אש וקרח פרק 1

היה זה כבר הלילה הרביעי שאני חלמתי את החלום ההוא, בשלושת הפעמים הקודמות לא ייחסתי לזה חשיבות רבה במיוחד אבל כשזו הייתה כבר הפעם הרביעית החלטתי לכתוב את זה על דף וגם לחשוב על זה קצת, התיישבתי ליד שולחן הכתיבה בחדרי וניסיתי לפרש את החלום שחלמתי.
טוב בואו נראה, השורה הראשונה הייתה:"בעולם שחציו אש וחציו קרח" אולי זה איזה יקום מקביל או משהו.
שורה שנייה: "אשר ישרור במלחמה אינסופית" מה זאת אומרת מלחמה אינסופית, כאילו מלחמה בלי סוף? אה, אש ומים הם שני יסודות ואם זה עולם שבנוי חצי אש וחצי מים זה אומר שהכוחות שלהם שווים ואף אחד לא יכול לנצח, שזה אומר שהשורה השלישית: "יקום אדם בעל כוח גדול מכפי שנוכל לתאר" מתייחסת למושיע של העולם הזה והכוחות שלו יהיו של האדמה ושל האוויר, כמו מין אוואטר כזה. אבל באחת השורות כתוב על כוחות רשע זאת אומרת שהאדם הזה יצטרך להלחם וכמו שכתוב ללמוד לשלוט בכוחותיו במהירות.
וחברי המשלחת בטח יהיו הם חבריו שירצו לעזור לו להציל את העולם הזה כי אם לא, יגיע סופו.
אבל מה שלא הבנתי זה למה הנבואה הייתה דווקא בחלום שלי וחשבתי שאולי אני הוא מי שגורלו הוא להציל את היקום המקביל, כנראה מהסוף, הדחקתי את המחשבה הזאת מראשי וסירבתי להאמין בה.
שמעתי דפיקה בדלת ואחר כך קול
"ג'יין, את שם?" זה היה דן, האיש היחיד שהתחברתי אליו בכל בית היתומים הזה. הסתכלתי על השעון וראיתי שהשעה כבר שבע וחצי בבוקר, וואו הזמן עובר מהר כשעסוקים בפיענוח נבואות.
"כן, מה אתה רוצה?" שאלתי אותו.
"את לא חייבת לבוא איתי לחדר אוכל אם את לא רעבה את יודעת" הוא אמר ורק אז נזכרתי שזו שעת ארוחת הבוקר.
"חכה לי, אני מתארגנת ויוצאת אליך" אמרתי לו בזמן שביד אחת צחצחתי שיניים וביד השנייה סרקתי את שערי שהיה מלא בקשרים, שמתי לב שאני כבר לבושה, 'כנראה כבר התלבשתי כשקמתי מקודם' חשבתי ויצאתי החוצה, דן הסתכל עלי לכמה רגעים ואז התחיל לצחוק.
"מה כל כך מצחיק?" שאלתי אותו באי הבנה.
"תגידי, לא שכחת משהו במקרה, כמו לנעול נעליים אולי או שפיתחת לעצמך מנהג חדש 'ללכת בלי נעליים?" הוא שאל והמשיך לצחוק.
"אופס? כנראה מיהרתי ושחכתי, טוב אין לי כוח לנעול אותן עכשיו, מקסימום אני אגיע לחדר אוכל בלי נעליים" אמרתי וצחקתי.
"מה שתגידי, בואי נלך כבר תכף יגמרו לנו את כל הארוחות" הוא אמר בלי סבלנות והבנתי אותו, גם אני הייתי מורעבת.
כשהגענו לחדר אוכל היה שם רעש ובלגן כמו תמיד, וראינו שבאמת כמעט חיסלו את כל מה שהיה שם, אז רצנו יש לדלפק האוכל וראינו שנשארו רק כמה טוסטים, חביתה וקורנפלקס, החלב כבר נגמר. לקחתי שני טוסטים חתיכת חביתה וקצת קוטג' למרוח על הטוסטים, דן לקח כמוני כי זה מה שנשאר. התיישבנו בשולחן הקבוע שלנו יחד עם עוד כמה ילדים. כל זמן הארוחה לא דיברתי ורק הרהרתי בחלום שלי ובנבואה ההיא שהוא דיבר עליה, דן כנראה שם לב לזה וכשגמרנו לאכול הוא שאל אותי אם משהו מציק לי.
"לא, סתם איזה חלום שחלמתי אתמול בלילה" אמרתי לו.
"איזה חלום, חלום מעניין כי נראה שהוא די מציק לך" הוא שאל, כנראה עוררתי את סקרנותו, לא ידעתי אם מותר לי לספר על החלום הזה אז הכחשתי ואמרתי שזה היה סתם סיוט ושסיוטים תמיד גרמים לי לחשוב עליהם אחר כך ולא הוספתי יותר. הוא כנראה הבין שאני לא רוצה לדבר עליו אז הוא גם לא שאל יותר שאלות.
יום הלימודים עבר כרגיל חוץ מזה שכל הזמן הרגשתי כאילו משהו עומד לקרות ופחות התרכזתי בלימודים וכל הזמן חלמתי בהקיץ כך שיותר בהיתי בלוח ופחות הקשבתי, למזלי לא שמו לב לזה.
ומשהו באמת קרה, כשהלכתי לישון קרה דבר מאוד מוזר, ראיתי אור כחול שהגיע מאחת הפינות בחדר התקרבתי לשם ואז שמתי לב שזה היה שער, ואני ברוב טיפשותי (או חכמתי, תלוי איך מסתכלים על זה) נכנסתי בשער ולא האמנתי למראה עייני…