אש וקרח פרק 26 ואחרון!!!

נ.מ. באסיק
"לא, לא, לא!" צעקתי אל החלל הריק וקולי הדהד בין כל הקירות.
"איך הם עוד יכולים להלחם?" שאלתי את עצמי. כל כך כעסתי, ונאבקתי בדחף לרדת לשם ולהרוג אותם בעצמי שהשתלט עלי.
"לא. תרגע. אסור לך עדיין לחשוף את הכוח שלך." הרגעתי את עצמי.
החלטתי לחזור למסך של ג'יין, אולי היא כבר יצאה משם והחליטה להלחם עם חיילי. התכנית שלי השתבשה לגמרי, היא לא הייתה אמורה לעלות לשם. 'אולי היא ידעה שאני לא אוכל לעקוב אחריה כשהיא בתוך המקום הזה?' הרהרתי לעצמי. 'לא. היא אפילו לא יודעת שאני עוקב אחריה.'
התמונה עלתה והפניתי את מבטי אל המסך. התמונה הייתה מטושטשת ועדיין לא ראיתי אותה, אך אחרי כמה שניות התמונה התבהרה והצלחתי לזהות אותה יוצאת מהמקום שבו שהתה.
"העכבר המסכן סוף סוף יצא ממחבואו," אמרתי לעצמי במתיקות מעושה.

נ.מ. ג'יין
יצאתי מהשער והפעם לא שחכתי להפעיל את מדחפי האש שלי ולא נפלתי כמו בפעם הקודמת. ריחפתי מול צבאו של באסיק ועל פני חיוך מתנשא.
"היי אתם! תסתכלו עלי." קראתי אליהם ובתנועה אחת חדה כולם הסתובבו.
"אני רואה שסוף סוף יצאת מהמקלט הבטוח שלך," אמר אחד מהחיילים בארסיות.
'הם לא באמת חושבים שאין לי תכנית, נכון?' חשבתי לעצמי, לא תיארתי שהם יהיו טיפשים עד כדי כך.
"לא יצאתי כדי להלחם, אני רוצה שתיקחו אותי לבוס שלכם, אני צריכה לדבר איתו." הרמתי את ידי לאות כניעה.
החיילים המבולבלים לא ידעו מה לעשות ורק הביטו בי בעיניים פעורות. "הפקודה הייתה לחסל אותך בעצמנו. אבל אם את מתעקשת, מי אנחנו שנתווכח, באסיק ישמח מאוד לחסל אותך בעצמו." אחד מהם צעד קדימה. הורדתי את ידי והתקדמתי אליו, הפעם עם ידיים מאחורי הגב. כשהגעתי אליו הסתובבתי ונתתי לו לשים עלי את האזיקים וירדנו כולנו למטה, חזרה למנהרה התת-קרקעית ולמטה של באסיק.
"את אדם ממש טיפש אם נתת לנו לקחת אותך כל כך בקלות, את יודעת?" אמר לי החייל שהלך מאחורי.
"למה על סעיף כל כך קטן אתה מחשיב אותי לטיפשה?" שאלתי אותו.
"בגלל שאת אפילו לא יודעת מול מה את עומדת להלחם כשתגיעי אליו, ותאמיני לי שאת גם לא רוצה לדעת." הוא האט במעט את קצב הליכתו ככה שכבר לא היינו בראש המבנה.
"גם הוא לא יודע מול מה הוא עומד להלחם כשאני אגיע." לא הבנתי למה הוא עדיין ממשיך להאט.
"את צריכה להבין משהו, רק חבל שאת עדיין לא יודעת מה המשהו הזה." כבר כמעט כל החיילים עברו אותנו וחלקם נעצו מבטים, לא מבינים בדיוק כמוני למה אנחנו הולכים כל כך לאט.
"אתה יודע?" שאלתי אותו.
"כן. הייתי מספר לך אבל אני חושב שזה משהו שאת צריכה לגלות בעצמך, אני יכול רק לעזור לך." פתחנו קצת פער מאחורי ים החיילים והוא עצר. "אני בצד שלך, אני כאן כדי להג עליך ממנו."
"מבאסיק? הוא אל נשמע לי כמו מישהו מאיים במיוחד." נעצרתי גם אני, נימת קולי הייתה קצת מזלזלת.
"לא. הוא באמת לא משהו מיוחד," השיב לי ובקולו נשמעה קצת גאווה עצמית. אולי בגלל שהוא גאה על זה שהוא בוגד בבוס שלו. "יש משהו אחר, הרבה יותר מסוכן בעולם הזה וזה לא דבר שאת יכולה להתמודד מולו לבדך. זה האיום עליו מדברת הנבואה, זה האיום ממנו את צריכה להציל את העולם הזה. אחרת הוא יקרוס!" המשיך, רצף דיבורו מהיר ונראה שהיה לחוץ רק מלספר לי את כל זה.
"מי אתה?" שאלתי.
"מה?"
"מי אתה." הפעם לא אמרתי זאת בנימת שאלה. "תוריד את המסיכה הזאת ותראה את עצמך," ציוותי.
"או… אוקי. בסדר," גמגם והוריד את הקסדה שהייתה על ראשו.
"לא. אתה צוחק עלי? זה בלתי אפשרי." נרתעתי לאחור וכשלתי בגלל האזיקים שקשרו את ידי.
מולי עמד, האחד והיחיד, דן. אשר כמה שעות קודם לכן איים להרוג אותי אם לא אבוא מרצוני אל באסיק. שיערו פרוע ועל פניו חיוך ממזרי כמו של ילדים קטנים.
