ארבע הסגולות | 30 – ארבע הסגולות והיכל החוכמה

"נצר רך אך נורא / זכר אף נקבה,
יעלה מן הבור / יתקומם מן האש.
יושיט את ידיו / בעיניו הוא יביט,
את הארבעה ירומם / יאחד את האור."
"סלח לי אדון המחוללים," השיב ישון אחרי שהאזין בסבלנות לאדון המחוללים מצטט את המילים העתיקות והסתומות, "אבל עדיין איני מבין מה אני ודיה אמורים לעשות ולאיזה מסע עלינו לצאת…"
"אך זה הרי מפורש!" התעקש אדון המחוללים והניף את ידיו, "כבר הסכמנו שאתם ה'נצר הרך אך נורא', כל שנשאר לכם לעשות הוא לרומם את הארבעה ולאחד את האור! מה יכול להיות מפורש יותר מזה?!"
"אדוני," הצטרפה דיה בקול מנומס פחות, "גם אם נסכים שעלינו מדבר הקול הזה, על אילו ארבעה מדובר? איך אנחנו אמורים לרומם אותם? ומהו האור הזה שצריך לאחד? האם על האורות שאתם מחוללים?"
"אה…" אמר האיש הזקן והטיח את ידו בראשו, "שכחתי שאתם חדשים בכל זה… כדי לנצח את גוע מלך השבן, עליכם לאסוף את ארבע הסגולות, כמובן!"
"ארבע הסגולות?"
"ארבע הסגולות הן כלי הנשק היחיד היכול לנצח את מלך הרפאים הקשיש. עכשיו בוודאי תשאלו מה הן ארבע הסגולות… ובכן, גם אני אשמח לדעת… אבל סוד ארבע הסגולות נעול אפילו בפניי. למעשה, הוא נעול בפני העולם כולו. כמעט."
"אם כך, איך אנחנו אמורים לדעת מה הן ארבע הסגולות האלה?"
"תשובה לכך לא תמצאו כאן, במגדל המחוללים. לשם כך תצטרכו להגיע להיכל החוכמה. אני בטוח שלפידה הקשישה תשמח לעזור לכם."
"לפידה?" תהתה דיה בקול והביטה בחיננית, "למה השם הזה מוכר לי?"
"מפני שלפידה בת דבּרה היא מורתי וחונכתי, יקירה," ענתה המחוללת הגבוהה, "ואם יורשה לי, אדוני, מורתי אינה קשישה עד כדי כך. למעשה, אני חושבת שאדוני מבוגר ממנה באי אלו שנים…"
אדון המחוללים נראה כמחשב בדעתו את מספר השנים שלו ושל המורה הזקנה, אך דיה קטעה את חישוביו. "איך לפידה יכולה לעזור לנו במשהו שאתה, אדוני, לא יכול לעזור? חשבתי שאתה האדון של כל המחוללים?"
"אדון המחוללים עומד בראש מחוללי האורות," התערבה ניאל, "אך חברי החוכמה אינם כפופים לו."
"כאילו לא היה די מסובך עם מחוללי אורות, מחוללת ברק, מכשפים וקוסמים," התרגזה דיה, "מניין צצו עכשיו חברי החוכמה? מי הם בכלל?"
"חברי החוכמה הם בנים לאומת הקדמונים, בדיוק כמו מחוללי האורות, וכמו שניכם," ענתה ניאל והביטה בשני האחים, "אך הם אינם בהכרח מחוללי אורות. עיקר עיסוקם בחוכמה ובמסורת האומה הקדמונית שלנו."
"אז… לפידה הזאת היא 'אדון המחוללים' של חברי החוכמה?" תהתה דיה.
"לא בדיוק…" אמרה חיננית ושלחה מבט יודע דבר לשני המחוללים האחרים, "רשמית, בעלה הוא העומד בראש היכל החוכמה, אבל עדיף שניפגש קודם עם לפידה…"
"אז אנחנו צריכים ללכת עכשיו להיכל החוכמה הזה?" אמרה דיה בחוסר סבלנות, רק בשביל לשאול שאלה?"
"אני חושבת שדווקא את תיהני מאוד בהיכל החוכמה," צחקה חיננית, "לא אתפלא אם בסופו של דבר הקושי שלנו יהיה לשלוף אותך משם…"
"איך אנחנו מגיעים לשם?" שאל ישון עניינית, "איפה המקום הזה נמצא?"
"לא בשמיים הוא, ולא מעבר לים," אמר אדון המחוללים, "אלא בפיך ובלבבך!"
