אש מפלצתית- חלק א'

הם רדפו אחריהם. היא לא הצליחה לראות אותם בבירור, היא בקושי הצליחה להביט לאחור. אחיה משך אותה בחזרה קדימה, מעודד אותה להמשיך, לא להביט לאחור. הם חלפו על פני ארגזי חול, חצו במהרה את השוק והעיפו בטעות כמה זרי פרחי וורדים על הרצפה. רגשת האשם לא פסחה על אתל אבל לא היה להם זמן להתנצל. היא שמעה את גערותיהם של חבורת הגברים שרדפו אחריהם.
"אתם לא שייכים לפה!" צעק אחד מהם.
"הייתם אמורים להיכחד!" אדם שני הצטרף אליו וכך כולם יחד העלו עלבונות לאוויר לכיוון אוזניהם של אתל ואחיה. הם אכן זן נכחד. הקסם שהיה, כבר שקע במעמקי האדמה, מכוסה בשכבות של היסטוריה זועמת וכועסת. משפחתה הייתה האחרונה בכפר שהקשר אליהם לקסם עוד היה קיים. אביה רקח שיקויים במרתף הבית ואימה בורכה בכוח ריפוי. כוחה כבר לא היה חזק כמו פעם, הקסם שנעלם החליש אותה אבל היא עדיין נחשבה קוסמת. לפחות בעיני אנשי הכפר.
האנשים שרדפו אחריהם במורד הרחובות, דרך רפתות ומזרקות לא היו מהכפר שלהם, אתל זיהתה זאת מיד. היא הכירה כל אדם ואדם בכפר, כולם היו כל כך נחמדים אליה. בהתחלה הם נרתעו ממנה, הם חשדו שאולי גם היא קוסמת או מכשפה כמו הוריה. אבל לאחר שגדלה מעט הם הבינו שהיא ואחיה נולדו בני אנוש רגילים למדיי. מהוריה הם עדיין התרחקו, הם תיעבו קסם.
את החבורה שרדפה אחריהם היא לא הכירה, הם כנראה הגיעו מבחוץ. אבל איך הם ידעו על הקשר שלהם לעולם הקסם שהיה פעם אם הם לא מהכפר? לאתל היו כמה השערות. ההגיונית ביותר באותו הרגע הייתה ההשערה כי מישהו מתוך הכפר הפיץ את מקור משפחתם. היה קשה לאתל לדמיין את זה שמישהו כל כך נחמד אליה רק מעמיד פנים בשעה שהלשין על הוריה. אבל שאר ההשערות נראו לה מופרכות למדיי.
הם המשיכו לרוץ. אתל לא ידעה לאן אחיה מוביל אותה. היא רצה כמו עיוורת בין בתים וחצתה מדשאות קטנות. כשמר גילמן הזקן פנה אליה לשלום, כל שיכלה להוציא היה "היי" מעוות שקיוותה שגילמן פירש בצורה הנכונה. אנשים פינו להם דרך, נשים נבהלו מזוג הילדים הקטנים הרצים ברחובות והשתתקו כאשר הגברים מאחוריהם עברו. אתל הבינה לאן אחיה מוביל אותה ברגע שהגיעו לשדה החיטה, מאחוריו נמצא ביתם. בדרך כלל הם היו עוקפים את השדה בכדי להגיע אל ביתם, אבל אחיה לא היסס לרגע וגרר אותה לתוך השדה, בקו ישר לביתם הקטן והמבודד מכל הכפר. הם רמסו חיטה והשאירו עקבות ברורים אחריהם, אבל אתל ראתה על פניו של אחיה את נחישותו להגיע להוריהם.
היא הבינה שעשו טעות מאוחר מידי. אם מישהו הלשין עליהם הוא כנראה מכיר אותם, ואז הוא יודע שהיא ואחיה אינם קוסמים או מכשפים ובדמם לא זורם כבר הקסם. האנשים האלה מחפשים אחר הוריהם והם מובילים אותם ישירות למטרתם.
"סם!" היא קראה לו ומשכה בידו. הוא נעצר בפתאומיות ופנה אליה במהירות.
"מה- מה קרה?" עיניו היו פעורות מבהלה, הוא הביט מעבר לגבה. הגברים כבר החלו לרוץ בשביל החיטה. הוא משך אותה קדימה, "אנחנו חייבים להגיע הביתה".
"לא!" היא ניסתה כמה שיותר לנטוע את גופה באדמה, לא לזוז. היא לא תיתן לאנשים האלה את מבוקשם.
"הם לא רוצים אותנו סם, הם רוצים את אמא ואבא." היא ניסתה לשדל לקולה כמה שיותר ביטחון ועוצמה, למרות שליבה רעד מאימה, "הם לא מהכפר, מישהו כנראה הלשין עלינו ואם כן הוא יודע שאני ואתה לא קוסמים. אין להם צורך בנו והם יודעים את זה. אסור לנו להוביל אותם לאבא ואמא."
עיניו של סם לא נחו לרגע. לשנייה אחת הוא הביט עליה ובשנייה אחרת הוא הביט מעליה, על הרודפים. "אתל, אמא ואבא הכינו מגן מסביב לבית. האנשים האלו לא יוכלו להיכנס אליו." הוא חיזק את אחיזתו בה. "עכשיו אנחנו חייבים להמשיך". הוא גרר אותה בתוך שדה החיטה, רגליה הקטנות בקושי עמדו בקצב שלו ולא פעם היא מעדה על אבן קטנה. היא ידעה על המגן שסביב ביתם, אבל הוריה נחלשו מיום ליום, היא כבר לא הרגישה בטוחה בתוך המגן. לא הייתה לה ברירה, מאז ומתמיד בטחה באחיה הגדול ואם הוא אומר, הוא כנראה צודק. מותר לה רק לאחוז בתקווה שהמגן עדיין עובד. הגברים מאחוריהם צמצמו את הפער ביניהם.