"למה את נראית כל כך מופתעת?" שאל אותי.
"למה שאני לא אהיה מופתעת ילד טיפש?" דמי רתח. "לפני כמה שעות ניסית להרוג אותי!" כעסתי עליו כפי שלא כעסתי מעולם.
"אה. באמת האמנת לזה?" הוא התחיל לצחוק וזה הכעיס אותי עוד יותר. תמיד ידעתי שהוא טוב בתאטרון, אבל לא חשבתי שהוא ישתמש בכישרון הזה שלו נגדי.
"אתה כל כך אנוכי! אני כמעט מתתי פה כמה פעמים, מתמודדת עם מות של אחד מחברי הצוות שלי שהפך בזמן הזה לידיד קרוב מאוד שלי ושל כולם, בורחת עכשיו מצבא של חיילים מהופנטים כדי להרוג אותי ואתה כל הזמן הזה היית בעדי ולא ניסית אפילו פעם אחד לעזור לי?" הרגשתי שעוד שנייה אני פורצת בבכי וגרוני כאב.
דן הפסיק לצחוק ופני הרצינו. "אני מצטער, אבל את חייבת להבין שעשיתי את כל זה לטובתך. הידיד הזה שלך, שון נכון? בחיים. הוא עכשיו נלחם יחד עם השתיים האחרות נגד השומרים בצינוק של באסיק. מי את חושבת שיצר את צורת החץ בעצים? בלעדי לא היית מוצאת את המקדש הזה וכבר מזמן היית בגן עדן חושבת על כל מה שלא הספקת לעשות בחייך הקצרים. אם לא אני, את כבר מזמן היית אצל באסיק, חסרת כל ידע על מה שעתיד לקרות ומה התפקיד שלך בכל זה. אם לא אני, לא היית יכולה אפילו להיכנס הנה. אם לא אני, לא היית עוברת אפילו חצי דרך ממה שעברת עד עכשיו. אם לא אני, לחייך לא הייתה שום משמעות. אם לא אני, -ואני יודע שכבר אמרתי זאת- את כבר מזמן לא היית בחיים!" את המשפט האחרון הוא צעק כל כך חזק עד שהייתי צריכה לאטום את אוזניי וגם אז זה היה חזק. הצעקה הזאת נשמעה כמעט חייתית.
לא יכולתי יותר לעצור את הדמעות, קרסתי על הקרקע והדמעות זלגו מעיני ללא שליטה. אחרי כמה שניות הרגשתי ידיים עוטפות אותי ומושכות אותי לחיבוקו של דן, המשכתי לבכות על כתפיו. הוא חיבק אותי חזק יותר, כמו אח גדול שמנחם את אחותו הקטנה. כך תמיד היו היחסים בנינו.
"אני מצטערת," אמרתי תוך כדי בכי.
"הכל בסדר, אני איתך," הוא אמר ברוגע והרפה מהחיבוק.
הוא נעמד ומשך אותי אחריו, מחזיק בכתפי ואומר, "אני מצטער שגרמתי לך להחשיב אותי לאויב."
הנהנתי ושוב חיבקתי אותו, הפעם אחד קצר. "אני חייבת להגיע למפקדה של באסיק, תעזור לי?"
"בכל פעם מעכשיו."

נ.מ. שון
"ברן! קאלה! תמשיכו להתקדם, אני אעכב אותם," קראתי אל שתיהן בזמן שאני מתנשף בעודי נלחם מול שני השומרים.
"למה נראה לך?" שאלה קאלה.
"אנחנו נלחמות איתך עד ששניהם מתים." התנשפה ברן.
"טוב. אם זה מה שאתן רוצות," אמרתי בלית ברירה והכיתי עם האלה שלי את אחד השומרים בראש, הוא התמוטט על האדמה הקשה שדם זורם דרך הפצע שגרמתי.
"זה לגמרי מה שאנחנו רוצות," אמרו שתיהן.
קאלה ירתה סילון מים על השומר השני ומיד אחריה יידתה ברן את אחד הסכינים שלה וזה פגע בירכו. "לא רציתי להרוג אותו, הוא בסך הכל חייל מהופנט," אמרה והביטה בשומר השרוע על האדמה בזמן שעל מכנסיו נצבעים אדום.
"הוא בכל מקרה ימות אם לא יסייעו לו תוך כמה שעות." הבטתי בשומר שהכיתי בו, הוא החוויר ועיניו היו פעורות וריקות מהבעה. "השני כבר מת," הוספתי.
המשכנו לרוץ במעלה המסדרון כשאני מוביל את שלושתנו לחדרו של באסיק ממנו יצאתי כמה שעות קודם לכן.

נ.מ. באסיק
"עכברים מעצבנים, איך הם מעזים להרוג ככה את השומרים שלי?" רתחתי מזעם.
שקעתי במחשבות על מה שאני אעשה להם וזה נמשך כנראה כמה זמן, עד שצפצוף ההתראה המרגיז נשמע וניער אותי ממחשבותיי. זו הייתה התראת הבגידה של אחד מחיילי. ידעתי שכולם עכשיו בטח נלחמים בג'יין אז עברתי למסך שצפיתי בו קודם ולהפתעתי הרבה הם לא נמצאו שם. עברתי למסכים של מה שקורה ביער וראיתי את כולם במבנה חוזרים למפקדה שלי. דן לא נמצא שם והייתה לי הרגשה רעה מאוד בקשר לזה. הבטתי במסך אחר וראיתי אותו
ואת ג'יין מדברים ביניהם. "בוגד ארור," סיננתי. עוד אחד מחבריה בגד בי, ידעתי שלא יכולתי לבטוח בהם ובכל זאת בטחתי. חבל שהמסכים בלי קול אז לא יכולתי לדעת על מה הם מדברים אבל הייתי בטוח שהוא מגלה לה את כל הסודות שסיפרתי לו. 'טוב זה לא עד כדי נורא, כל עוד הוא לא יודע את החשוב מביניהם.' שפשפתי את עורפי בהיסח הדעת ונתקלתי בבליטה הקטנה שעליו, מיד הסטתי את ידי וחזרתי להתעסק בשערי הסבוך. 'כל הם לא יודעים אותו אז הכל בסדר.'

