ארמגדון~ פרק 2- משימה קיומית… ☼

הבוקר הגיע, והשעון המעורר בפלאפון של אליס החל לצלצל, "אליס! קומי יא פדלאהה~ " .
ההודעה המוקלטת העירה את אליס שהמסר של אתמול עדיין לא מצא את מיקומו
במוחה של הילדה ,
"והוא עוד קורא לי פדלאה, למה מה אתה עושה כל היום אחרי שאני הולכת? כלום!" צעקה,
והניפה אצבע מאשימה מול השעון.
לאחר השנייה היא קרבה את ראשה בין רגלייה, "יופי. אם ה'משימה קיומית' הזאתי לא מספיקה,
אני עוד התחרפנתי, " מלמלה לעצמה. לאחר כמה קולות מוזרים.
שיכולים להוכיח את הקרבה בן האדם לקוף, אליס הלכה אל חדר האמבטייה והתחילה
בפעולות היום-יום הרגילות שלה.
זה היה בוקר יום שישי, כך שהיה לה חופש מבית הספר שלה.
היא התיישבה מול השולחן, ודממה מעיקה השתלטה על האוויר…
"אלי, את מוכנה?" שאל האבא בטון רציני, שאליס זכתה לשמוע פעמים ספורות, אביה
היה אדם קומי, ולא אהב את הטון הרציני וה'משעמם' לטענתו,
אליס בעלה את רוקה בלחץ, "נראה, לי…" גימגמה, הקול החזק והבטוח שהיא רצתה שיצא
נשמע כקולו של עלה סתוי נופל, כל כך חלש, ושברירי.
"רגע." אמרה לפתע אליס, ועייניה נפערות.
הורייה שלחו לעברה מבטים, ספק מודאגים, ספק מסוקרנים…
"בסיפור. לנערה הנבחרת יש סימן לידה של פרח, ולנער, של עלה. לא?" שאלה בבטחון.
"בהחלט." ענתה לה האם, "הבנתי אותך, " אמר האב והתחיל להסביר.
"הסימן מופיע רק כשהקרב מתחיל." אמר, "ככה ידענו מתי לספר לך…" אמרה האם בעצב שברור
שהיא ניסתה לשמור לעצמה.
אליס פתחה את פייה לדבר, "אני יודע." אמר האב לפנייה, "הוא על הכתף שלך מאחורה, אז לא ראית. אנחנו כן…" אמר.
אליס חייכה לרגע, אביה תמיד ידע מה היא עומדת להגיד או לעשות…
שוב אותה שתיקה הופיעה, אך היא נקטעה ע"י שיחת טאלפון מסתורית,
אליס קמה והלכה לענות לשיחה שהגיעה ברגע המתאים ביותר " הלו?" נשמע קול מהצד השני, חיוך הופיע על פנייה של אליס למשמע הקול המוכר והאהוב, "עדן!" צעקה אל תוך השפורפרת, "אלייסקה!" צרח הקול בחזרה, "תקשיבי," הוסיפה עדן. " יש מסיבה אצלי, את יודעת, סוף העולם וזה…" אמרה והצחיקה את אליס.
אליס מיצמצה אל עבר אביה , "כן, לכי." אמר וחייך. "תמיד מבין אותי…" אליס חשבה לעצמה, "כן, אני יהיה שם." אמרה בביטחון. הבנות נפרדו לשלום ואליס חזרה אל השולחן,
"נו, לאן זה הפעם?" שאלה אמה של אליס בחיוך, "מסיבה, אצל עדן." אמרה בפשטות.
ההורים החליפו מבטים בינהם. "מה?" שאלה בפחד, ההחלפות מבטים האלה לא מצאו חן בעינייה.
"יכול להיות שהנבחר יהיה שם." אמר האב ושילב את ידיו.
עינייה נפתחו לרווחה. הראש שלה נחת בכעס על השולחן.
"באמת, אני פשוט שונאת את האגדה הזאתי!" קראה לעצמה…