ארמגדון~ פרק 6- עד שהמוות יפריד בנינו! [ ? ] FINAL

שאלות, סקרנות, כעס, עצב.
זה כל מה שהיא הרגישה מאותו יום גורלי…
הגיע ה30, ולמרות שידעה שכל העולם ימות אם היא לא תרצח אותו, הוא ההפך, לא היה לה אכפת.
היא שכבה בחדרה עצובה ומלאת דמעות, 'חשבתי שהוא באמת…' אמרה לעצמה, 'רצה אותי…' חשבה בבישנות.
אך הביישנות התחלפה במהירות בכעס, "הוא ניצל אותי!" קראה לעצמה היא הורידה את הקשת החומה מהדלת והחביאה אותה מתחת לחולצתה, והכניסה את החצים אל התיק הקטן שלקחה,
היא יצאה לכיוון הבית של עדן. הייתה לה תוכנית אחת בראש, לקחת אותו רחוק מכולם, ולהילחם.
עד שהמוות יפריד בנינו? 'הארונייה' חשבה לעצמה.
תוך כמה דקות הליכה הגיעה אל הבית של עדן, "אלי?! מה קרה קודם? מה העכבר עשה לך?!" שאלה עדן, אליס לא יכלה שלא להוציא חיוך קטן, מייק, בגרסא של עדן -מייקי. עכבר- מאוס. הבנתם? מיקי מאוס??
החיוך נמחק במהירות, "כלום. אני צריכה לראות אותו…" אמרה אליס באדישות וקרירות, "הוא… לא פה, הוא לקח מכסה של פח אשפה ויצא לפארק הנטוש ההוא…" אמרה והצביעה אל עבר שכונה ישנה, מלאת בתים נטושים שנועדו להריסה…
עיינייה נפערו ברחבה, היא רצתה לתקוע בעצמה חץ, ' כל השאלות! ' חשבה לעצמה, נזכרת ב"דיונים' שלהם…
'המכסה! נגד החצים שלי!' חשבה לעצמה ורצה לפארק היא הגיעה במהירות, עייפה וכועסת וראתה אותו שוכב על הדשא, משמיע קולות מוזרים, הסקרנות הציפה אותה והיא התקרבה בשקט…
תוך שניות היא שכבה מולו מוחבאת בעזרתם של השיחים, "חותם מטופש, אגדה מפגרת!" הוא אמר, קולו היה שבור, אליס פתחה את פייה בתדהמה, היא ראתה את הדשא הירקרק צבוע בנוזל אדמדם, היא עקבה בעייניה אחר המקור והופתעה לראות סכין מטבח חדה, מוכתמת בדם, עייניה נפערו שוב,
"הוא? מתאבד? בשבילי?" אמרה בלחישה, דמעה בוגדת זלגה מעיינה השמאלית, הוא הביט עלייה במהרה, כנראה שמע אותה, פחד מילא את שניהם, אבל מייק היה הראשון לחייך, "למה?" שאלה, והתקרבה עליו, הדמעות זלגו עוד ועוד, כמו דגים, מתרבים במהירות, עוד ועוד…
"שמעתי עלייך הרבה מעדן, ראיתי אותך הרבה… ו…" התחיל לומר, היא ראתה סומק מילא את פניו,
היא הבינה מה הוא רוצה לומר, והתחילה להבין למה עדן ניסתה לשדך בניהם.
עכשיו הסומק לא איחר לבוא ומילא גם את פנייה, היא תפסה עם יידייה את פנייו, הוא הופתע, ראו את זה דרך עייניו.
"מה את עושה?" שאל בגמגום, "אני, " החלה לומר…. "לא יודעת." הוסיפה בבטחון,
היא עצמה את עייניה והתקרבה אל פנייו בעדינות, הוא עצם את עייניו גם הוא, ליבה דפק.
היא ידעה שזאת טעות, אבל לא היה אכפת לה. היא רצתה לעשות את זה, והיא עשתה.
דמעה עצובה זלגה מעיינו של מייק, הוא שלח את ידו לעבר הסכין, ' אני אוהב אותך, אבל את לא תיתני לי למות סתם ככה, את נחמדה מידי…" חשב לעצמו משכנע אותו, ידו רעדה בפחד.
היא התנתקה ממנו, היא הרגישה שהוא נהיה מרוחק עייניה נפערו שוב,
עד שהיא הרגישה שהן יצאו החוצה ויקפצו כמו כדור גומי עד שאיזה כלב טועה יוכל אותן,
בתנועה חדה היא העיפה ממנו את הסכין, אך לבהלתו הרבה של מייק, הסכין נכנסה אל בטנה של אליס, משאירה כתם דם על חולצתו.
היא לא השאירה כאב, רק שמחה, היא לא הייתה טיפוס שאוהב טרגדיות, למעשה כשהיא קראה את 'רומיאו ויוליה' המפורסם, היא נכנסה לדיכאון עמוק שלקח הרבה כיף להוציא אותה ממנו, הדימיון למצב
היה ענק. חוץ מהעובדה שאחד מהם חייב למות, ע"י השני.
"הייתי צריך לגמור את עצמי קודם!" צרח מייק, הדמעות זלגו מעייניו, ראו את העצב, הפחד, הכעס העצמי הגבוה…
"אידיוט" מילמלה, בקול בטוח יותר מי שחשבה, "בשביל לעצור את הארגמדון, על אחד הנבחרים להשמיד את השני." ציטטה מהאגדה, בשארית כוחתייה, "אם היית מתאבד, היית מביא סוף לכדור הארץ." הוסיפה, עייניה החלו להיעצם, "מהר!" הוסיפה בכוח שלא ידעה שקיים בה.
"תהרוג אותי, עכשיו!" לפני שכולנו נמות…
באי רצון הוציא את הסכין מבטנה, הוא לא רצה, העדיף מצב הפוך, אבל הוא ידע שהסוף קרוב, טיפות גשם החלו לזלוג מהשמיים.
השם עצמו התעצב מהמצב.
בן רגע חיוך השתרר על פניו, הוא נזכר במשהו… עדן אמרה לו פעם, שלאליס יש ריפלקס מפגר היד שלה קופצת ממכות ברגל.
הוא חיבר את הסכין לידה, והתיישב מעליו, "לא…" מילמלה כשהבינה מה רצה לעשות. "אני לא רוצה בלעדייך, נפגש בעולם הבא." הוסיף ונתן מכה לרגלה, היא הייתה חלשה, לא יכלה להתנגד וידה קפצה כמו שהיא תמיד עושה.הסכין נכנס עמוק לביטנו…
הוא נפל ליידה.
"אליס, אני אוהב אותך!" אמר, מנצל את שארית כוחותיו לרגע הזה, חיוך עלה על שניהם, ידיהם השתלבו אחת בשנייה.
גן העדן חיכה לחסרי המזל האלו, הנבחרים המאוהבים….
נו, עד שהמוות יפריד בנינו, לא?