נ.מ. דן
רצנו ג'יין ואני למפקדה שלו, באסיק. בזמן שהותי שם גיליתי כמה דרכי קיצור נוספות שעוברות בנתיבים נסתרים ביער.
לא סיפרתי לה את כל האמת, רק את רובה. השמטתי את הפרט ה'שולי' שרוב הזמן באסיק באמת הצליח לתמרן אותי וזה לא שאני טיפש, הוא פשוט אדם מאוד מתוחכם. בפעם הראשונה שנפגשתי איתו, אחרי שחייליו תפסו אותי הוא התחיל לדבר איתי ולתחקר אותי בצורה נסתרת. הוא שאל אם אני מכיר את ג'יין, כמה זמן ואם הקשר שלנו קרוב. עניתי שאני מכיר אותה כמעט כל חיי וששורר בינינו קשר כמו של אחים, הוא מיד קלט איך הוא יכול לגרום לי להיות לשירותו. הוא אמר לי שאני עושה את כל זה כדי 'להגן עליה', אז הייתי כל כך תמים והאמנתי לו. הוא התחיל לתת לי הוראות ותכניות ונשקים שאמורים לעזור לי למצוא אותה ולהביא אותה אליו, אני עשיתי כל מה שאמר ובסוף באמת הצלחתי. למזלי, מחשבותיי התבהרו ממש ברגע שהשמעתי את הסימן לתחילת הקרב. היה משהו בשריקה שהזכיר לי את שלה, הפסקתי באמצע כדי לסכל את תכניותיו אבל זה היה מאוחר מדי, צבאו כבר היה בדרכו החוצה. לא יכולתי לעשות כלום חוץ מלהתחיל להעמיד פנים שאני עדיין לשירותו והצלחתי לשכנע אותו לתת לי לצאת יחד עם האחרים. ידעתי על המקדש הזה שג'יין נכנסה אליו וידעתי גם שאני יכול להיכנס אליו, רק שאם הייתי נכנס באסיק היה יכול לצפות בנו ולמצוא דרך בה החיילים האחרים יוכלו להיכנס גם כן. אז נשארתי בחוץ.
היממתי את החייל שהיה אמור לשמור עליה כדי שאוכל לעשות זאת במקומו. לא התכוונתי שתגלה אותי, זה היה סיכון גדול מדי שלא תאמין לי ואז כל התכנית שבניתי תיהרס. לא לקחתי בחשבון את היכולת שלה לקלוט דברים, היה ברור שתרצה לדעת מי אני.
מאז אתם כבר יודעים מה קרה, שנינו רצים למפקדה של באסיק כדי לסכל את תכניתו אחת ולתמיד.
אני לא בטוח בכלל שאני אי פי אסלח לעצמי על זה שבגדתי בחברתי הטובה ביותר ובאחות הקטנה שלי, הבטחתי לעצמי שאני אגן עליה והפרתי את ההבטחה הזאת, יש גם הרבה סיכויים שלא תסלח לי על כל מה שעשיתי, ובצדק.
ואחרי כל הסיפור הקצר הזה, נחזור לנקודה קצת אחרי הנקודה שבה הפסקנו.
הגענו לדלת האבן, הכניסה השנייה למחבואו של באסיק. הכניסה שידעתי שהחיילים לא יכנסו ממנה. למה? תשאלו את תולעי הענק שלי. אני די כועס עליהן על שהעזו לתקוף את ג'יין וחבריה, אבל הן נענשו על זה ואני די בטוח שלא יחזרו על זה שוב.
"נכנסים?" שאלתי את ג'יין ופתחתי את הדלת.
"למה כל חושי האזהרה בראש שלי הופעלו פתאום?" היא שאלה ועל פניה הבעה מבולבלת.
נעצרתי. "אה. אולי זה בגלל שהעברתי את חיות המחמד שלי לצד הזה של המערה."
"כן… מה שתגיד." היא לא הבינה, אל בכל זאת נכנסה אחרי.
ירדנו בגרם המדרגות עד שהגענו למטה וג'יין פתאום הבינה ממה חושיה הזהירו אותה.
"אתה בטוח שזה בסדר שנעבור כאן?" שאלה בבהלה ונסוגה מעט אחורה.
"בטח. הן לא יפגעו בנו." החזקתי בידה והתחלתי למשוך אותה אחרי. אחרי כמה שניות היא נרגעה והמשיכה ללכת בכוחות עצמה ולא נגררה אחרי יותר.
"למה תולעי הענק לא תקפו אותנו?" שאלה אחרי שעברנו מרחק ניכר מהדרך וכבר לא היינו קרובים לתולעי הענק יותר.
הסתובבתי אחורה והפניתי אליה את מבטי. "כי הן חיות המחמד שלי." משכתי בכתפיי, כאילו שזה מידע בלתי חיוני לכרגע. אך ידעתי שבשבילה זה קצת יותר חשוב.
