אש וקרח פרק 20
"כן. תקוו לטוב ביותר, אך מה שיקרה, יקרה." אמר שון ועצם את עיניו, לתמיד.
*********************
ברגע הזה התחלתי לבכות, לא יכולתי להמשיך לחפש את האגם לבד, הייתי חייבת לחזור למעלה ולספר להם. עליתי למעלה מהר ככל שיכולתי ועברתי בפתח כשפניי מלאות בדמעות.
"מה קרה לך?!" שאלה קאלה בבהלה.
"זה שון. הוא, הוא ל-" לא יכולתי להמשיך את המשפט, לא הייתי מסוגלת להפנים את זה, אך נראה שקאלה בכל זאת הבינה אותי בגלל שאחרי שקטעתי את עצמי גם היא התחילה לבכות.
"את בטוחה? את בטוחה שזה באמת מה שקרה?" שאלה בגמגום.
"כן, שון איננו." הצלחתי לסיים את מה שהתחלתי לומר קודם.
"לא יכול להיות, חייבים לקרוא לג'יין, לידע אותה." אמרה וגם פניה היו כבר מלאות בדמעות.
"את צודקת, רק חבל שאין לנו מושג איפה היא עכשיו." אמרתי בעגמומיות.
"טוב, אז נצטרך לחכות עוד שעה, זה הזמן שנותר עד שהיא אמורה לחזור."
נ.מ. ג'יין
'מה זה המקום הזה?'
זו הייתה המחשבה הראשונה שעלתה בראשי כשהגעתי למקום החשוך.
'טוב אני אצטרך לחכות כדי להבין את זה, אני חייבת כבר לחזור וייקח לי קצת זמן למצוא את הדרך הנכונה למטה.' חשבתי לעצמי בזמן שהתהלכתי בחזרה אל המקום שממנו נכנסתי, לרגע שחכתי שאני נמצאת בשמיים והתחלתי לצנוח למטה ברגע שעברתי בפתח. מתוך אינסטינקט ישר הפעלתי את "מדחפי האש" שלי -ככה בחרתי לקרוא להם- והתייצבתי בחזרה למעלה. מיהרתי למטה, גם איחרתי וגם הייתה לי הרגשה נוראית שמשהו ממש רע קרה.
'בטח מצבו של החתך של אורי החמיר' חשבתי וטעיתי. כשהגעתי לבסוף אל העץ ראיתי שם את כולם. כולם חוץ משון.
"איפה שון?" שאלתי כשנחתתי.
"איננו." ענתה לי ברן, לא הבנתי.
"מה זאת אומרת איננו? את עלית למעלה והוא המשיך לחפש את האגם לבד?" שאלתי מנסה להבין איפה הוא.
"לא, אני מתכוונת שהוא איננו. שון כבר לא איתנו." הסבירה את עצמה, אז התחלתי להבין.
"את צוחקת עלי, הוא באמת איננו?" שאלתי כלא מאמינה. היא רק הנהנה ללא מילים. מה שגרם לי להיות בטוחה במחשבתי, שון כבר לא איתנו. אני לא יודעת למה, אבל ברגע שהמידע הזה נכנס לי לראש התחלתי לצחוק, לצחוק ולבכות בו זמנית. זה קורה לי בכל מצב, אני אף פעם לא בוכה, אני תמיד צוחקת. טוב, כנראה זו הדרך של הגוף שלי להעביר את הכאב, הצער וכל הרגשות האחרים שהיו בי באותו רגע. ברן, קאלה ואורי הביטו בי עם מבטים נדהמים, מופתעים וחסרי הבנה עלי פניהם.
"למה את צוחקת? זה עצוב!" אמר אורי, כנראה הוא ממש התעצבן אם הוא הצליח לגייס כל כך הרבה כוחות כדי לומר זאת ועוד בצעקה. כמובן שהוא גנח בכאב לאחר שאמר זאת.
"אני מצטערת… פשוט… אני תמיד צוחקת במקום לבכות… אל תכעסו." אמרתי בזמן שאני מנסה לעצור את התקף הצחוק שתקף אותי. כשהצלחתי, השתררה שתיקה מעיקה במיוחד. קאלה הייתה זו שהפרה אותה, "טוב… אז מה עושים עכשיו? אם יש למישהו רעיון, זה הזמן."
"מצאתי איזה מקום בשמיים, חושך מוחלט שם, אבל אפשר לראות הכל. לא הספקתי להסתכל שם כי לא היה לי הרבה זמן, אני חושבת שהאגם נמצא שם," אמרתי והתיישבתי לידם על החול האדום שהיה קיים ביער הזה.
"אם הייתי אומרת לך שמצאנו משהו, הייתי משקרת, אז אני רק אגיד שיש עוד מנהרה בתוך העץ, אחת שלא ראינו קודם." ברן הביטה לכיוון העץ, ראו עליה שהיא מנסה בכל כוחה לא לדבר על מה שאירע כמה דקות קודם לכן.
"טוב, אני מניחה שנתחיל עם המנהרה השנייה, נכון? אני אלך איתך הפעם ברן וג'יין תישאר כאן עם אורי." קמה קאלה ממקומה וניקתה חול שנדבק למכנסיה מהישיבה המרובה עליו, ברן קמה אחריה ושתיהן נכנסו בחזרה אל תוך העץ.
"אני מקווה שלא יקרה להן משהו רע," אמר אורי ושמץ דאגה נשמע בקולו, הנהנתי לאות הסכמה.
תגובות (1)
מושלם!
המשך דחוף!