אש וקרח פרק 25- חלק ג'

נ.מ. ג'יין
הגעתי, עכשיו כל שנותר הוא לחכות. שמעתי את קולותיהם של עשרות החיילים מאחורי וידעתי שהם קרובים, שלא ייקח הרבה זמן עד שיגיעו אלי.
"היי!" צעקתי אליהם כאשר האדמה שוב החלה לרעוד תחת רגלי וראיתי דמויות זעירות במרחק מה ממני שרק הלכו והתקרבו אלי במהירות.
"זאת היא, מהר יותר!" שמעתי צעקה שבאה כנראה מאחד החיילים, בטח המפקד שלהם. לא עבר הרבה זמן והם הגיעו, בדיוק כשהתחלתי לעלות למעלה.
"אני מקווה מאוד שאתם יודעים לעוף, כי אם לא… לא יהיה לכם סיכוי לנצח אותי!" התגריתי בהם מלמעלה, תחושת העליונות הזאת שהרגשתי ביום הראשון חזרה אלי ולשנייה הסיחה את דעתי. עד שהתעשתי על עצמי כל החיילים כבר היו בשמיים וראיתי שכוחותיהם מעורבים, גן אש וגם קרח. שמחתי על זה, זו הייתה ההזדמנות שלי והתכוונתי לנצל אותה עד הסוף.
ניסיתי להיזכר בדרך שעברתי עד לשם וכשהצלחתי, התחלתי לדחוף את עצמי למעלה ולמעלה עד שכבר הרגשתי את האוויר נהיה דליל. הבטתי לאחור, מוודאת שהם באמת עוקבים אחרי ורווח לי לגלות שהם עדיין שם. "כדאי לך להיכנע עכשיו, לא תצליחי לנצח מאה וחמישים חיילים!" כמה מהם צעקו יחד.
"מי אמר?" חייכתי חיוך מתנשא והוספתי, "אני חזקה פי שתיים מכל אחד ואחת מכם!"
"שחצנית את, הא?" קרא אלי אחד.
"אם הכוחות שלך כל כך חזקים, למה את כל הזמן בורחת ולא נלחמת?" צעק אחד אחר.
"כבר תראו." הסתובבתי חזרה והמשכתי לעלות למעלה.
הם עקבו אחרי, אחרי כל הדיבורים האלה הם בטח רוצים להביס אותי יותר מאי-פעם. חייכתי לעצמי בלב, התכנית עבדה.

נ.מ. קאלה
הוא שחרר אותנו, הוא באמת שחרר אותנו. רציתי להודות לו אך כולי רעדתי ונאלצתי להצמיד את ידי לצידי גופי כדי להסתיר את הרעד בהן. "טוב. אז… מה עכשיו?" שאלתי אותם.
"עולים חזרה למעלה, להילחם בבאסיק." חייך אלינו שון.
"אני איתך, לג'יין ואורי בטוח כבר יש תכנית לקרב עם החיילים שלו, וזה אומר שאנחנו צריכים להתמודד מולו," אמרה ברן.
"ואיך נעשה את זה?" שאלתי, עדיין לא מבינה.
"נקודות החולשה שלו, לפי מה שהבנתי יש לו איזה עניין לא גמור עם ג'יין. אולי צריכים פשוט לשכנע אותו לשכוח מזה?" הציע שון.
"כן בטח… הוא נמצא פה כבר ארבע עשרה שנים בערך, יש לי הרשה שה'עניין' הזה שלו עם ג'יין די חשוב בשבילו," אמרה ברן בזלזול.
"טוב. אז יש לך רעיון אחר להציע?" שאלתי, לא אהבתי את האדישות שלה לכל הדבר הזה.
"לא," אמרה ולא פרטה.
"אז נצטרך פשוט להילחם מולו." זה היה הרעיון היחיד שעלה בראשי וכנראה גם הכי טוב.

נ.מ. באסיק
"להילחם נגדי? הם חושבים שהם – ילדים קטנים ומעצבנים – יוכלו להילחם נגדי? מה הם חושבים שאני, סתם זקן משועמם שרוצה להרוג אנשים סתם בשביל הכיף שלו? טוב, במובן מסוים זה די נכון," רטנתי לעצמי בשקט בזמן שחזיתי בבגידתו של שון, ילדים קטנים וטיפשים.