"אה. סתם ככה אתה מאלף לעצמך שתי תולעי ענק קטנות וחמודות ומאמץ אותן לחיות מחמד שלך," אמרה בסרקסטיות.
הבנתי אותה. לא רגיל שמישהו מספיק טיפש -לא שאני קורא לעצמי טיפש- מאמץ לעצמו שתי תולעי ענק כחיות מחמד.
עניתי לה בערך האותה הנימה, "כן. למה, אסור לי?"
"לא."
המשכנו ללכת בשתיקה עוד כמה דקות במבוך מסובך של קירות ומעברי סלע חומים שלמזלי זכרתי את כולם וידעתי להוביל אותנו בנתיב הנכון.
הגענו לדלת אחרת גדולה ועשויה מאבן, אך בניגוד לזו שממנה נכנסנו זאת הייתה מצופה זהב.
"וואו." קריאת פליאה נפלטה מפיה של ג'יין והיא נשאה את עיניה במעלה הדלת בהשתאות.
גיחכתי. "את נראית ככה כמו ילדה קטנה בפארק שעשועים גדול."
היא הביטה בי בפנים זועפות אך לא הצליחה להחניק את החיוך שהסתנן אליהן. "מה שתגיד…"
"טוב. בואי, נכנס." פתחתי את הדלת למראה של היינו מוכנים אליו כלל.

נ.מ. ברן
לרוץ מהר, לרוץ מהר, לרוץ מהר.
לרוץ מהר, לפני שנמות.
איזה כיף זה לחשוב מחשבות כאלה בזן שאתה רץ אל מותך, אה?
רצנו במעלה המסדרון ששון הוביל אותנו בו, הודפים מפנינו כל שומר הנקלע בדרכנו.
בסוף העליה הגענו לדלת ענקית מאבן מצופה בכסף, 'כמה עשיר הבאסיק הזה?' חשבתי לעצמי, לא שמתי לב ונתקעתי בקאלה.
"תיזהרי קצת!" לחשה לי בזעף.
"סליחה," מלמלתי אליה.
"למה אתן לוחשות? אין כאן שומרים." שון הביט בנו במבט מוזר. "טוב, לא משנה. בואו נכנס."
הוא פתח את הדלת ומולנו נגלה צבא שומרים. כולם עמדו מולנו חמושים בחרבות וכולם היו כשפים, גם כשפי אש וגם קרח.
"היי, מה קורה?" שאלתי אותם, מקווה שנוכל לעבור אותם בלי להילחם.
הם רק הפנו אלי מבטים קפואים.
"הבנתי. אז בלי דיבורים." משכתי בכתפיי.
הם התחילו להתקיף אותנו בחרבות ובכשפים. למזלנו, בזמן שרצנו החזרנו לעצמנו את הכוחות שאיבדנו בקרב מול שני השומרים שנלחמנו נגדם בסוף המדרגות.
הרגשתי משהו מושך בחולצתי. זו הייתה קאלה. "ברן, אנחנו נילחם נגדם. את המהירה מבין שלושתנו, תפלסי לך דרך ותגיעי למרכז החדר. שון אומר שאמורה להיות שם עוד דלת."
"אתם בטוחים שתצליחו?" שאלתי אותה, ממש לא רציתי לאבד אחד מהם.
"לא נדע עד שלא ננסה," אמרה לי ונבלעה בתוך המון החיילים.
שלפתי את חרבי מתוך המגף והתחלתי לפלס את דרכי למרכז החדר. משום מה החיילים לא התייחסו אלי, הם כולם היו עסוקים בקרב עם השניים המרכזיים שלא שמו לב שיש אחת שלישית העוברת ממש ביניהם. קאלה ושון כנראה עשו משהו גדול מאוד אם דעת החיילים הייתה מוסחת לכל כך הרבה זמן. כל מה שהייתי צריכה לעשות הוא להילחם בקבוצה קטנה של חיילים, לסיים את זה מהר ולהגיע לאמצע החדר.
אם חשבתם שכאשר הגעתי לשם ניצלתי, טעיתם.
מולי ראיתי עוד צבא של חיילים. חשבתי שבכל רגע הם עלולים לראות אותי ואני אמצע את מותי אבל הם היו עסוקים במשהו אחר, עוד איזה קרב. ריחמתי על האדם המסכן שנלחם נגדם, למרות שלא ידעתי מי הוא.
חיפשתי גם את הפגיון הקטן שהיה מוסתר בשרוול חולצתי וכמצאתי אותו התחלתי לטפס בעזרתו ובעזרת החרב על קיר החדר שלמזלי היה עשוי מאבן רכה יחסית.
טיפסתי עד שהייתי מספיק גבוהה לראות את שון וקאלה עדיין בחיים. נופפתי להם לסמן שהגעתי וידעתי שהם ראו אותי למרות של שמתי לב למבטם.
אחר כך הפניתי את מבטי לצידו השני של החדר וראיתי את המראה שאפילו לא עלה בדעתי לראות.
בצידו האחר של החדר הייתה עוד דלת באותו גודל כמו זו שאנחנו נכנסו בה. אך בניגוד אליה, היא הייתה מצופה זהב. מתחתיה, עמדו זוג דמויות קטנות שלא הייתי מצליחה לזהות אלמלא הייתה זו ג'יין. לידה עמד מישהו שעדיין לא הכרתי ושהיה לבוש גם כן במדי החיילים. נאבקתי בדחף לרדת לשם ולהכניס לחייל המוזר פגיון בלב והמשכתי לצפות עליהם מלמעלה. ג'יין נלחמה בחיילים בעזרת אש ומים ולמרבה ההפתעה, החייל עזר לה ונלחם בחיילים באותן מיומנויות שהשתמשו בהן. כנראה היה זה חייל בוגד שעבר לצד שלנו. או אחד כמו שון, שחזר לצד שלנו אחרי שהתנער משקריו של באסיק.
