אשת חתול-בת לגורל פרק 1

מעניין כמה זמן אני רצה….
לא להאמין שאני, שאפילו לא מצליחה לרוץ שישים מטר בשיעורי ספורט בלי לגמור את המסלול מתנשפת בכבדות , יכולה לרוץ ככה, ואני לא מדברת על לרוץ הרבה , אני מדברת על לרוץ במהירות של מכונית,
עשרות קילומטרים , ולא להתעייף….
אני בורחת כבר הרבה זמן ….
כמעט שבוע שלם , בכל פעם ,או יותר נכון , בכל יום , אני מוצאת מקום נחמד שאני יכולה לשהות בו, וכשאני מרגישה חלק מהמקום הזה, מרגישה בטוחה, הדברים האלה משיגים אותי .
אני לא יודעת מהם.
אני בורחת בלי לדעת מי הרודפים שלי .
כבר התחלתי להסיק מסקנות , אולי אני ערפדית? אשת זאב? או פיה ? או מכשפה?
אבל בפעם האחרונה שבדקתי, אני לא מסוגלת לראות דם.
והירח מלחיץ אותי בזמן האחרון..
פיה? לא ! לא מסוגלת לעוף
ותאמינו לי, אם הייתי מכשפה? שיעורי הבית שלי היו מכינים את עצמם ממזמן!
אז מה אני?
אתם כנראה מבולבלים, ואני חייבת לומר , שאני בטח מבולבלת בדיוק כמוכם….
אז נחזור כמה ימים לאחור, האמת ? שמונה ימים לאחור, כשהצרות שלי התחילו…

הייתי נערה רגילה…
כמו כל אחת , ציונים , בית ספר, מבחנים ,חברות…
אבל אז התחלתי להיות שונה.
התחלתי לכעוס על החברות שלי כשהחליטו שאני עושה דברים לא נכון
והתחלתי לבהות בסכינים במטבח , כאילו כל שנייה עלולים או לתקוף אותי
או לעזור לי לתקוף אחרים.
או שהתחלתי לפחד מהים , או מנהרות.
והציפורניים שלי נהיו ארוכות פחות , ואני אפילו לא יודעת איך זה הגיוני .
והדובדבן שבקצפת (לא…) : כל פעם שראיתי ברחוב כלב היה לי צורך עז לנשוף עליו .

אז ככה היה… הייתי בטוחה שהשתגעתי, ואז התחילו לרדוף אחרי , כאילו שאין לי מספיק צרות על הראש.
אני זוכרת שדלת הכניסה נפרצה בכוח, שמעתי נביחה, והדבר הראשון שעלה לי לראש היה "אלוהים אדירים כלבים חולי כלבת פרצו לבית!"
הלוואי ….
הם היו כלביים, הראש של אחד מהם היה שחור , ושל השני היה חום ,אלה היו ראשי כלב , לא, לא, במבט לאחור אלה היו ראשי דינגו, סוג של כלבי ערבות.
והגוף שלהם? אלוהים , אני אפילו לא מצליחה לתאר אותו …
הוא נראה אנושי , רק מכוסה פרווה, והם עמדו במן תנוחת התגוננות כזאת , שהגב שלהם כמור והם קצת מתכופפים , כאילו הם מגוננים על עצמם , אבל בו זמנית , מוכנים למתקפה ,מוכנים לקפוץ על כל אחד כל רגע.
הפנים של אמא שלי באותו רגע.
בחיים לא אשכח את הפנים שלה, ברגע שהיא ראתה אותם , החיוך ירד מהם ,היא נעשתה חיוורת , והמבט בעניים שלה אמר 'אוי לא'
הם התחילו לנהום עלינו
אמא שלי צעקה "מייסי! רוצי! תברחי!"
הם תקפו. רצתי ליציאה האחורית, ושמעתי את אמא שלי צועקת להם "הפרתם את ההסכם שהיה לנו דורות! הם יתפסו אתכם בסוף! והתוצאות יהיו גרועות" אולי היא אמרה להם עוד דברים , אבל אני כבר הרחקתי מהם.

כרגע אני בניו יורק, רצתי לפה כל הדרך מהוליווד, ואני כבר עייפה, מאוד עייפה.
"לא יאומן שהצלחת לרוץ ככה עד לפה" שמעתי קול אומר
צרחתי, זה התגובה הנורמלית במקרה כזה , אל תאשימו אותי….
לידי ראיתי נערה ,קטנה ממני בשנה , בערך בת שלוש עשרה .
"מ..מ..מי את? " גמגמתי , היא כנראה הבינה שהיא הגזימה קצת בהתגנבות הזאת .
"אל תדאגי.. אני לא אשת כלב…. אני חברה" אמרה וחייכה חיוך ידידותי.
האמנתי לה , לא הייתה לי בררה, הייתי מותשת ולא היה לי כוח להילחם, וגם לא ידעתי להילחם.
ואז הבנתי כמה יפה היא הייתה.
היו לה עניים ירוקות בהירות ושער ג'ינג'י בהיר מתולתל , הפנים שלה היו חתוליות קצת, ורק כשבחנתי אותה מקרוב ראיתי שהאישונים שלה היו כמו שלי, לא לגמרי עגולים, אלא קצת ארוכים .
היא חייכה.
"רואים שאת כמונו, יש לך אותם עניים כמו לכולנו, אבל מאיפה הגיע הירוק הכהה הזה? אף פעם לא ראיתי אשת חתול עם עניים כהות , ושל אמא שלך בהירות." אמרה.
נתקפתי פאניקה.
"הכרת את אמא שלי?היא בסדר? מאיפה את מכירה אותה? " כל כך נתקפתי זעם שהיא מעזה לומר דברים כאלה על אמא שלי, שכמעט לא הבחנתי בדבר המרכזי בשיחה….
"רגע. מזה אשת חתול? מה זאת אומרת כולנו? יש עוד נשות חתול? " שאלתי ,עדיין כועסת.
היא צחקה . "בחיי יש לך כל כך הרבה שאלות… ויש גם אנשי חתול. אבא שלי היה איש חתול ."
היא שיחקה בשער שלה . "ובנוגע לאמא שלך. היא בסדר. היא נחה עכשיו במרפאה. שלחו אותי לחפש אותך, אבל כבר הגעת בעצמך, כנראה האינסטינקטים שלך…" היא חייכה שוב
"אז את אומרת לי שהפכתי לחתולה?!" שאלתי, המומה שהסתירו את זה ממני…
"קשה להסביר, קודם את צריכה לנוח " היא אמרה .
ובנימה זו, הפכה לחתולה ג'ינג'ית קטנה ורצה משם
לא הייתה לי בררה אז הלכתי אחריה , והחלטתי שזה ללא ספק הדבר הכי מוזר שקרה לי .
היום.