הם יצאו משדה החיטה, חצו את דרך העפר וטרקו את דלת ביתם מאחוריהם. סם סגר מאחוריהם את הבריח בזמן שאתל ניסתה לייצב את קצב נשמותיה. אמם קפצה בבהלה מכורסתה הירוקה, שמלתה הייתה זהה לצבע הכורסא. אתל תהתה אם המטרה הייתה הסוואה, כי אם כן זה מעולה למצבם כעת.
"סם?" היא שאלה, קולה הצרוד הדהד בדממה. קולות הגברים התחזקו מבחוץ, אמם פנתה לעבר אחד החלונות ופיה נפער. "מי אלה סם?"
"שיחקנו בארגז החול ואז הם הגיעו, הם רדפו אחרינו בכל הכפר." הוא בלע את רוקו מפחד לקראת תשובתה לדבריו הבאים. "הם יודעים על הקסם שלנו, על המשפחה."
"הם לא מהכפר," אתל הוסיפה. אביה הופיע בקצה גרם המדרגות שהוביל למרתף, שיערו השחור היה זקור כמו תמיד ומשקפיו הגדולות היו מונחות על קצה אפיו. הוא היה יכול היראות כמו מדען משוגע אם שיערו היה לבן ומעט ארוך יותר. "מה קורה פה?" שאל.
"סם ואתל הביאו איתם אורחים לא רצויים," היא הזעיפה פנים לעברם, אתל התכווצה בפנים. "אורחים שיודעים על הקסם בבית הזה. והם באים."
אתל לא ציפתה שהמגן יעבוד ככה. זאת אומרת, היא לא ציפתה שהמגן לא יעבוד כלל. אבן נזרקה לעבר החלון שדרכו אמם הביטה, היא קפצה בבהלה לאחור והחלון החל להיסדק. לא יעבור הרבה זמן עד שהוא ישבר, ועוד פחות זמן עד שהגברים יכנסו לביתם.
"ריק?" היא הביטה לעבר בעלה שבהה בחלון בתדהמה. "יש לנו מגן נכון? מגן שעובד?"
"א-אה. א-אני-" אבן נוספת נזרקה אל אותו החלון, במזל היא פגעה גבוה יותר מהאבן הקודמת. החלון לא נשבר, רק נראה כעת כמו רשת קורי עכביש. אמם לא היססה היא אחזה בידיהם של סם ואתל והובילה אותם מטה, אל המרתף.
"היה אמור להיות מגן, הוא היה אמור לעבוד." ריק פנה אליה לפני שירדה עם הילדים במדרגות, היא נעצרה ונעצה בו את עיניה. "אמור." היא הדגישה את המילה והזעיפה פנים, "אני צריכה להחביא את הילדים, לפחות שהם יהיו מוגנים".
"אבל מה איתכם?" סם הביט בעיניים נוצצות באמם, היא הסתכלה על ריק ונראה כאילו הם מדברים שיחה שלמה ביניהם מבלי להוציא מילה.
"אנחנו נהיה בסדר," היא ניערה את ידו של סם. "אני לא רוצה שתהיו איתנו". דפיקות חזקות הלמו פתאום בדלת, אמם לא חיכתה אפילו עוד רגע. "בואו ילדים, אנחנו יורדים."
היא הובילה אותם אל המרתף, היכן שאביהם עבד תמיד. במרכז החדר, מתחת לנורת ניאון היה השולחן של ריק. הוא היה גדוש בצנצנות, צינורות, בקבוקונים ומבחנות בשלל צבעים. אבל את אמם זה לא עניין. היא עקפה את השולחן, נכנסה אל תוך החשכה ומצאה את מה שחיפשה. היא פתחה את דלתות הארון בקלילות ורוקנה את כל תוכנו במהירות. את אתל היא הכניסה ראשונה, הצמידה אותה לפינה וקיפלה את רגליה. לאחר מכן הכניסה את סם לצד אחותו ואחזה בידיו. גם בחושך המרתף, היכן שהמנורה כבר לא האירה, אתל הצליחה לראות את עיניה הנוצצות של אמה. היא בכתה. אתל כמעט ולא ראתה אותה בוכה, זה שבר אותה. אם אמה הייתה יודעת בבירור שהכול יהיה בסדר היא לא הייתה בוכה, אתל ידעה זאת. לאמה יש תחושות בטן נכונות, אם היא בוכה זה לא טוב.
"סם," קולה נשבר. "תשמור על אחותך, לא משנה מה יקרה תשמור עליה. אם אני ואבא לא נחזור בעוד כשעה תצאו בזהירות, תברחו. ביטחוננו כאן לא קיים יותר."
"אבל-" סם רעד, אתל הרגישה בגופו שישב לצידה ובקולו.
"בלי אבל. אתה תעשה מה שהוריתי לך, תבטיח לי שתשמור על אחותך".
"אני…אני מבטיח." הוא נאנח בייאוש. אמם נשקה למצחו, אז ניגשה למצחה של אתל והביטה בה זמן ממושך. "תהיי אמיצה. אתל." היא ליטפה את ראשה וחייכה בכדי להכניס קצת תקווה בביתה, אז סגרה את הארון, לקחה כמה בקבוקונים משולחנו של בעלה ועלתה במעלה המדרגות. היא סגרה את הדלת אחריה, מותירה את ילדיה בידי ארון עץ קטן.