ארון קבורה

ארון קבורה.
ניטלתי באיזה ערפל סמיך וצמיג, משתק רצונות, שלא אפשר לראות כלום, לתכנן את הצעד הבא ודיכא את נפש.
כבדות בחזה והרגשה שעומדת לקרות צרה שלא הייתי מוכן לה ושלא הייתה צריכה לגעת בי בשום צורה.
לא היה לי שום קשר לזה, זה לא הגיע לי ולא הרגשתי שום אשמה.
הערפל שחרר את אחיזתו, ולאט התחלתי לרדת בו עד שהרגשתי קרקע מוצקה מתחת לרגלי וראיתי מולי ארון קבורה.
בשבילי?
אוי לא!
ארון קבורה מעץ אלון מלא, שהוכן לפני זמן רב, היה נוח לבעלים העתיד, אבל לא היה נחוץ עבורו כי הבעלים פשוט נעלם.
בערפל כל כך מַגְעִיל, לא היה קשה, אם יכולת לזוז להיעלם, אבל עבור לקוח ארון קבורה, זה היה מוזר.
בארון הביטה אישה בגיל העמידה עם שיער אפור ואיש קטן, שברירי ומרושל.
הם לא ידעו לאן נעלם הלקוח, אבל היה להם ארון קבורה, והם החליטו לשאת אותו.
למה, אני לא יודע, אבל גם אני, במבצע הזה, קיבלתי את המשימה. נאלצתי לשאת שני לוחות בעובי של סנטימטר וחצי, קצת יותר גדול מכף ידו של מבוגר.
אני לא יודע מי גרם לי לעשות את זה, אבל צייתתי.
ככל הנראה הם עשויים מאותו בול עץ, כי הם היו מחוברים זה לזה על ידי טבעות שנעשו בקרשים אלה, והשתלשלו באופן חופשי אחד ביחס לשני, אך לא יכלו לשכב אחד על השני.
ליטשו אותם עם קובץ מחוספס, אבל כדי שלא יהיו קיצים שעלולים לפגוע ביד.
הארון, למראהו, היה כבד, אך האישה הסירה את המכסה, הניחה את החלק התחתון על עצמה, הישאירה את המכסה לגבר, ומיהרה לאנשהו במעלה המדרון במהירות כזו כאילו היא נגררת בחבל.
אני, עם הקרשים שלי, מיהרתי אחריה, והגבר, כפי שהבנתי באדישות הקודרת – שותפו לדירה שֶׁלָה, לקח את המכסה על עצמו ולאט לאט השתרך בעקבותיה.
ואיפה בה – נמוכה, רזה, עם שיער אפור כבר פורץ דרך – היו כוחות?
4שנשמעו פצפוצי שיחים נשברים, הכיוון היה אפשר עדיין לנחש, ואז הלכתי מונחה על ידי איזה ריח מוזר שהתכרבל אחריה ואז גם הוא נעלם.
גם האיש שהשתרך אי שם מאחור לא נראה.
כך נשארתי לבד עם הקרשים והמשכתי, מתחמק מענפי השיח המשתוללים, במעלה הגבעה עד שמצאתי את עצמי בדרך עפר מוזנחת.
ממנו, כרמז נשארו שני מסלולים שפעם הוטבעה חישוקי ברזל של גלגלי עגלות שעברו מזמן.
הדרך עברה לאורך כמה בתי עץ שנבנו בעבר באקראי. לחלקם עדיין היה צבע גלוי על הרצועות המגולפות שקישטו את החלונות.
כל אחד מהבתים האלה פעם היה מיושב, מישהו היה זקוק להם, הם חיו מליאי תקווה, שהאירה את כל הסובבים אותם, נותנת דופק לחיים, שקרא ודחפה לאנשהו.
ועכשיו הם, רעועים, לא מטופחים, מלוכלכים, היו נטושים וחשוכים.
דלתות הכניסה היו המעוותות, נסגרו במסמר כפוף, לא היו זכוכיות בחלונות רק במקומות נָדִירים היה ניילון משופשף, בוצי ומחורר.
החצרות היו מכוסות עשבים שוטים, שאף חסמו את השבילים מהבתים לשערים, שפשוט לא היו קיימים, או היו תלויים על ציר בודד וחלוד.
גדרות מסביב היו עקומים, במקומות מסוימים מונחים על קרש או מקל רקוב, שחורים ורקובים בעצמם, מזמן לא ראו יד של בל הבית ובקושי נשמו.
משני צידי גדרות בחופשיות צמחו אותם עשבים שוטים, וכבשו את הכביש שעמד להיעלם מתחתיו מתחתיהן.
אם היו כאן פעם יצורים חיים, אז בהיעדרו של הבעלים, הוא נעלם איפשהו, כי לא נשמעו קולות המאשרים את נוכחותו – דממה חירשת ומעיקה כיסתה את הכפר הזה!