חזרתי למסך של ג'יין, היא הייתה בשמיים וכל החיילים שלי אחריה. מעניין מה היא מתכננת, הרי אין סיבה שתעלה לשמיים אלא אם יש לה תכנית כלשהי. או. היא הגיעה לאיזה מקום, מה זה שער? מה זה המקום הזה?

נ.מ. ג'יין
יש. הגעתי.
סוף סוף היתרון הוא שלי. 'החיילים לא מכירים את המקום הזה ואני חשה בתוכו מן אנרגיה חזקה, כאילו המקום כולו מוקף בשדה אנרגיה שחוסם את החיילים מלהיכנס', הרגשתי מוגנת. אבל בתוך כל האנרגיה הזאת, נכנס עוד איזה משהו, הרגשה שמשהו נורא יותר עומד לקרות, הרגשה שיש עוד מישהו במקום הזה חוץ ממני.
"היי! יש כאן מישהו?" צעקתי לחלל, מקווה שהרגשתי מוטעית.
"תגידי לי את," שמעתי קול לא מוכר עונה לי.
הפחד התחיל לחלחל בי, הקול נשמע מבשר רעות. "הראה את עצמך, אני לא מפחדת!" קראתי אל הקול, מתעלמת מדבריו.
"אני יודע שאת כן, אני יכול להריח פחד." הקול נשמע שוב ובו נימת הנאה כמעט בלתי מורגשת.
"מה זאת אומרת 'מריח פחד'? בני אדם לא יכולים להריח את הפחד שנמצא בתוך אנשים אחרים," אמרתי מבולבלת.
"ומי אמר שאני בן אדם?" שאל הקול, נראה היה שנעלב קצת.
"טוב, אכפת לך לצאת? זה די מעצבן לדבר עם עם קול בלתי נראה." הבטתי אל תוך החלל הריק, מנסה לראות משהו דרך הערפל שאפף את המקום. ניסיתי להשתחרר מתחושת הבלבול שהייתה בי, 'אם הוא לא בן אדם, אז מה הוא?' שאלתי את עצמי במחשבתי.
דמות נמוכה החלה להתקדם לעברי מתוך הצללים, היא לא נראתה אנושית במיוחד אלא יותר בכיוון של חיה כלשהי. ככל שהתקדמה היא גדלה יותר ויותר, עד שכשפניתי להביט בצל שלה הוא היה גדול יותר משתיים כמוני, ולא הייתי נמוכה בכלל. הדמות -החיה- המשיכה להתקדם עד שבשלב מסוים עצרה. "אני יצאתי ממחבואי, עכשיו תורך להתקרב אלי," אמרה לי מבעד למסך הערפל.
התחלתי להתקדם לכיוון הקול עד שהערפל כבר עטף אותי מכל הצדדים. 'יופי ג'יין, נכנסת הישר אל לב הסכנה, מתאים לך,' נזפתי בעצמי והמשכתי להתקדם עד שיצאתי מתוך בועת הערפל שהיתי בתוכה. לפתע הכל נהיה צלול יותר ויכולתי לראות הכל בבירור. הרמתי את מבטי מעלה מהקרקע שהיה נעוץ ומרוב בהלה והפתעה נרתעתי כמה צעדים אחורה, בחזרה לבועת הערפל. יצאתי ממנה שוב, הרמתי את מבטי והפעם שלטתי בעצמי לא לקפוץ עוד כמה קפיצות אחורה מרוב הפתעה. מולי עמד כלב, כן כלב הייתם מאמינים? גובהו היה בסביבות השלושה מטרים – אולי קצת פחות -, הוא היה בעל פרווה חומה בהירה ומבריקה ועיניו זהובות נוצצות. הוא היה בין היצורים המרשימים ביותר שראיתי מעודי, אם לא המרשים מכולם. כשהתמקדתי במבטו הפסקתי לפחד ואת מקומו של הפחד תפסו החיבה והרוגע, מבטו היה נעים וניכר בכלב שהוא טוב לב עד מאוד, נראה היה כמעט כאילו הוא מחייך. הרגשתי כל כך טיפשה על שפחדתי ממנו, איך אפשר היה לפחד מחיה כל… יפה.
