ארצה פרק 6

"יש לי חוש שישי" אמרתי לאנאבל. "אגב אני טום,ואת חדשה בעיר, נכון?".
אנאבל נראתה מופתעת אבל התעשתה מהר.
"כן, הגעתי לפה מפלורידה. אני לא גרה במקום אחד הרבה זמן, עקב העבודה של אבי."
"מקווה שהפעם תישארי להרבה."
"נו, אז מה לומדים?"
"גיאומטריה" נשפתי . אני שונא את המקצוע הזה.
"אני כ"כ מבינה אותך." מלמלה בשקט ושנינו גיכחנו.
* * *
הפסקה:
הלכתי ללוקר שלי, דן בא אחרי. "איך אתה מרגיש?" שאל. הרמתי קצת את החולצה, והתבוננתי
במקום הפצוע. לא האמנתי למראה עיני. הפצע שהיה אמור להיות לי נעלם כלא היה, כאילו ששום דבר לא נגס בי אתמול.
דן כבר הסתה את עיניו מהחולצה כאשר ראה שאני מרים אותה, אבל כשדחפתי אותו (הוא עף על הלוקרים עפ"י שהדחיפה היתה חלשה),ודן הסתכל, הוא גם נראה מאוד מופתע.
"לא יכול ליהיות." אמר.
"באמת? לא ידעתי."עניתי לו בציניות.
לפתע ראיתי את אנאבל פותחת את הלוקר שלה, שהיה מקביל לשלי.השתקתי את דן.
אנאבל דיברה אם אמנדה.ידעתי שהמרחק בינינו איזה 3 מ' וחצי, והי רועש מאוד, אבל שמעתי את כל שיחתן:
"אז את הילדה החדשה שהמנהל דיבר עליה, נכון?" שאלה אמנדה את אנאבל.
"כן, קוראים לי אנאבל. ואת?"
"אמנדה. קפטן קבוצת הכדור- עף הנשים. מלכת הכיתה, וה-חברה של ברוק." אמרה. "הוא קפטן קבוצת הכדורגל של הבי"ס." ענתה אמנדה לפנים המבולבלות של אנאבל.
"אה… או.קיי. אני אלופת טקסס בחץ וקשת, חובבת באולינג ופנויה." אנאבל תיארה את עצמה.
קודם חבבתי אותה אבל עכשיו הייתי מטורף עליה.
"נדמה לי שאני אשמח ליהיות בחברתך." אמנדה אמרה.
"טום, תפסיק לבהות בהן. הן עוד יראו אותך." אמר דן ומשך אותי החוצה.
"דן, אתה לא מבין. הרגע שמעתי אותן מדברות." מלמלתי לעברו.
"זה מטורף." סיכם דן. "היי חברה" ניגש אלינו מייק. נאנחנו. בואו נגיד שמייק הוא לא הכי חכם עפ"י
שהוא חנון שמטורף על מדע בדיוני.
"מה נשמע מייק?" שאלתי ולא חיכיתי לתשובה.
כולנו התקדמנו לשיעור ספורט. אני בקבוצת הכדורגל ודן ומייק יושבים על הספסל.
לבשתי את מדי השוער והתקדמתי למגרש. עוזר המאמן קרא לי להתחיל באימון המיוחד שיש לשוערים.
פתאום הבנתי שלא היה לי שום התקף אסתמה מהבוקר…