הם פילסו לעצמם דרך בין החיילים, הורגים כל אחד הנקרה בדרכם ולבסוף מגיעים גם למרכז החדר כשכל החיילים שנלחמו נגדם שרועים על הרצפה ללא רוח חיים.
קפצתי מקיר החדר ונחתי מאחוריהם מבלי להשמיע רחש. התקדמתי לעברם והנחתי את ידי על כתפו של החייל, מחכה לראות מה תהיה תגובתו. הוא לא נבהל או קפץ, רק הסתובב אלי כשעל פניו פרצוף זעוף. "מי את?" שאל בחשדנות.
ג'יין שמעה אותו מדבר ומיד הסתובבה. "ברן!" קראה בשקט ורצה אלי, שמחה לראות אותי בחיים.
"מי זה?" שאלתי אותה והבטתי בחייל, חוקרת אותו ומחפשת כל סימן שיבהיר לי באיזה צד הוא. הוא מצידו רק בהה בי במבט נעלב.
"אוי נכון. את עדיין לא מכירה אותו." נתנה לעצמה מכה קטנה על המצח. "זה דן, חבר שלי מבית היתומים ש… גרתי בו לפני שהגעתי הנה." "דן תכיר, זאת ברנדה." הזעפתי לעברה מבט והיא מיד תיקנה את עצמה, "סליחה, היא מעדיפה שיקראו לה 'ברן'."
"היי," אמר לי בחיוך ידידותי ואני החזרתי לו אחד קריר, עדיין לא בטחתי בו לגמרי. הוא נרתע קצת.
ג'יין כנראה שמה לב לזה מפני שהיא מיד הסבירה לי את המצב, "טוב תראי. כמו שכבר הבנו קודם לכן, עוד מישהו חוץ ממני הגיעה הנה. זה היה דן. הוא הסתובב לו בעולם הזה ובמקרה הגיע גם ליער ונמצא על ידי באסיק, ששיקר לו וגרם לו לשנות צד ולנסות להרוג אותנו. בסופו של דבר מחשבותיו התבהרו והוא עבר בחזרה לצד שלנו," אמרה בקצרה ודן הנהן לאות הסכמה.
"אין לי בעיה עם זה," אמרתי לג'יין והפניתי את מבטי בחזרה לדן, "נעים להכיר אותך," אמרתי בחיוך והושטתי את ידי ללחיצת יד, הוא הסכין וג'יין לחצה את ידינו.
כעבור רגע החיוך מפניה נעלם. "איפה קאלה?"
"היא עם שון, שניהם נלחמים בצבא אחר של חיילים בצד השני של החדר, בדיוק מולכם." נזכרתי בהם גם אני, הייתי כל כך עסוקה בג'יין ודן ששכחתי אותם לרגע.
"שון בחיים?" ג'יין לא האמינה.
"כן. נסביר לך הכל אחר כך. ברגע שנעזור להם לעבור את כל אלה." הצבעתי על הצבא שהיה מולנו.
אני לא אפרט לכם עכשיו גם על הקרב ורק אגיד שברגע שג'יין אני ודן הצטרפנו הוא הסתיים הרבה יותר מהר, ושהיו שם הרבה יותר חיילים מאלה שג'יין ודן נלחמו נגדם.
גם שון וקאלה לא הבינו מי זה החייל הזה ולמה הוא עומד ליד ג'יין עד שהיא הסבירה להם. וג'יין עדיין לא הבינה איך שון בחיים עד שהוא הסביר לה ולכולנו.
בסופו של דבר, אחרי שכל הבלתי מובן הובן התפנינו להביט בדלת השיש הענקית והלבנה שעמדנו מולה. הדלת לחדרו של באסיק.

נ.מ. ג'יין
"טוב… מי פותח?" שאלתי אותם אחרי שהבהרנו את כל העניינים. עדיין הייתי נרגשת מזה ששון בחיים.
"אני אפתח," התנדב דן.
"לא. הוא יהרוג אותך ברגע שתיכנס, הוא בטח כבר יודע שבגדת בו," אמר שון ונדחף בנינו. "אני אכנס ראשון."
"אתה טיפש. גם אתה בגדת בו, זוכר?" שאלה אותה ברן.
"איזו חבורה של מעצבנים… אני נכנסת ראשונה וזהו," אמרה קאלה נחרצות ולא חיכתה לתשובה. היא אחזה בידית הכסף שהייתה קבועה בדלת ופתחה אותה. בעודי סורקת את פנים החדר ולומדת אותו בעל פה, נכנסה קאלה פנימה בצעדים בטוחים והחלה מסתובבת ברחבי החדר. היא עצרה כשפניה מול משהו שלא ראיתי מנקודת מבטי בפתח החדר וניחשתי שפגשה את באסיק.
"אוי, אז את השעיר לעזאזל שנבחר ללכת ראשון למותו. מוזר, חשבתי שדווקא תהייה זו ג'יין שתתנדב." שמעתי קול עבה מדבר וניחשתי שהיה זה באסיק.
"אני מנחשת שהיא באמת הייתה זו שמתנדבת אילו התנדבתי אני לפניה," אמרה קאלה בשחצנות ולא ידעה עד כמה היא צודקת.
