ארץ בני האלמוות – חלק 2 :)

" לך," אמר, " ואם תצטרך משהו, אני וברון נהיה כאן בשבילך, בסדר?"
" בסדר." קאלין שחרר את אחיזתו וג'ין פנה ללכת ולצאת מהאולם.
דלת הזהב הגדולה נסגרה אחרי ג'ין, ולאחר מכן ברון פנה אל קאלין, " יש לי הרגשה לא טובה בנוגע לסוף של הסיפור הזה." אמר.
" גם לי," השיב קאלין, " אבל אנחנו נמצא פתרון, בטוח."
" איך אתה כל כך בטוח בזה?"
" כי אנחנו חייבים."
הם הביטו אחד בשני מבלי לזוז, כאילו מדברים אחד עם השני במחשבותיהם, ויודעים בדיוק מה השני עומד לומר עוד לפני שהוא עצמו יודע.
" אני מקווה שאתה צודק." הוסיף ברון לומר ויצא גם הוא מהחדר.
קאלין נשאר שם לבד. החדר הריק, כשרק הוא נמצא בו, עורר בו זיכרונות מודחקים מאז. בראשו הוא הרהר לרגע בנוגע למצב. בתור פציפיסט מוצהר הוא לא מוכן בשום פנים ואופן שאנשים, אנשיו, ייפגעו, בדרך זו או אחרת. אבל יש מחיר, הוא ידע את זה מהרגע הראשון ששם לב לתופעה, שהפתרון ייגבה מחיר שיהיה קשה לו להשלים איתו.
השקט הטריף אותו, וקאלין לא היה מסוגל להמשיך לעמוד במרכז החדר מבלי לעשות דבר.
הוא התחיל ללכת לכיוון הדלת. כאשר התקרב אליה מספיק פתח אותה ויצא מהחדר. הוא פנה לכיוון האגמון, שמאז שזכר את עצמו אהב לבלות שם. הדרך לשם הייתה מעט ארוכה, ולפעמים אף מסורבלת, אבל זו אחת הסיבות שהוא אהב את המקום הזה, הוא היה הרבה יותר פרטי וחשאי משאר המקומות בממלכה, ולמזלו, הוא היה חכם מספיק בשביל לספר עליו רק לאנשים הנכונים. אחד האנשים האלה בדיוק ישב על הדשא הטרי, משאין את גבו על הסלעים העגולים ומקפיץ בסדר כמעט קבוע חלוקים על פני מי האגם.