אש וקרח פרק 24

נ.מ. ג'יין
החיוך הזה שלו… לא רגע, אני לא בטוחה שאפשר היה לקרוא לזה חיוך. בכל מקרה, ההבעה שהייתה על פניו נראתה לי כמו עיקול פנים ריקני וקר, כאילו בתוך הבן אדם לא שוכנות מחשבות כלשהן, רק חלל ריק ואפל שמישהו אחר שולט בו. זה היה נורא, לראות את חבר הילדות שלי פעם ראשונה אחרי חודשים ולגלות שהוא נגדי, אני לא מאחלת את זה לאף אחד מכם.
אז הוא ביקש שאני אבוא איתו אל מישהו בשם באסיק, כמובן שלא רציתי לבוא אבל לא ידעתי מה יקרה אם אסרב.
"למה הוא רוצה אותה?" התערב אורי, נראה היה שגם הוא לא מבין.
"זה לא עניינך ודרך אגב, גם לא ענייני," ענה לו דן ואותו מבט ריקני נשאר על פניו.
"ענייני זה כן?" שאלתי, מנסה לגלות עוד מידע.
"תקשיבי ג'יין, הייתי שמח לספר לך אם אני הייתי יודע במה מדובר. אבל אני לא יודע, אני רק יודע שאני צריך להביא אותך לבאסיק והוא כבר יחליט מה יהיה," אמר לי דן והניסיון שלי להשיג מידע, כשל.
"מעניין אותי לדעת למה אתה מתכוון בכך שאמרת שתביא אותי אליו בכוח אם לא אסכים לבוא מרצוני החופשי." נעצתי בו מבט, שיבין שאני רצינית ולא צוחקת.
חיוכו המבעית התרחב ונהיה למבעית עוד יותר. "אני אקבל את זה כסירוב," אמר והלך, עובר שוב דרך השיח ונעלם מן העין.
"רגע, אז זהו? ככה הוא הולך? בלי קרב, בלי כלום." אורי נעץ מבט מבולבל במקום שכמה שניות קודם לכן עמד בו נער שבקושי הכיר.
"אני די בטוחה שלא, ראית את המבט שלו?" שאלתי אותו, ידעתי שיש משהו גדול הרבה יותר.
הוא התכוון לענות, אך באותה השנייה לאחר שהפסקתי לדבר, נשמעה שריקה חזקה וצורמת עד כאב שהייתי בטוחה שאפילו ברן וקאלה, מתחת לאדמה שמעו את זה. ואולי זו הייתה הכוונה?
"מה זה הצליל הזה?" שאל אורי במקום תשובתו, מנסה להתגבר על קול השריקה מחריש האוזניים.
"לא יודעת!" צעקתי לו בחזרה.

נ.מ. באסיק
לפי קול השריקה הבנתי שדן כבר סיים את דיבוריו, ואפשר להתחיל בתכנית האמתית ללכידת הילדה, ג'יין.
"חיילים, כולם להסתדר במבנה!" פקדתי על שורת האנשים הלבושים במדים שלפני.
"כן אדוני." כולם הסתדרו במבנה שתוכנן ימים קודם לכן על ידי האסטרטג שלי במיוחד ליום הזה, היום שבו אתפוס את הילדה ואשתלט על המימד הזה.
"כולם, צאו ועלו! התפזרו בכל רחבי היער והתמקדו במקור השריקה," קראתי אליהם וכולם התחילו לצעוד בקצב אחיד אל היציאה הקרובה ביות מן המערה, דרך העץ. בדיוק המקום בו נמצאים ג'יין וחברה הפצוע אורי. שתי האחרות כבר לא מהוות איום, הן נתפסו על ידי תלמידי החדש והנאמן, שון.
לג'יין כבר אין מי שיגן עליה וכאשר היא יודעת להשתמש רק בשניים מכוחותיה, אין לה סיכוי מול צבא הילידים שלי, שכל אחד ואחד מהם שולט בשלמות בכוחו, מים ואש כאחד. עכשיו כל שנותר הוא לחכות ולצפות בתבוסתה.
"תוציא אותנו מכאן! שון!" שמעתי את צעקתה של אחת מחברותיה של ג'יין ולאחר מכן קול חבטה, שון עושה את עבודתו כצפוי.

נ.מ. שון
"תהיי בשקט, האדון לא רוצה שיפריעו לו," חבטתי בקאלה עם חרבי החדשה, מתנה מבאסיק, מעניין מה הוא יעשה כשיגלה שאני מתחזה.
"אתה לא מעניין אותי, בוגד ארור שכמוך," סיננה אלי בחזרה.
"שון, איך יכולת? אתה אפילו לא יודע מה הוא מתכוון לעשות." ברן הסתכלה עלי במבט מבועת, היה לה חתך עמוק בכתף, כתוצאה ממעשה ידי, טעות נוראה שהסתיימה בכך.
אני בקושי מסוגל כבר להעמיד פנים, אבל אני חייב, רק עד שהקרב יסתיים. "את לא תביני, לא שמעת את מה שהוא אמר לי. ג'יין תבגוד בנו ביום מן הימים וככל שנהייה איתה יותר זמן, כך יהיה לנו קשה יותר לשאת את זה," חזרתי על מילותיו השקריות של באסיק בקול הרציני ביותר שהצלחתי לגייס. המפתח לתא היה אצלי, סימן שבאסיק באמת בוטח בי שלא אשחרר אותן. בדקתי אותו וזה באמת המפתח, לא חיקוי. אני כל כך רוצה לשחרר אותן, אבל לא יכול, הוא צופה בי כל הזמן ושומע כל מילה במקום הזה.
"ואתה באמת מאמין לו?" קאלה הביטה בי במבט רושף, המכה לא הייתה חזקה עד כדי כך, אך גם לא חלשה, כך שזה באמת הכאיב לה ועצבן אותה עוד יותר. אסור שהן יגלו עדיין. פשוט אסור.
"אני מצטער," מלמלתי לעצמי.
"מה אמרת?" אוי.