וכל זה היה בערפל סמיך של מלנכוליה וייאוש, סוחט את נשמתי!
בערפל כזה לא היה ניתן לראות יותר משניים או שלושה בתים – את השאר ניחשתי או המצאתי על ידי התודעה המדוכאת!
מה זה – סוג של קישוט או מציאות נוראית?
מולי עמד איזה בחור נמוך ומשעמם, בגיל בלתי מוגדר, עם שיער חלק, לא קצוץ, נופל בחופשיות, באותו אורך מכל הצדדים ומלפנים, תחוב חלקית מאחורי אוזניו.
הוא היה בחולצה אפורה ומלוכלכת, מכנסיים קרועים באותו הצבע, נעליים ללא שרוכים על רגליים יחפות.
הוא לא הסתכל בעיני, פניו הרבה זמן לא ידעו מים וסבון, ברור שהוא לא רצה לדבר.
כשנשאל אם ראה כאן אישה עם ארון קבורה, הוא לא הגיב, אבל את השאלה , כי הוא אמר משהו לא ברור והזיז את ידו בעצבנות לאנשהו.
הלכתי לשם ומיד מצאתי בית אוכל סגור – משהו כמו שרידי מזנון, בית מרזח, בכלל משהו שפעם היה אפשר להשיג בו אוכל.
ליד שולחן קטנטן וריק ישבו שני אנשי צבא משעממים במדים לא מוכרים, שברצועות כתף אפשר היה לְנַחֵשׁ שהם כרבי-סרנים ואזרח אחד קודר שנראה כמו משה שהכרתי היטב.
ההבדל היחיד היה בזה שגם ל"משה" – תמיד העליז ומשמח היה מראה אומלל.
אבל למרות המצב הזה, שמחתי, כי נותרתי לבד בעולם הקודר הזה, רציתי לברוח מכאן במהירות וקיוויתי שאם לא קצינים אז "משה" ראה את האישה הזו ויראה לי את הדרך.
רציתי להיפטר מהלוחות שהתחייבתי להעביר ולאחר שיסיים את הפעולה, לעזוב את העולם הזה שאליו נכנסתי אף אחד לא יודע איך, ואף אחד לא יודע למה!
גם "משה" זיהה אותי, אבל לא שינה את התנהגותו. שלושתם לא ענו על שאלותיי, כמעט לא הגיבו לנוכחותי והביטו בי בצער.
מה זה?
מה הם יודעים, מה הם לא רוצים לחלוק, ולמה ייסורים כאלה תלויים על המקום הזה?
ולמה לי כל כך קשה על הנשמה – הרי אין לי שום קשר למקום הזה?
עד כמה שאני מרגיש, צפיפות האירועים ליחידת זמן באזור זה הגיעה לרמה הנמוכה ביותר המוכרת לי!
הרושם הוא שהזמן מתחיל לקפוא כאן, וכל הארבעה, כשהם יודעים או מרגישים את התאבנותו, משתמשים בתאווה בשרידי האנרגיה החיונית שעדיין נופלת בחלקם, נפרדים מכל גרגר ממנה בחרטה!
האישה לא נכללה בקטגוריה זו – היא הייתה מהירה ופעילה, כאילו השתמשה באנרגיה החיונית של כל הסביבה.
הגבר היה הרבה יותר פסיבי – היה נראה שהוא התחיל לנוע לעבר המחסום, שבו כל התהליכים מאטים!
בסדר!
לראש הגבעה לא נשאר הרבה ושם אסתכל מסביב – אולי משהו יתבהר!
ואז, פתאום, הרגשתי שלוחות שנשאתי, התחילו חיים משלהם.
זה היו במסכים קטנים, שעליהם בו זמנית ניתן היה לראות את האירועים המתרחשים בארון המתים, שכבר עמד על שולחן הגרניט.
הארון היה מרופד מבפנים בסאטן לבן ובתוכו, על מסך אחד, הייתה אישה, ובשני – בחור שפגשתי בכביש.
רק עכשיו הוא היה נקי ולבוש יפה, והיא הייתה מסורקת, מסודרת וצעירה.
המסכים היו קטנים ולא היה ניתן לראות את המתרחש בצורה ברורה במיוחד.
כל מה שקרה עליהם הוצף באור לבן וצלול ועל המסך עם האישה, היה ברור שהבחור, שעמד ליד השולחן, ליטף ביד אחת, את פניה ושיערה, וביד השנייה, שעולה יותר ויותר, רגל מתחת לשמלה.
מבלי לפקוח את עיניה, היא הנידה בראשה מצד לצד, ואז תפסה את ידו, שליטפה את פניו והחלה לנשק אותה בלהט.
