אש וקרח פרק 25- חלק ב’

נ.מ. באסיק
צפיתי לי בהנאה על משך האירועים.
דבר ראשון, התא של שתי הפרחחיות הקטנות, הייתי צריך לבדוק איך שון מסתדר איתן. ראיתי את הזאת מחצי האש צועקת עליו ואותו מכה בה, הנאה צרופה. אחר כך העניינים התחילו להיות קצת יותר מעניינים, הוא התחיל לדבר איתן ונראה שיש להם גם שפת מבטים משותפת. באחת הפעמים ראיתי את ההיא מחצי האש יושבת על הדרגש הקטן ולוחשת משהו, לא יכולתי לשמוע מה אבל שמתי לב ששון כן שמע את זה מפני שרגע אחרי זה התחילה להתפתח בין שלושתם שיחה שכללה דיבורים ומבטים. הן ניסו לשכנע אותו לשחרר אותן ככל הנראה ולעבור בחזרה לצד שלהן והוא מצידו נשאר נאמן לי כל הזמן הזה, מכה אותן באלה שלו ושולח בהן מבטים זועמים.
אחר כך עברתי למקום היותר מעניין, הקרב עם ג'יין וחברה השני.
ראיתי את שניהם מדברים ואת חיילי שועטים לעברם בקריאות קרב, כך כל כעסתי עליהם ברגע ההוא, עשרה שיעורים אם לא יותר שהעברתי להם היו רק בנושא הזה, כשרוצים להתחיל במתקפת הפתעה הכלל החשוב ביותר הוא להשמיע קולות, במיוחד לא צעקות קרב מחרישות אוזניים. חבל שהאנשים האלה עד כדי כך טיפשים שהם לא הבינו על מה אני מדבר בכלל, כל מה שעניין אותם הוא כבר להתחיל להלחם. חבורה של מטומטמים שעברו שטיפת מוח מצידי, בדיוק כמו החבר הזה שלה מהעולם האחר, דן.
אחרי כל המחשבות המזלזלות האלה על הצבא שלי, חזרתי בחזרה לתמונת המצב אצל ג'יין ואורי.
"מתחבאים בתוך שיח, פחדנים…" מלמלתי לעצמי בזלזול, חשבתי שכבר תהייה להם תכנית למקרה שדבר כזה יקרה, כנראה שטעיתי.
רגע. משהו בדיוק התחיל לקרות, ג'יין יצאה מתוך השיח ואורי אחריה, הם לא נראו חמושים בכלי נשק כלשהו, רק הם עצמם.

נ.מ. ג'יין
"אורי, עכשיו," לחשתי לאורי וסימנתי לו לצאת מהמחבוא, הוא הנהן ושנינו התקדמנו ויצאנו בזחילה מתוך השיח.
"את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה?" שאל אותי אורי כשנימת פחד מתגנבת לקולו, ניתן להבין מזה שהוא מפחד שמשהו יקרה לי הרבה יותר משאני מפחדת.
"בטוחה, עכשיו תתחיל." הוא הנהן ושנינו התחלנו לרוץ בכיוונים מנוגדים.
אורי היה זה שרץ אל החיילים ומושך אותם אלינו ואני… אני הייתי הפיתיון.
"היי, אתם! בואו הנה טיפשים!" שמעתי אותו צועק, זה היה חזק למרות שנמצא במרחק ניכר ממני.
הגברתי את מהירותי ופשוט טסתי בקו ישר לאורך היער. כן, טסתי, בעזרתם של מדחפי האש שלי כמובן. אחרי כמה שניות התחלתי לשמוע גם את קול ריצתו של אורי, הבטתי בזריזות לאחור רק כדי לוודא כמה זמן יש לי וראיתי את אורי שועט לעברי ואחריו צבא חיילים לבוש כולו שחור, קצב צעדיהם האחיד ממש הרעיד את האדמה וקריאות הקרב שלהם יצר רעידות באוויר. ניסיתי לאמוד כמה הם בערך אך לא הצלחתי, הם היו רבים מדי, לא חשבתי על זה קודם לכן ונראה שגם אורי לא מפני שהמבט שעל פניו הבהיר לי שהוא מבוהל עד מוות.
'לרוץ מהר, רק להספיק להגיע' הייתה זו המחשבה היחידה בראשי באותו הזמן. רק להספיק להגיע לשם, אחר כך היתרון כבר יהיה שלנו.

נ.מ. שון
'אין כבר טעם להמשיך להתחזות, הן ממילא כבר יודעות על זה' חשבתי לעצמי, ברן הביטה בי במבט כזה שידעתי שהיא גילתה את זה, ואם היא יודעת אז די בטוח שכך גם קאלה.
"אתה לא צריך יותר להסתיר את זה, אנחנו איתך. אתה יודע, להתחזות למישהו שאתה לא זה לא דבר קל, אתה צריך להיות שמח שאתה כבר לא צריך," אמרה לי קאלה בעדינות. הסכמתי איתה בכל ליבי.
"את צודקת, באסיק הציל אותי וניסה להפעיל עלי את שטיפת המוח שכובלת אליו את כל חייליו. זה לא הצליח לו, מחשבותיי נותרו צלולות כשהיו, אחרי שאתה רואה את המוות מתקרב ואת חבריך שכל כך דואגים לך אין סיכוי שבעלום שתבגוד בהם אי פעם. אני מוכן להקריב את חיי למענכם ואני בטוח שגם אתם תעשו זאת למעני." יותר מדי רגשות בבת אחת, היה קשה לומר את זה.
"טוב… הבנו, אתה יכול להפסיק עכשיו עם כל זה אנחנו עדיין חברות שלך למרות הכל, נכון?" שאלה ברן, ראיתי בעיניה שהיא רוצה שזה יהיה ככה, שנחזור להיות צוות למרות מעולם לא הפסקנו.
"כן." חייכתי.
"יופי, אז אתה מתכוון לשחרר אותנו או מה?" שאלה קאלה בחוסר סבלנות.
"כן, כן. רק תני לי למצוא את המפתח…" חיפשתי את צרור המפתחות בכיסי, מצאתי אותו ואת המפתח הנכון ושחררתי אותן משם.

נ.מ. באסיק
"לא. לא!" אין מצב שהוא בגד בי!
"טיפש שכמוך, אתה לא יודע למה הכנסת את עצמך הרגע…" קולי נטף ארס, לא יקום ולא יהיה האחד שישקר לי ויצא מזה בשלום. 'אתה הרסת לעצמך את החיים שמעולם לא היו לך, ילד.'
"אדוני? כן, זה באסיק שמדבר, הילד בגד בנו מהתחלה. תוכל להתחיל בתכניתך בעוד זמן קצר," דיברתי אל החלל שהיה בעצם 'מכשיר קשר' אחד גדול, אם אפשר היה לקרוא לזה ככה, הוא שמע אותי זה בטוח.

נ.מ. ג'יין
הגעתי למקום ממנו עליתי בחיפוש הראשון אחר… מה שחיפשנו, אני כבר לא זוכרת מה הוא היה. טוב בקיצור, הנקודה שממנה הגעתי למקום המסתורי ההוא בין העננים. אורי ואני בנינו על זה שגם החיילים יודעים להשתמש בכוחות שלהם כמקור תעופה ויעלו בעקבותיי לשם. אחרי זה, אני כבר אחליט מה לעשות.