אשליות-פרק שלישי "מילים ועוד מילים"

אחרי כמה דקות נרגעתי, הלכתי לחדרי עברתי מול המראה ומשהו בתוכי גרם לי לעצור, הסתכלתי במראה רואה את ההשתקפות שלי: דמות גבוהה, עיניים ירוקות, שער שמגיע עד אמצע הגב בצבע חום בהיר, אז כן זאת אני.
הלכתי לישון וכמובן כמו בכל לילה אותו הסיוט אותה האישה: אישה גבוהה עם עיניים חומות שעם הזמן נהפכות לאדומות, שער חום בהיר שנראה כמעט כמו בלונדיני, גבוהה, נראת כל כך יפה אבל באותו הזמן מאיימת ומפחידה.
העיניים שלה, ברגע שהן נועצות בך מבט כבר אין לאן לברוח, הן שואבות אותך ואז, היא פותחת את פיה.
"לא.." אני צועקת ומתעוררת מהסיוט הזה, הסיוט שלא נגמר, אני שומעת צליל מוזר מצדו השני של חדרי, צליל מחריש אוזניים, כמו בסרטים כשהאדם הרשע מעביר את ציפורניו על לוח פלדה וכולם מתפתלים מכאבים, צליל כזה שמעתי. התקרבתי לחלון וסגרתי אותו, הצליל כמעט ולא נשמע אני החלטתי לחזור לישון.
בבוקר התעוררתי לעוד יום שגרתי של בית ספר, התארגנתי ויצאתי, נכנסתי לבית הספר ומיד נשמע הצלצול שמודיע על תחילת השיעור, והשיעור הראשון שלי היום הוא ספרות, הופתעתי לגלות שהמורה חולה לפי דעתי זאת הפעם הראשונה שהוא חולה אי פעם. היה לנו שיעור חופשי שבו יצאתי החוצה וקראתי ספר, הספר האהוב עליי, 'רק עוד שני פרקים' לחשתי לעצמי, "עם מי את מדברת?" שמעתי את קולה של אליסון. אליסון לא ידעתי שהיא פה חשבתי לעצמי, אליסון הייתה בגובה שלי היו לה עיניים כחולות יותר מהים ושער בלונדיני ארוך יפהפה, תמיד רציתי להראות כמותה.
"לא זה סתם, פשוט לא ידעתי שיש פה מישהו" אמרתי לה "אה" היא פלטה גיחוך קטן והמשיחה ללכת לכיוון אריאנה שנופפה לה מצדו השני של המגרש, רק עכשיו שמתי לב שכבר הפסקה, אריאנה היא חברתי הטובה השנייה ישר אחרי אליסון, יש לה שער חום קהה כמעט שחור שעובר קצת את הכתפיים ועיניי דבש יפות, היא קצת יותר נמוכה ממני אבל זה לא משמעותי רק בחמש סנטימטרים.
הלימודים נגמרו ועשיתי את דרכי הביתה כששוב שמעתי את אותו הקול "אמילי.." לא הייתי מוכנה לזה, זה בא עליי משום מקום, ולרגע הרגשתי כאילו מישהו נוגע בגבי הסתובבתי מהר אבל לא, לא היה שם עף אחד.
משום מקום הבנתי משהו, הצלחתי לזהות את הקול הזה זה הקול של אותה האישה, האישה מהסיוט שלי ללא התראה מוקדמת נזכרתי בסיוט בכל מה שקרה בו…