אש מפלצתית- חלק ב'

רעש דלת הבית שנפרצה נשמע עד למרתף. אתל ידעה מה פירוש הדבר, הגברים נכנסו והוריה יצטרכו להתמודד מולם. היא רצתה לצאת, לעזור. אבל כיצד ילדה קטנה בת שש תוכל לעזור ? אתל חשבה על כך שאמה לא ביקשה שתבטיח לה דבר. אך עצם כך שהשביעה את סם בהגנתה תשבור את הבטחתו. אם תצא ותכשל, סם ייכשל במשימתו. לא, היא צריכה להישאר כאן. אמם התכוונה ששניהם יישארו בחיים, לא אחד מהם.
הזמן חלף כנצח, אתל לא הבינה כיצד יידעו שעברה שעה. אולי עברו כבר חמש? אולי שלוש? מאז שאמם הכניסה אותם לארון היא לא הפסיקה לחשוב על הוריה. הם שמעו פיצוצים וצעקות מהקומה העליונה, מידי פעם גם יריית אקדח נשמעה, ירייה שהקפיצה את הילדים בבהלה. סם עטף את אתל בידיו הקצרות, מנסה כמה שיותר להגן עליה, גם אם להם בינתיים לא נשקפה סכנה. הוא ידאג לה, ויגן עליה בשם אמם. בשם רוז.
הם שמעו חבטה חזקה ועוד אחת. הצלילים נשמעו קרובים, זו הייתה דלת המרתף. סם ואתל התכווצו בתוך הארון לשמע הצלילים המחרידים הקרובים. אתל הרגישה את חזהו של אחיה עולה ויורד בהפרשים גדולים, הוא קירב אותה אליו יותר ויותר. היא שמעה קולות של אנשים מדברים, אלא לא היו הוריה. היא הביטה בדלת הארון, מבועתת מהמחשבה שהאנשים האלה יוכלו לפתוח אותה בכול רגע.
"אתם לא תצליחו לברוח חמודים," קול הדהד במרתף. "אש מתפשטת למעלה, רהיטים נשרפים וזכוכיות בכל מקום. אנחנו יודעים שאתם אינכם קוסמים, אבל אנחנו יודעים גם דבר נוסף. אתם מה שנקרא, השרידים של הקסם, הצאצאים. גם אם תרצו זאת וגם אם לא, אתם בני משפחה שלו. לכן, גורלכם יהיה זהה לגורל הוריכם. מתים." אתל הרגישה חמימות מתפשטת בכפות ידיה. "כדאי לכם לצאת עכשיו ולהשלים עם גורלכם במהירות, אחרת תהיו נתונים לייסוריה של האש שמתפשטת."
ברגש שהאיש אמר "אש", אתל ראתה אש. גב חולצתו של אחיה עלה באש. "סם," היא לחשה. הוא הבחין ישר וניער את חולצתו, האש כבתה. אבל זה היה מוזר, כי עדיין היה אור כתום- אדום בתוך הארון. "אתל," סם פנה אליה, בעיניו השתקפה אש, "הידיים שלך".
היא לא חשבה שהחמימות שהייתה לה בידיה הייתה יוצאת דופן, אבל כנראה שכן, כי בכל יד בערה להבת אש. אמותיה השחירו כפחם וביניהם וורידי לבה זרמו בידיה. אבל ידיה לא שרפו, לא התפוררו ולא כאבו בכלל. היא התכוונה להביט בתדהמה אל אחיה, להגיד לה כי היא לא מבינה אבל לפני ששמה- לב הוא לא היה יותר בארון. הדלתות היו פתוחות והיא ראתה אותו הופך את שולחנו של אביו על הרצפה ובורח למעלה. שלושת הגברים שהסתובבו במרתף הביטו בשולחן ההפוך והתקרבו אליו, רק אז הם הבחינו באתל יוצאת מהארון הבוער, אבל גם זה היה מאוחר מידי. הנוזלים הססגוניים התערבבו זה בתוך זה על הרצפה והתפוצצו. שלושת הגברים הועפו באוויר, בוערים. גם אתל הייתה אמורה להישרף לפי מה שחשבה, אבל זה לא קרה. חפצים משונים שאתל לא זיהתה החלו לעלות באש, אבל זה לא עניין אותה. העיקר היה לה למצוא את אחיה.
היא רצה במדרגות למעלה, מנסה להשאיר את ידיה כמה שיותר רחוק מכל עצם כלשהו בבית. זה היה קשה וכאבו לה הידיים אבל היא לא רצתה לשרוף את כל הבית. למעשה, מתברר שזה כבר נעשה.