במסך השני, שלא ניתן היה למקם במקביל לראשון, ניתן היה לראות את האישה מתיישרת ומתכופפת שוב אל הבחור בארון המתים, תוך שהוא מלטף בידו המושטת את ראשה.
שני המסכים הוצפו באור והכל מסביב היה משמח וחי.
אבל פתאום הם הפסיקו לזהור, הכל נעשה אפור, מְשַׁעֲמֵם, מת למחצה. הופיע אדם עם של ארון מתים – והתמוטט, עייף, ליד השולחן.
גם אני הייתי שם.
הארון אמנם ישב על שולחן גרניט, אבל הוא היה ריק וללא בטנת הסאטן הלבנה בפנים.
אז מה ראיתי?
מי ביים את מה שראיתי?
ואיפה אני בכלל: באיזו מציאות פנטסטית או בחלום שלא נותן לי את האפשרות להבין מה לעשות עם מה שאני רואה ומרגיש.
והאם אני רואה בכלל, או שזה סוג של סימנים המייצגים ידע מתבגר, שרק בשלב האחרון של ההתבגרות ניתן להפוך את זה למילים, להעביר לאחרים?
כל מה שראיתי על מסכי עץ העביר את האווירה הנפשית הכללית של המתרחש ולא היה צורך לתאר את זה במילים.
אלה שראיתי לפני מעבר הגבול, שלאחריו הופיעה התמונות, הראו אובדן פעילות בהשפעת גורמים לא ידועים.
כולם איבדו את הפעילות הזו לא אותו הדבר, אבל עד שראיתי את הקצינים, "משה" והבחור ליד הכביש, ארבעת האנשים האלה (או שהם לא אנשים?) היו בשלבים האחרונים של איבוד אנרגיית חיים.
מה גרם לתופעה הזו?
נראה, שאני יצטרך להבין את זה בעצמי, אחרת לא אצא מכאן ואולי, אהפוך לעד אובייקט אחר ברקע שמסביב, ואעבור לשלב אובדן חיים הדרגתי.
הלוחות מתעוררים לחיים שוב, ועל אחד מהם מופיע ערפל של ידע מבשיל, ועל שני ערפל של האווירה הנפשית של האזור הזה.
ורק בידי להחליט מי יהיה המדריך שלי בעולם הזה, כי הם לא מציינים את הדרך לקבל החלטה, ולכן צריך לבחור בעצמך את אופציית איך להינצל.
מה שקרה באזור זה לא היה כישוף או נס.
אולי החלל כאן ניסור באיזה מחזוריות של יום או לילה, כשמפסיקים לשמוע את רחש המים בנחלים, כשהרוח שוככת, כשהמימוזה והשיטה מקפלים את העלים, והסיגלית הלילה מתחילה להריח.
אולי מחזור הסגירה ארוך יותר, וצריך להבין באיזה סוג מחזור מדובר, וגם להבין איך לצאת ממנו.
כאן אווירה ממש אפלה, סוחפת ואפורה. שום דבר, חוץ ממה שקרה על המסכים, לא השתנה לאורך כל התקופה שהייתי כאן.
שום דבר לא מחייה את העולם הזה, אין שאיפות, אש רוחנית, קצת שמחה.
אז מה עיקרי כאן – המחזוריות הסגורה של העולם סביב, או האווירה הנפשית שבו?
מה אתם רוצה להגיד לי מסכים קטנים?
או שיש בכם כוח שיכול להעביר אותי למצב של הארבעה האלה, או שהכוח הזה מנסה עליי משהו, או שבאמצעות סיפור רוצים לעזור לא רק לי, אלא בעזרתי שנות את מצב של האזור כולו, להחזיר לו חייו, להחזיר שמחה, להסיר מלנכוליה ועמום?
לֹא!
חשיבה לא תעזור כאן!
צריך להחליט, וללא חשש מהשלכות, לצלול עמוק יותר לתוך עצמי, לתוך המבנה הכי ארכאי של מערכת העצבים ולהשתמש ברפלקסים שהיו קיימים לפני הופעת התודעה כדי שמצבים נפשיים של אחרים לא יוכלו להשפיע עליי.
אבל בשביל זה אני צריך מתווך שלו אוכל, לזמן מה, לְהַפְקִיד את התודעה הנוכחית שלי.
איפה אני יכול להשיג אותו?
ואז על המסך, שמשדר את האווירה הנפשית של האזור מופיעה אישה, ובחיבה מזמינה אותי לשכב בארון.
המסך מאיר, האישה מחייכת, אבל ניתן לראות את עיניה!
ושמתי לב אליהם!
פיג!
המוח שלי מתנגד לרפלקסים – אני כבר יכול לדמיין איך זה יכול להיגמר.