"חבל, דווקא רציתי לשוחח איתה שיחה אחרונה לפני המוות…" שמעתי אותו אומר ואחרי מילים אלה כבר לא הצלחתי להתעמק בשיחה שלהם אז המשכתי לסרוק את החדר. משטח האבן היה מרוצף אבני שיש שחורות ממורקות, בצד אחד של החדר ניצבה כורסה מצופה קטיפה אדומה ובצידו השני מיטת אפריון העשויה מעץ לבן ומוצעת באדום. באמצע החדר נמצא שולחן שכנראה שימש כפינת כתיבה ואוכל. תקרת החדר הייתה בגובה כמה מטרים וממרכזה השתלשלה נברשת זהובה ממנה נתלו נרות על שרשרות כסף והאירו את החדר במין אור לבן-צהוב. בחדר שררה אווירה כמעט מלכותית אך גם אפלה, כאילו מישהו שם זומם לשאוב אותך לתוכו ולא להחזיר אותך בחיים. הוא נראה מזמין אך עם זאת מאיים, קינאתי בקאלה על האומץ שלה לעמד מול באסיק ולדבר איתו בקול כל כך יציב, חסר כל פחד או היסוס.
"את נשמעת ממש בטוחה במה שאת אומרת, ילדה. את חושבת שתוכלי לסבול את מה שהצעת?" שמעתי את קולו של באסיק שואל ולא הבנתי. 'מה קאלה הציעה?' כל כך כעסתי על עצמי שלא התרכזתי בשיחתם והרשיתי לעצמי לחשוב על דברים אחרים בזמן שהיא צועדת את מותה.
"כן. אתה יכול לשאוב את כוחי עד הטיפה האחרונה, גם אם זה אומר שחיי יילקחו. כל עוד זה מציל את החברים שלי," אמרה קאלה.
"אז זה מה שהצעת לו, את לא חכמה כמו שחשבתי שאת בהתחלה קאלה. אסור לך להקריב את חייך למעננו, אסור לך אפילו לחשוב על זה. את צריכה לחיות למען כל חברייך במסע הזה, לא למות בשבילם," מלמלתי לעצמי בכעס, לא האמנתי שהיא באמת אמרה את זה.
שון כנראה שמע אותי מכיוון שהוא ישר הסתובב אלי ונעץ בי מבט. "למה את אומרת את זה? היא מנסה לעזור לנו. חוץ מזה, יש בקאלה משהו שאת עדיין לא יודעת. היא לא תמיד מתכוונת למה שהיא אומרת," אמר לי וחיוך ממזרי עלה על פניו. קאלה כנראה תכננה משהו, ממש יכולתי לראות את גלגלי השיניים בראש שלה מסתובבים וממשיכים לטוות את התכנית שלה נגד באסיק בזמן שהיא מדברת איתו.

נ.מ. קאלה
באסיק נראה מאוד שונה מאיך שדמיינתי אותו לעצמי. חשבתי שבתור עוד מישהו שהגיע מהמימד של ג'יין יהיה לו מראה דומה לשלה. אבל היה לו מראה חצוי בין האש והקרח, השיער שלו היה בחציו לבן ובחציו כתום וגם העיניים ככה, עורו כהה אך הוא דיבר עם תנועות ידיים ויכולתי לראות שכפות ידיו לבנות לגמרי. פניו היו מקומטות ומתחת לעיניו היו שקיות שינה, כנראה הוא לא ישן הרבה. בקיצור, הוא נראה בסביבות גיל השמונים.
"את מוכנה להקריב את חייך למען החברים שלך, כמה נוגע ללב," אמר בנימה מלאת זלזול.
ידעתי שאני אתחרט על מה שעמדתי להגיד אבל בכל זאת אמרתי, "כן. אני מבינה את הזלזול שלך, אתה לא היית עושה את זה. אין לך חברים שתוכל למות למענם, רק חיילים שטופי מוח שעושים כל מה שאתה מבקש," אמרתי בארסיות וחיכיתי לתגובה שלו.
הוא שמר על ארשת פנים שלווה אך ראיתי שהוא מתאמץ מאוד לעשות את זה, שפתיו רעדו ועיניו התכווצו מעט. "את מנסה לגרום לי להתעצבן?" שאל אותי במאמץ לשמור על מעמדו מעליי, קולו רעד.
"כן. אסור לי? אני רוצה שתתייחס ברצינות למה שאני מציעה לך," אמרתי בקול הכי בטוח שהצלחתי לגייס, המבט שלו כבר התחיל להלחיץ אותי.
"למה את חושבת שאיני מתייחס לדברייך ברצינות?" שאל בעלבון. משום מה, הוא התחיל לדבר בשפה גבוהה יותר בהתחשב בכך שאופן דיבורו קודם היה מזלזל ביותר.
"אני יודעת שאתה לא. אתה חושב שנערה בגילי לא מספיק אמיצה לעמוד במילה שלה, ואתה לא חושב שיש בתוכי מספיק כוח למה שאתה מתכנן," אמרתי לו בצורה הכי ישירה שיכולתי וכמעט ירקתי את המילים בפניו.
לפי האופן בו השתנתה הבעתו יכולתי לדעת שכל מה שאמרתי היה אמת. הוא שלח יד אל עורפו. במשך כמה זמן היא שהתה שם ושפשפה אותו עד שהתקלה במשהו כנראה, הוא נרתע ומיד הסיט אותה משם והתחיל להתעסק בשיערו. בפרץ מידי של סקרנות למה יש לו על העורף שהוא לא רוצה לגעת בו רגלי התרוממה כדי להתקדם לעברו, אך השתלטתי על עצמי בשנייה האחרונה.