כל רהיט בסלון התפורר על הרצפה, חלונות נופצו והקירות וחלק מהרצפה עלו באש. חפצים נוספים נחנקו מהאש שאפפה אותם. מבעד לעשן השחור היא הצליחה לראות את סם, מוקף בקורות עץ שהחלו להישרף. לא הייתה לו דרך מילוט. היא התקדמה לכיוונו בידיים מונפות באוויר. היא החלה לשמוע את השיעולים החנוקים שלו אבל לפני שהגיעה אליו היא נעצרה, היא ראתה את הוריה.
כל רוח חיים שפעם הייתה בהם התפוגגה. אביה נשען בכבדות על אחת הכורסאות שהצליחו לא להתפורר לגמרי, אמה שכבה על רגליו, שידת עץ בוערת נפלה על רגליה. עיניהם לא זזו והם בהו בה. רגשת האשמה החלה לגעוש בה, היא זו שלא התווכחה עם אחיה לסטות ממסלולם הביתה. אבל גם אם היו בורחים למקום אחר הגברים כבר היו הורגים אותם, כי לטענתם, גם את שרידי הקסם צריך להשמיד. הם היו הורגים אותנו, לא את אמא ואבא, חשבה לעצמה. דמעות נזלו על לחייה ויצרו קווי עור נקיים מאחורי הפיח שכיסה אותן. היא רצתה לגעת בהם פעם אחרונה, אבל נזכרה שהיא לא יכולה. ידיה עדיין בערו באש והיא לא רצתה להיות זאת שתשרוף את הוריה.
היא פנתה למעבר נקי מאש והתקרבה אל מעגל הקורות הבוערות שהקיפו את סם.
"סם!" היא השתעלה מהעשן שנכנס לריאותיה, "סם!" הוא הביט בה בעיניים פעורות ומלאות פחד והתרחק לצד המרוחק ממנה.
"סם, בבקשה תקשיב לי." היא צעקה מבעד לרעש הקורות הנשברות ופצפוץ להבות האש.
"לא! את מפלצת אתל, את שורפת. את כמעט שרפת אותי!" הוא השתעל, "תתרחקי ממני!". ואז עשה את מה שלא חשבה שיעשה לעולם. הוא הלך לאחור, לקח תנופה וקפץ מעל קורות העץ לעבר היציאה. קורות עץ נשברו ונפלו על הרצפה. לרגע אתל לא הצליחה לראות את אחיה, והבינה שלא תראה אותו לעולם. קורות עץ שחורות מהתקרה קרסו על המקום שבו היה מקודם. היא צרחה בשמו, אולי יענה לה בחזרה, אבל זה לא קרה. היא הסתכלה על האש שנקרתה בדרכה אל אחיה הקבור אי שם וחשבה לעצמה שאם האש בידיה לא שורפת אותה, אולי אש לא יכולה לשרוף אותה. הדבר נשמע לה סביר, אבל אחיה היה שם בפנים. היא קפצה מעל הלהבות המרצדות למעלה למטה, היא הרגישה בחמימותן שרגליה נגעו בהן אבל לא קרה לה דבר והיא נחתה בריאה לחלוטין בצידן השני. אולי היא באמת חסינה לאש? לא היה לה זמן לחשב את ההגיונות שבדבר והיא רצה אל ערימת העץ שכיסתה את המקום שבו היה פעם אחיה. היא ניסתה עם ידיה הבוערות להרים קורות, להזיז אותן מעט אבל כל שעשתה היה לשרוף אותן יותר ויותר מהר. והיה עליה גם להיזהר על אחיה שנמצא איפשהו בפנים. ואז כשחשבה שראתה את שיערו החום שהיה כעת מלא אבק, קורות נפלו גם עליה וקברו אותן תחתן. היא לא יכלה לראות יותר דבר.

היא לא ידעה מתי בדיוק, אבל היא ראתה את אור השמש. היא שרדה. ממה שהצליחה לשמוע מפיותיהם של אנשים היא הייתה היחידה ששרדה. לטענתם הם מצאו שני גברים במרתף, שלושה בקומה השנייה ושניים- שאתל כנראה לא ראתה- בקומת הקרקע. הם מצאו גם ילד, גבר ואישה שאתל ידעה שהיו משפחתה. ידיה הפסיקו לבעור, היא צללה כל הזמן לתוך בריכה של רגשות אשם על מה שקרה והחלה לפחד מעצמה. אולי היא באמת מפלצת כפי שקרא לה אחיה? ואם מפלצת קיימת, בכדי לצמצם את מספר הנפגעים היא צריכה להיות לבד. ולכן, הילדה הקטנה ששמה אתל, מצאה את עצמה בורחת לחיות לבדה, מבולבלת ונאשמת על ידי עצמה על מה שקרה.