונישק אותי במצחי "אני אזוז לנמל התעופה, אביך בא לקחת אותי עכשיו, כבר אמרתי לו שאת מרגישה יותר טוב." הוא התחיל להתקדם לכיוון השער כדי שאבי יסיע אותו לנמל.
"חכה, אני אבוא איתך!" צעקתי אליו.
"אין צורך, תישארי עם ג'ייסון, אני בטוח שהוא יסב לך אושר רב." הוא יצא מהשער ונכנס לאוטו של אבי. תוך שניות הם נעלמו משם.
"הוא עזב את הכל, ובא לכאן רק בשבילי..הייתי חברה רעה." השפלתי את ראשי.
"את לא צריכה אותו עכשיו, יש לך אותי" הוא הסתכל עלי במבט השחצני שלו וחייך.
"נכון,יש לי אותך, אבל זה שיש לי אותך לא נותן לי זכות להתעלם מכל החברים שלי." שמתי את ראשי על כתפיו של ג'ייסון "יש לי הרגשה רעה, כאילו משהו רע עומד לקרות ואין לי מושג מה זה." חיבקתי אותו ופחדתי נורא, פחדתי שהוא יעזוב אותי ומה שהכי פחדתי ממנו זה שיקרה לו משהו.
"את לא צריכה לדאוג, אני אגן עלייך."
נשארתי שם מחובקת בתוך זרועותיו, ובתוכי ידעתי שמשהו לא טוב הולך לקרות, משהו שיכאיב לי מאוד.