"נעים להכיר אותך, ג'יין. אני אנטון, שומר המקדש." הציג את עצמו הכלב.
"שומר המקדש? אני נמצאת עכשיו בתוך מקדש?" הופתעתי, לא חשבתי שהמקום הענק הזה הוא מקדש.
"כן," ענה לי. "המקום הזה הוא מקדש ומקיף אותו כישוף עתיק המונע מאויביו להיכנס," הוסיף.
"אז בגלל זה החיילים לא נכנסים הנה," הרהרתי בקול והנהנתי בראשי. "עכשיו הכל מתחיל להתבהר."
"אם אחד מהחיילים יצליח להיכנס הנה גם אם בכוח רב, סימן שהוא לא מאמין בבאסיק בלב שלם ולכן המחסום נתן לו להיכנס לבסוף." העיר.
"אז אתה אומר שיש אפשרות שהחיילים יוכלו להיכנס?" שאלתי בבלבול, חשבתי שהמקום הזה חסום ואטום לגמרי.
אנטון הנהן. "כל אחד שמניעיו טהורים יכול להיכנס הנה, אלה המשועבדים או המאמינים במשהו שגוי ימצאו את מותם בנסותם לפרוץ את המגן," דקלם כאילו מתוך ספר.
"מה?" נרתעתי לאחור. "אתה אומר לי שהאנשים האל ימותו אם ינסו לפרוץ הנה?" נבהלתי, לא רציתי שהמסכנים האלה ימותו, רק שיובסו ויאבדו את הכרתם לכמה זמן כדי שאוכל להילחם נגד באסיק.
"כן." הוא נראה כל כך אדיש שכבר חשבתי שהוא בקושי שומע אותי ורק עונה תשובות שאני כבר יודעת מראש, התשובות ההפוכות לגמרי ממה שרציתי לשמוע. הוא כל כך עצבן אותי ברגע ההוא שרציתי לתת לו את המכה החזקה ביותר שלי. ויתרתי על הרעיון שראיתי שוב עד כמה הוא גבוה, לא היה לי סיכוי להגיע אפילו לחזה שלו, שלא נדבר על הראש שלו.
"יש איזו דרך או אפשרות שהם לא ימותו?" שאלתי, מנסה למצוא דרך בה אוכל להלחם נגד באסיק ולהרוג רק אותו, לא את החיילים שלו.
כמובן שהוא ענה את התשובה שכבר ידעתי מראש. "רק אם תצאי החוצה ותילחמי נגדם פנים מול פנים, רוב הסיכויים שבדרך זו את תהיי זו שתיהרג." הוא הפנה אלי את ראשו והמבט בעיניו הפך למין מבט מימי כזה שלא ידעתי איך לפרשו חוץ מ- 'אני לא הייתי מציע לך לעשות את זה.'
"טוב. אז כנראה שאצטרך לצאת שוב החוצה," אמרתי בלית ברירה ועברתי שוב דרך מסך הערפל אל פתחו של המתחם-מקדש שהייתי בו.

נ.מ. באסיק
'נו! למה לא רואים כלום?' רטנתי לעצמי ודפקתי בכוח על הכדור המעצבן. הילדה הזאת נכנסה לאיזה מקום לפני שעה בערך ומאז לא הצלחתי לראות אותה כלל, כאילו משהו חוסם את שדה הראייה של הכדור. זה יכול היה להיות רק קסם, סוג של שדה אנרגיה מסוים שהתפקיד שלו הוא למנוע כניסת זרים. אם כך באמת היה, אז רוב הסיכויים גם שאף לא אחד מהחיילים שלי הצליח להיכנס לשם.
