אש וקרח פרק 10

התעוררתי בבוקר שלמחרת בתחושה מעורבת של התרגשות וקצת פחד,
מצד אחד התרגשתי כי היה זה יום הולדתי ומצד שני קצת פחדתי ממה שעומד לקרות כמה שעות אחריו.
"בוקר טוב!" נכנסו הוריי לחדרי עם מה שהיה נראה לי כמו עוגת תפוזים עם קצפת והמון צבע מאכל, הם ניסו ככל יכולתם להסתיר את הדאגה שבהם.
"יום הולדת שמח ג'יין, שתזכי לעוד המון שנים של שמחה ולמסע מוצלח." בירך אותי אבי.
"אני מקווה שתיהני היום למרות מה שעומד לקרות, אנחנו בטוחים שאת והשאר תצליחו במסע וכשתחזרו תחכה לכם קבלת פנים חמה." אמרה אימי, אבל יכולתי לראות את הדאגה והספק בעיניה.
"תודה, ועכשיו אני רוצה לראות מה הכנתם לי." אמרתי, סילקתי את כל הפחד שהיה בי והתרכזתי רק בטוב שביום הזה.
"בואי, זה למטה." אמר אבי ושניהם הובילו אותי לסלון שהיה שתי קומות למטה, אחרי השיחה שהייתה לנו הם עשו לי סיור בבית והוא הרבה יותר גדול ממה שהוא נראה מבחוץ, יש שלוש קומות, בקומה הראשונה יש את המטבח, סלון, חדר אוכל וחדר המשחקים שלא כמו חדרי משחקים רגילים הוא יותר כמו חדר אימונים, יש בו כמה עמדות ובכל אחת מהן מתאמנים במשהו אחר, לחימה בנשק, לחימה פיזית ושתי עמדות כשפות, אש ומים. הקומה השנייה היא קומת חדרי השינה, יש בה חמישה חדרים, של ההורים שלי, שלי ועוד שלושה חדרים לאורחים, שני חדרי אמבטיה וחדר פנאי. הקומה השלישית היא עליית הגג ומסיבה כלשהי לא הסכימו לי לעלות אליה, הבנתי שמסתירים ממני משהו אבל לא התייחסתי לזה.
נחזור לעיקר,
כשהגענו למטה לא הבנתי מה הם עשו, הכל נראה בדיוק אותו הדבר כמו שהגעתי לשם, עד שאחד מהם, לא ראיתי מי, לחץ על איזה כפתור והסלון, או מה שהיה נראה כמו סלון שהיה בעצם בד עם ציור שלו שנראה מאוד אמיתי התרומם וחשף לפני אולם אירועים מלא באנשים כמעט עד אפס מקום, היה שם גם בר ועליו שתי מזרקות שוקולד, רק שבמקום שוקולד היה באחת לבה ובשנייה נוזל כחול בהיר שלא זיהיתי. הרגע שהורם הבד כולם ביחד צעקו 'מזל טוב' בתיאום מושלם, שמתי לב שהיו שם גם אנשים מחצי האש וגם מחצי הקרח. איתרתי במבטי את שון וקאלה שעמדו בצד האולם ואת אורי וברנדה עומדים לידם, הם דיברו ביניהם ונראה שהם צוחקים.
"וואו, לא חשבתי שזה יהיה בסדר גודל כזה, תודה." אמרתי להוריי והתקדמתי אל ארבעת הילדים בפינת האולם.
"היי," אמרתי להם וארבעתם קפצו, "זו רק אני, מה קרה?" צחקתי.
"או, שום דבר, רק את לא יודעת שלא מתגנבים לאנשים מאחורי הגב, זה יכול קצת להפתיע." אמר אורי.
"אני מצטערת, לא התכוונתי להבהיל אתכם," "אני מבינה שכבר עשיתם את ההיכרות בעצמכם."
"כן, אורי וברנדה מאוד נחמדים," אמרה קאלה.
ברנדה הזעיפה פנים, "ברן, תקראו לי ברן, לא ברנדה, בבקשה," אמרה וכולנו צחקנו.
"אין בעיה, ברן. אז מה הרושם הראשוני שלך משון וקאלה?" שאלתי אותה.
"רושם טוב, אני חושבת שנסתדר מצוין יחד," אמרה.
"יופי, אני שמחה שלא אני צריכה לעשות את ההיכרות, אני גרועה בדברים האלה," "מי מכם כשף?" שאלתי אותם, חשבתי שיהיה הכרחי לדעת כמה כשפים אנחנו ואם מי שלא כשף יודע להלחם טוב.
"אני כשף."
"גם אני." אמרו אורי וקאלה.
"טוב, אז אנחנו שלושה כשפים. שון, ברן, אתם יודעים להלחם?" שאלתי אותם.
"אני יודע, לא טוב במיוחד אבל אני יכול להתאמן." אמר שון ונראה שהוא קצת נבוך.
"אוי תרגע שון, אני לא יודעת להלחם בכלל, וללמוד להלחם זו לא משימה פשוטה במיוחד, ועוד בהתראה כל כך קצרה, סביר להניח שאני בקושי אדע ליידות סכינים או להשתמש בחרב, שלא נדבר על חץ וקשת." אמרה ברן.
"אל תדאגו, בדיוק בשביל זה יש כאן חדר אימונים ענק, אתם תוכלו לישון כאן ולהתאמן כל יום עד שנהייה מספיק מיומנים כדי לצאת, חוץ מזה, אם אתם הנערים מהנבואה אני מניחה שיש לכם כישרון טבעי." אמרתי וכנראה שעודדתי אותם כי שניהם חייכו מיד לאחר שסיימתי לדבר.

"טוב, המסיבה נגמרה ועכשיו שעתיים אחרי השעה שבה נולדתי, וזה אומר שכל רגע עומד להתרחש פה משהו רע, נתגבר על זה, זה לא יכול להיות נורא עד כדי כך." אמרתי ובמובן כלשהו, נשמעתי הרבה יותר אופטימית ממה שאני באמת.
"משהו רע, בלשון המעטה. אם ביום שנולדת השמיים השחירו, הנבואה הופיעה והשער נפתח. אני מניחה שעכשיו, מכיוון שחזרת יהיה כאן פשוט אסון!" אמרה קאלה ואפילו לא ניסתה להסתיר את הפחד בקולה.
"טוב את לא יכולה להפיל את זה עלי עכשיו, איך הייתי אמורה לדעת שזה מה שיקרה אחרי שאעבור בשער!" אמרתי בכעס.
"אני לא מפילה עת זה עליך, אני רק אומרת ש-" היא לא הספיקה לסיים את המשפט.
שון נעמד מולן והצביע למקום כלשהו מאחוריהן ועל פניו הבעת בהלה ופחד, "אה בנות? נראה לי שאתן צריכות לראות את זה. אני חושב שמה שהיה אמור לקרות קורה עכשיו."