אש וקרח פרק 12

נ.מ. אורי
"כבר עברו יומיים, היא תהיה בסדר? היא בקושי נושמת." אמרתי, ממש דאגתי לה ואם חשבתם שאני אוהב אותה אז טעיתם, אני רק בן ארבע עשרה.
"היא תהייה בסדר, רק התעלפה. מה שהיא עשתה שם דרש ממנה מאמץ רב והרבה מאוד אנרגיה." אמר טום, "אולי יותר מדי." מלמל לעצמו ונלחצתי עוד יותר.
"מה זאת אומרת אולי יותר מדי?!" צעקתי, "אמרת שהיא תהייה בסדר, יותר מדי זה לא סימן טוב במקרה הזה!" המשכתי, שמתי לב שקצת הבהלתי אותו, "סליחה, לא התכוונתי להוציא הכל עליך."
"זה בסדר, עשית הרבה וזה הגיוני מאוד שאתה דואג לה." אמר לי בקול מרגיע.
"תודה, זה עזר לי, אני באמת די דואג לה."
"אולי תהיו בשקט כבר שניכם, אני ערה כבר איזה חצי שעה וכל הזמן הזה אתם לא מפסיקים לדבר, בהתחלה זה עוד היה מצחיק אבל עכשיו כבר עשיתם לי חור בראש! ותודה אורי, לא תיארתי לעצמי שאתה דואג לי עד כדי כך."
"ג'יין! אם את ערה כבר כמה זמן למה לא אמרת לנו?" שאלתי אותה וברגע ההוא אפילו קצת התעצבנתי עליה.
"כמו שכבר אמרתי, זה היה מצחיק ולא רציתי להפריע לכם." אמרה וצחקה.
"מה שתגידי, אנחנו צריכים להודיע לכולם שהתעוררת, הם די דואגים לך." אמרתי לה ויצאתי מהחדר ללכת להודיע לאחרים.

נ.מ. ג'יין
אחרי שאורי הודיע לכולם (כן כולם כולל כולם, כל האנשים של חצי הקרח וחצי האש), ואחרי שעשו עוד מסיבה כדי לחגוג על שהתעוררתי ולברך אותי על שהצלתי אותם, נתנו לי לנוח למרות שלא הייתי צריכה את זה, הרגשתי ערנית לגמרי, כנראה יומיים של שינה רצופה נותנים לך הרבה מרץ, כבר ממש רציתי להתחיל במסע.

אז אחרי שהתעכבתי במיטתי עוד כמה זמן יצאתי החוצה ובשנייה שפתחתי את הדלת הם התנפלו עלי. לא, לא החברים שלי כמו שבטח חשבתם, אלא היו צלמי טלוויזיה, למרות שבעולם הזה יש רק שני ערוצי חדשות, היו הרבה צלמים.
"שלום לך, אני מירה, צלמת של ערוץ החדשות של הקרח." אמרה אחת בעלת שיער כחול כהה מאוד ועיניים כמעט לבנות, "אני לא רוצה להטריח, רק כמה שאלות קצרות." היא אמרה.
עכשיו הבנתי איך מרגישים מפורסמים ומאוד ריחמתי עליהם באותו רגע, לא רציתי את כל זה ודי כעסתי, אך בכל זאת עניתי בקול שלו, לא לגמרי, "אני חושבת שאני יכולה לענות לך כבר עכשיו, בעצם לכולכם." אמרתי לה, "אני לא יודעת בדיוק מה עשיתי ואיך ואני מאוד שמחה שעזרתי לכם,אני אתנדב לעזור לכם לשקם את חצי הקרח ואעזור לרפא את הפצועים מחצי האש שעזרו בהמסת גל הקןר עד שנפל לתוך הבור שיצרתי." אמרתי בנימה הכי רגועה שיכלתי לגייס, "אני מקווה שעזרתי לכולכם, עכשיו אתם יכולים ללכת." זה כבר היה פחות מנומס ופחות הצלחתי להשתלט על קולי אז הוא היה תקיף יותר, הצלמים והמראיינים הנהנו במרץ, הודו לי ויצאו מהבית, לא לפני שניסו גם את הוריי ללא הצלחה.

"כל הכבוד, אני לא הייתי מצליחה לעשות את זה, את גם קוראת מחשבות או משהו?" שאלה אותי קאלה.
"לא, פשוט כבר ידעתי מה הם עומדים לשאול, אז עניתי לכולם בקצרה. אני מקווה שזה לא יימשך הרבה זמן, זה די מעצבן." אמרתי לה, עכשיו כבר לא הסתרתי את הכעס שלי, "הם עוד יכנסו לי לחדר כשאני ישנה ויפתחו בשאלות וראיונות כשאתעורר, אני ממש לא רוצה חיים כאלה." הוספתי ובקושי הצלחתי להשתלט על קולי.
"טוב, אז כדי שזה לא יקרה, את תצטרכי לעבוד קשה בריפוי הפצועים ובשיקום חצי הקרח כדי שנוכל לצאת למסע כמה שיותר מהר, אנחנו לא יודעים מה מחכה לנו שם ועד כמה מסוכן זה יהיה." אמרה לי והנהנתי.
אני אתחיל כבר היום., גם לך יש יכולות ריפוי? אם כן, תוכלי לעזור לי ולאחרים." שאלתי אותה.
"כן, אבל הן לא ממש מפותחות, אין לי כישרון טבעי כמו שלך." אמרה לי והרגשתי קצת זלזול מצידה.
"אל תדאגי, אני אעזור לך אם תצטרכי." אמרתי לה והיא חייכה והודתה לי.