'או, משהו קורה.' חזרתי לכדור והבטתי בתמונה המטושטשת שהחלה להיווצר ולהתערבל בתוכו. ראיתי את ג'יין יוצאת מהשער הענק של המקום ומתחילה לצנוח מטה מטה אל פני האדמה שחיכו לה בקוצר רוח. בהתחלה לא הבנתי למה היא נותנת לעצמה פשוט לצנוח למטה ולא עושה כלום אך אחרי כמה שניות, כשכבר כמעט נחתה על הקרקע הקשה, נפער באדמה חור עצום והחיילים הטיפשים שלי פשוט 'עפו' לתוכות כמו זבובים במלכודת. ג'יין הייתה מספיק זריזה וזזה הצידה בדיוק בזמן, לפני שהחור בלע גם אותה. אחרי שכל חיילי נכנסו -מרצונם- אל תוך הבור, היא אטמה אותו מלמעלה וחייכה לעצמה חיוך מרוצה והתקדמה בשביל בו רץ קודם לכן חברה, לפני שיחידת המרגלים שלי תפסה אותו כמובן.
"המסכנה לא תבין מאיפה זה בא לה…" מלמתי ברשעות ומיד לאחר מכן נזפתי בעצמי, 'אתה מתחיל להתנהג כמו הרשעים בסיפורי אגדות!'
'ועכשיו, חזרה לזבובים המעצבנים הנותרים.' עברתי לתמונה אחרת בה הוצגו שלושת חבריה הנוספים בה ראו אותם מטפסים במעלה מדרגות המערה, מנסים בכל כוחם להחזיק את עצמם על הרגליים במשך כל זמן הטיפוס המעייף בגרם המדרגות התלול. בדיוק למקרים כאלה עיצבתי אותו כך, כדי שפושעים נמלטים לו יוכלו לברוח לפני שיתפסו ביחידות השמירה המוצבות בראשו.
רק חבל שאז לא חישבתי נכון כמה חזקים הם וזה התנקם בי.

נ.מ. ברן
"למה. יש. כל כך. הרבה. מדרגות?" שאלתי בעודי מתנשפת במעלה גרם המדרגות התלול שעלינו בו.
"כשיורדים בזה. זה נראה הרבה יותר קל." התנשף שון לידי.
"אני. לא. יודעת. איך. זה. לרדת. במדרגות," התחילה קאלה ועצרה לרגע כדי לנשום. "אבל. לא. חשבתי. שהעלייה. תרגיש. כמו. מסע. של. כמה. ימים," המשיכה.
"יש. לי. רעיון. בואו. נשמור. את. הדיבורים. לאחר כך. עכשיו. נתרכז. בעלייה," הצעתי והתאמצתי להחזיק את עצמי על הרגליים.
"אני. איתך."
"אני. איתך."
המשכנו לעלות ונראה כאילו עברו כמה שעות עד שהגענו לסוף העלייה המפרכת במדרגות.
"זהו." קרסנו שלושתנו יחד על משטח האבן הגושי.
"הוו, חרקים לארוחת צהריים." שמעתי קול דקיק קורא בעליזות מעושה.
"למה אתה תמיד חושב על אוכל, דרייק." קול שני נזף בקול הראשון.
התאמצתי להרים את מבטי לראות את שני המדברים, אך ללא הצלחה. הייתי עייפה מדי.
"התעייפתם בעלייה הקשה?" הקול היה דק ומתנשא, ילדותי כמעט.
"כאילו שהם יענו לך. אני חושב שנעשה להם טובה אם נגמור איתם כאן ועכשיו, הם ממילא לא יכולים להלחם," אמר הקול השני בנימת חשיבות וצחק.
"מה אמרת?" שמעתי פתאום את קולו של שון. הפניתי את מבטי לכיוון שבו היה וראיתי אותו נעמד ועל פניו חיוך מתנשא.
"שון. מה אתה עושה?" שאלתי אותו ברוגז. הוא הרי ידע שאין לנו סיכוי.
"מה נראה לך שאני עושה?" שאל. "נלחם למען הצוות שלי."
"אתה לא מוותר, מה?" רטנתי וקמתי גם אני. "טוב. לא אתן לך לעשות את כל העבודה."
"שני מטומטמים, לבד אין לכם סיכוי נגדם." הצטרפה גם קאלה לשיחה. "אתם תצטרכו גם אותי בשביל זה." חייכה.
"יופי, אז כולם בעד אני מבין. בואו נתחיל," אמר שון וחיוך ממזרי על פניו.