"מה יש לך שם?" שאלתי במקום.
הוא הביט בי במט מבולבל, לא מבין מה אני רוצה ממנו פתאום. "אה. זה? זה שום דבר," אמר במהירות וידעתי שהוא מסתיר משהו. רציתי להמשיך לחקור אותו על זה אבל דיכאתי את עצמי, לא רציתי שיתחיל לחשוד בי פתאום.
"טוב, בכל מקרה. אתה מקבל את ההצעה שלי?" חזרתי לנושא הקודם.
פניו חזרו להבעתן השלווה. "אחרי כל מה שאמרת? איזו סיבה יכולה להיות לי שלא להסכים לזה."
הפעם הייתי בטוחה שהוא מתייחס לזה בכובד ראש. נימת דבריו הייתה שונה, יותר רצינית ממקודם. התכנית הצליחה.
"אז מתי אתה מתכוון לעשות את זה?" שאלתי בכוונה לזרז את העניין.
"מה דעתך על עכשיו?" שאל בנימה מפתה.
לא הייתי צריכה אותה כדי להסכים מיד.
"חכי רק רגע. אני צריך להביא את המכשיר מהחדר השני." הוא התקדם לכיוון הדלת מאחוריה עמדו כל השאר. יצרתי גביש קרח מאחורי גבי, סימן לשון שיתחילו לתקוף.

נ.מ. שון
הסימן של קאלה סוף סוף הגיע.
"כולם להתחבא. הוא מתקדם הנה," לחשתי וכולם הסתתרו מאחורי הדלת הפתוחה.
אחרי כמה שניות הוא יצא. ג'יין תקפה ראשונה אך הוא הצליח להתחמק מבלי אפילו להסתכל לכיוון בו הייתה.
"או, הנה כולכם. כבר חשבתי שאתם לא כאן." הסתובב לעברי. "לא ידעתי שהייתה לכם תכנית."
"גם אנחנו לא ידענו, קאלה תכננה את הכל בזמן שיחתה איתך." זו הייתה האמת, באמת לא הייתה לנו תכנית עד שקאלה נכנסה פנימה.
"טוב נו. אז אני מתאר לעצמי שאהיה חייב לחשוף את היכולות שלי בפניכם, חבל." זה היה יכול להישמע כאילו הוא מתכוון לזה אלמלא הרעל שהיה בקולו כשדיבר.
"אתה תהיה חייב," החזרתי לו באותה הנימה.
"יופי! בואו נתחיל."
הוא הכניס יד לאחורי ברדסו השחור והוציא מין מכשיר מצפצף. "במי נתחיל?" מלמל בזמן שסרק את כולנו עם המכשיר.
כשהגיע את ברן הצפצוף פסק. "מצאתי. החלשה מכולם." הוא לא ידע עם מי הוא מתעסק.
"מי אני?" שאלה ברן בגיחוך. "צודק."
"את מחצי האש, אך יכולת הכשפות לא נמצאת אצלך," אמר בחדות.
פניה של ברן התעוותו לחיוך מריר. "וזה משנה לך כי?"
"זה לא משנה, אני פשוט רוצה להשאיר את החזקים לסוף," אמר והפנה אליה את ידו. ברק סגול יצא ממנה ופגע בברן, למשך כמה שניות לא קרה כלום והיא הביטה בו במבט מבולבל, אך מיד אחר כך התעוותו פניה בכאב והיא קרסה על הרצפה, מתפתלת ונאנקת.
"מה עשית לה?!" צרחה ג'יין.
"שום דבר. זו בסך הכל קרן שמשנה את צורת המחשבה של הבן אדם. היא גורמת לו לראות את הפחדים הגדולים ביותר שלו מול עיניו ולהרגיש כאב גדול עד כדי כך שימות כמה דקות לאחר שהיא פוגעת בו. הילדה הזאת כבר מתה מזמן," אמר בזדוניות והביט בה בהנאה בזמן שהיא מתפתלת וצורחת על הרצפה.
"מי עכשיו?" שאל וסרק אותנו שוב עם המכשיר המוזר, כנראה הוא רגיש לעוצמת הכוח בבן אדם. "אני יודע. זה תורו של הבוגד."
"מי מאיתנו?" שאל דן.
"מי ששאל ראשון." חייך וכיוון אל דן את ידו. אותו ברק סגול יצא ממנה והפעם לקח קצת יותר זמן עד שלבסוף גם הוא צנח על הקרקע מאותה צורת הכאב שברן סבלה ראשונה. הבטתי במקום שבו הייתה וראיתי אותה שוכבת דוממת על הרצפה ומדי פעם גופה מתעוות, אולי מהשפעת הברק. מה שהבנתי אז הוא שהיא כבר לא בחיים ואנחנו לא נוכל להחזיר אותה.
"עכשיו אתה." הוא כיוון גם אלי את ידו והדבר האחרון שהצלחתי לראות מהחלל בו נמצאתי זה את עיניה הפעורות של ג'יין ברגע שגם אני נפלתי מהצוק עליו נמצאנו. ידעתי שזו הייתה האשליה של הברק ושבטח גם אני כבר צורח על הקרקע ובאסיק עדיין מחייך ברשעות.

נ.מ. ג'יין
לא עבר הרבה זמן עד שראיתי את כל חבריי שרועים דוממים על הקרקע. רק קאלה ואני נותרנו, ידעתי שעכשיו הוא יירה בה, הרי אני היא זו שכל כך רצה.