פני האישה על המסך מתכהים, מזדקנים לנגד עיני, אבל היא לא מוותרת, מתעקשת, רוצה לשכנע אותי לא להתנגד.
היא לוחצת על המוח שלי, מנסה להכריח אותו להיכנע לרפלקסים. יש לה ניסיון, הכשרה, ואני מרגישה שהיא יותר חזקה ממני!
המסכים כבו, ומצאנו את עצמנו זה מול זה משני צידי שולחן גרניט עליו ארון קבורה ריק ולא משובץ.
לידה עמד בחור בלבוש המלוכלך שלו ובחור חלוש שגרר את המכסה, ולידי היו קצינים ו"משה".
הם, עם כל החבורה שלהם, רוצים להכריח אותי – נהיה מפחיד, אבל החלטתי להתנגד בכל הכוח, שיש לי ממנו הרבה.
אבל מהו כוח פיזי כאשר הביטחון העצמי מתערער והרצון אינו כפוף לך.
כבר הרגשתי שהיא חזקה ממני מנטלית, אבל היא דרשה לעצמה עוזרים, שזה אומר שהיא גם לא הכל יכולה.
זה מחזק את הביטחון שלי ואני רואה איך פניה של האישה מתכהות עוד יותר – היא הרגישה שהפחד מצידי פוחת.
היא, כמובן, תשבור אותי, אבל אני לא אוותר כל כך בקלות. אני מתחזק יותר מבחינה מוסרית, והיא הופכת להיות חשוכה יותר.
למרות העובדה שאני מוקף, משהו מתחיל להפריע לה יותר ויותר.
כשהבנתי את זה, היא החשיכה עוד יותר!
נראה שכאשר היא לא הצליחה להפחיד אותי מיד, היא התנדנדה בביטחון העצמי שלה, וכשהבינה זאת, נבהלה בעצמה!
במהלך העימות הזה בינינו היה הרקע הנפשי של כל אחד מכל החברה שהשתתפה באופן פסיבי בעימות, אבל כל אחד רצה להיות בצד של המנצח והעבירו את שאריות הרקע הרגשי המודחק שלהם מאחד אותנו לשני.
זה היה קרב ללא מילים בין הילה רגשית חזקה יותר לחלשה יותר.
הם נקראו על ידי אישה כדי להפגין את הניצחון שלה עליי והגדלת זומביות שלהם עד הסוף.
אבל ההתנגדות שלי שינה את המצב.
הקצינים ו"משה" התחבבו עליי, כי כל אחד מהם זכר את עצמו באותה סיטואציה – זה מה שהם ידעו, ומה שלא העזו לחלוק איתי בפגישה הראשונה, בתקווה, להגיע לסוף העצוב מתישהו מאוחר יותר.
במקום לציית לה, את העדפתם הם נתנו לי.
הם הבינו לאן היא מובילה אותי וידעו איך זה ייגמר גם עבורם, אז הם, בהסתמך על שאריות הרצון שלהם מסרו לא לה אלה לי. כל אחד מהם שפו את הפליאוקורטקס שלהם וכיבו לחלוטין את ההכרה.
במקום שאני אסמוך על מישהו, הם חיזקו אותי ובטחו בי.
הרקע הרגשי שלנו השתווה, אבל היא, שחשה מה קורה, נכנסה לפאניקה, הרקע שלה נפל עוד יותר, וגם הבחור עזב אותה.
אבל הוא, מחשש לגמול, לא ניגש לצדי, אלא העדיף לשבת "על הגדר" עם שאר רקע האנרגיה המותש שלו, מחכה מי ינצח.
ואז הרגשתי שאני יכול לנצח אותה.
היא גם הרגישה את זה!
הקרשים התעוררו שוב והראו אותה מוארת, שוכבת בארון מרופד בסאטן, ועל הקרש השני היה בחור.
אבל שום דבר לא הסתדר להם – היא כבר איבדה את הביטחון בעצמה, והוא – עצלן ואדיש מטבעו, ניסה רק להתרווח כדי לישון.
הלוחות הפסיקו שוב לזהור, אבל היא, שהפכה לאישה זקנה, לא נעלמה מהארון, אלא נשארה לשכב בו.
הכנסתי את הלוחות פנימה, כיסיתי את הארון במכסה שנסגר סביב ההיקף, והוא נעלם!
כעבור זמן מה, ערפל הייאוש נרגע, אור התקווה הופיע, הקצינים התעוררו, למשה חזר לעליזותו ולפעילותו הקודמת, נראה כפר בו החל איכר לשקם משהו באחד מהבתים, והבחר עצל, למרות שהעמיד פנים שהוא עוזר לו, לא שינה את טבעו – הוא נרתע היכן שהיה יכול!
בכפר נשמעו פרות ונבח כלב.
החיים חזרו למקום הזה, והצלחתי לעזוב אותו!