ארצה פרק 7

מגיל שבע היו לי התקפי אסטמה פעמיים ביומיים.
בפעם הריאשונה הייתי בבריכה עם חברי. בזמן שעשיתי מרוץ אם דן מי יגיע בקפיצה יותר רחוק. וכשקפצתי למים, התחלנו לשחות כמה שיותר מהר. אך פתאום ריאותיי התקבצו, לא הבנתי מה פשר הדבר והתחלתי להבלע בתוך הבריכה. דן שנלחץ גם כן, קרא לכוחות ההצלה של הבריכה ומשם הסטוריה…
*נחזור להווה*
עוזר המאמן קרא לי לאימוני השוער. כתמיד התחלנו בכמה מתיחות בסיסיות, ריצה בין קונוסים וכו'.
הזכרתי שברוק שונא אותי? לא, לא נראה לי.
התחלקנו לקבוצות, והמשחק מתחיל! (קול קרייני)
"יוקסי מוסר לאחיו, ברוק חוטף ממנו את הכדור, מנסה להבקיע ו… הצלה יפה של טום סטורט."
את המשך המשחק לא שמעתי בגלל שריקת המאמן גולדפיש, שכנראה ראה את ענן האבק שמסביבי.
"סטורט!!" "טום!!" קראו יחד המאמן, דן ורורי.
הם ידעו על התסמונת. אך אני הרגשתי מוזר. מוזר, באופן בריא לחלוטין.
ריאותי לא התקבצו, ולא הרגשתי קושי לנשום. כבר תשע שנים לא הרגשתי כך. ראיתי מבעד לענן החום והסמיך של האפר את ברוק מגחך בהנאה. אבל כאשר ראה שני *לא* נחנק, הוא בעצמו נחנק מצחוק. ובהלה.
שמתי לב שדן ורורי התקרבו אליי. רורי במבט מודאג, ודן בחשדן.
* * *
"איך אתה מרגיש טומי?" שאלה האחות סופיה. היא הייתה גם דודתי וגם אחות בית הספר. וכך שכל פעם שהיה לי התקף יכולתי לפספס שיעור או שניים.
"אני מרגיש טוב, דודה סוף." ככה תמיד קראתי לה. גם בבית וגם בבית הספר.
יצאתי מן המרפאה וראיתי את אנאבל מתקרבת כאשר על פניה הבעה נסערת.
" אתה בסדר?" שאלה.
"כן, אני כן." הסמקתי. היא דאגה לי.
"הנה מר זולסמן ביקש להעביר לך את השיעורי בית."
"אוי נו באמת! שיעורי בית בגיאומטריה?"
אנבל צחקה. "בא לך לצאת איתי?" שאלתי.
היא הפסיקה את צחוקה כמעט מיד.
" כן, בטח. תאסוף אותי בשמונה"
ושנינו הלכנו יחד לארוחת הצהריים.