היא יצאה בריצה מחדרו של באסיק ונעצרה ברגע שעיניה קלטו מה הן רואות. "מה קרה כאן?" קולה רעד.
כל מה שעשיתי הוא להצביע עליו.
"אתה. אתה רצחת את כולם? חשבתי שהיה בנינו הסכם, תיקח אותי ותשאיר אותם בחיים." גופה רעד, אך לא מבכי. הוא רעד מכעס, כעס על באסיק שהפר את הבטחתו.
"אוי. אל תדאגי, לא תצטרכי לחשוב על זה עוד ברגע שגם את תצטרפי אליהם בארץ הפחדים," אמר בלעג.
"שיהיה לך בכיף." קולה היה קודר ולא האמנתי שזאת היא שדיברה, לא הכרתי את הצד הזה שבה.
באסיק לא בזבז זמן, הוא כיוון אליה את ידו וירה.
פניה של קאלה התעוותו מיד אך היא לא נפלה. היא המשיכה לעמוד בחוסר יציבות ודיברה, "ג'יין, תקשיבי טוב למה שאני אומרת עכשיו." הנהנתי. "באסיק לא אנושי, הוא מכונה שיוצרה על ידי מישהו אחר. המישהו הזה נמצא עמוק הרבה יותר מהמקום בו את נמצאת עכשיו." היא נעצרה לרגע, מנסה לייצב את עצמה והמשיכה, "הדרך היחידה בה תוכלי להגיע לשם היא להרוס את המכונה העומדת לפנייך." היא התכוונה לבאסיק. "על עורפו נמצא כפתור הכיבוי ועם זאת הכפתור להשמדתו." נראה כאילו הזמן עצר בזמן שדיברה ובאסיק הביט בנו, המום וקפוא. "הברקים שלו מעוותים רק כוח כשפים, אם תצרי לעצמך מגן מדמך הוא לא יוכל לפגוע בך. כך תוכלי להגיע אל עורפו ביתר קלות." קאלה קרסה על הרצפה, הקול המשיך לדבר, "הגוף הזה היה חזק, אני שמחה שיצא לי לשהות בו ולעזור לך במשימתך ג'יין. מכאן כבר לא אוכל לעזור לך ישירות אך תוכלי להיעזר באלה." היא זרקה אליי חמישה כדורים קטנטנים וצבעוניים עשויים חומר שלא זיהיתי. "כל אחד מהם שולט במשהו אחר, את זה תצטרכי לגלות בעצמך. היי שלום ג'יין, מי ייתן ותצלחי את משימתך בשלום." קולה נדם ודממה מוזרה השתררה בחלל בו נמצאנו אני ובאסיק -המכונה- הייתי צריכה קצת זמן להתרגל לזה.
הרובוט הוא זה שהפר אותה, "מילים חכמות היו לה, חבל שאין לך שום מושג מה את אמורה לעשות איתן."
"תתפלא, אבל אני טיפשה כמו שבטח חשבת." 'מגן מדמי, איך לכל הרוחות אני יכולה למצוא משהו לחתוך את עצמי איתן עכשיו?' במוחי התרוצצו מלין מחשבות אם לא יותר.
לא היה לי מושג מה לעשות והדבר הזה -מה שזה לא יהיה- שם לב לכך וכיוון אליי את ידו, בדיוק כשעלה בראשי הרעיון המושלם. אני כשפית קרח, אני אשתמש בסכין קרח לחתוך את עצמי ואצר מזה מגן. יצרתי פגיון קטן מאחוריי גבי ודקרתי את עצמי בצד גופי, הפגיון הפך אדום, בדיוק בזמן. הוא ירה את הברק הסגול שלו ואני חסמתי אותו בעזרת פגיון הדם שלי.
"איך עשית את זה?!" כיוון אליי שוב את ידו והפעם יצאו ממנה שלושה ברקים. לא בזבזתי זמן ויצרתי לעצמי מגן קרח ודמי בתוכו וחסמתי את כל הברקים. הכיתי עם המגן בראש המכונה והיא נפלה ארצה, עיניה עדיין פקוחות ואישוניה מתכווצים ומתרחבים לסירוגין.
נעמדתי לצידו וגלגלתי אותו כך שעורפו אליי. שיניתי את צורת המגן שוב, הפעם לאלה כמו זו שראיתי אצל שון והכיתי בעורפו בכל כוחי. שמעתי קול 'קליק' וגוף המכונה התחיל לרעוד, הקרקע רעדה, התקרה רעדה, כל המקום רעד. פיסות סלעים החלו ליפול מתקרת החדר והרצפה קרסה תחתינו, החזקתי בשיערו של הרובוט ולא הרפיתי עד שברק הכה בגופי. ההלם היה כה חזק שלא הייתי מסוגלת עוד להחזיק ואחיזתי נהייתה רפויה ולא עבר זמן רב עד שאיבדתי אותו לגמרי. נזכרתי בדברי האישה, המקום אליו אני עומדת להגיע נמצא עמוק הרבה יותר מהמקום בו נמצאתי קודם. זו כנראה הכניסה ל'ממלכתו של שליט האופל' החדש מולו אני צריכה להתמודד הפעם. גופי נחבט לפתע בקיר התהום בה צנחתי ואיבדתי תחושה, ראייתי היטשטשה וכנראה שאיבדתי את ההכרה מכיוון שהמקום בו מצאתי את עצמי לאחר מכן היה שונה, מלחיץ ובעיקר לא מה שציפיתי לראות.