"סליחה?"
"מה שהאדון מבקש לומר הוא שאין משמעות למקום הארצי של היכל החוכמה," הסבירה ניאל, "החוכמה נמצאת בתוכנו פנימה, כמו האור, ואנו רק צריכים למצוא את דרכנו אליה ולגלות אותה."
"לא הבנתי כלום…" מלמל ישון והביט באחותו בתקווה, אך גם דיה נראתה מבולבלת.
"חבל על הדיבורים!" אמר אדון המחוללים בחוסר סבלנות, "עצמו את עיניכם והסירו הסחות דעת חיצוניות מליבכם. נסו לדמיין שיש בתוככם אור, אור בהיר וזך. נסו לגעת בו, להתחבר אליו ולהידבק בו."
האחים עשו כמצוות האיש הזקן. ההוראה המשונה העלתה בזיכרונו של ישון את הנווד הזר שפגש בקצה כפר השהרונים, שהדריך אותו לעצום את עיניו כדי לגבור על התעתוע של חיננית. פניו של הנווד עלו בראשו של ישון. פנים הנאים החזירו מבט אל הנער, ולישון היה נדמה שברצונו של הזר לומר לו משהו. במקום להתמקד באור הפנימי שהזכיר אדון המחוללים, ניסה ישון לפענח את פניו של הנווד, שנראו מפצירים בו להבינו והביעו כאב רב.
"ישון!" ניתק קולו של המחולל הזקן את ישון מפני הנווד והשיבו אותו למציאות, "מדוע עודך פה? אחותך עברה בין רגע!"
ישון פקח את עיניו. "מה?" התפלא ישון, אחותו עמדה לידו, בדיוק באותו מקום, ועיניה עוד היו עצומות, "אבל דיה פה, לא?"
"כן – ולא," ענתה ניאל בנועם, "גופה פה, אבל חלק מנשמתה עבר להיכל החוכמה, גם חיננית עברה איתה."
ישון הפנה את מבטו וראה שגם המחוללת התמירה נותרה לעמוד במקומה בעיניים עצומות, וחיוך נסוך על פניה.
"השאלה הגדולה היא למה אתה לא עברת," הקשה אדון המחוללים ובחן את פניו של ישון מקרוב, "האם התקשת להתרכז?"
"אני… אני פשוט חשבתי על משהו אחר…" מלמל ישון ומישש בלי משים את השקיק שהעניק לו הנווד לפני שנפרד ממנו, השקיק האמור לסייע לו בשעת צרה.
"אתה צריך להתרכז, בחור," אמר אדון המחוללים בתוכחה וגירד בזקנו העבות, "אם לא תתרכז, לא תוכל לעבור להיכל החוכמה, והכרחי מאוד שתעבור לשם…"
"איני מבין," אמר ישון, "כל מה שצריך כדי להגיע להיכל החוכמה הוא לעצום עיניים ולהתרכז בנקודת אור מדומיינת? אם זה קל כל כך, כל אחד יוכל לעשות זאת ולעבור שם, אינכם חוששים שגם המכשפים יעשו זאת ויגיעו לשם?"
"כפי שאמרתי – לא בשמיים היא. החוכמה מונחת בקרן זווית, וכל הרוצה יבוא וייטול," אמר אדון המחוללים את דבריו חסרי הפשר, "אבל המכשפים אינם יכולים להגיע לשם, לא משנה כמה יתרכזו. הם החשיכו את נקודת האור שבנשמתם, ולכן אין להם במה להתרכז."
"האם למי שנעשה מכשף אבד לנצח נקודת האור שבנשמתו?" שאל ישון.
"שאלה טובה…" הרהר האיש הזקן, "שאלה מעולה לשאול את חברי החוכמה. עכשיו, קדימה! די לפטפוטים! עצום כבר את עינייך והתרכז בנקודת האור!"
הנער עצם שוב את עיניו וניסה להתרכז ולמצוא את נקודת האור שבנשמתו, אך פני הנווד שבו להופיע בעיני רוחו, מביטים בו במבט כאוב ומעורר רחמים.
"לא לא!" קרא אדון המחוללים, "אינך מתרכז! איך אחותך עברה בתוך רגע, ואתה עודך כאן!"
"אדוני," ניסתה האישה הצעירה להרגיע את הזקן הכעוס, "זו פעם ראשונה שהנער נדרש להתרכז במבט פנימי, הוא צריך זמן."
"לא… לא זמן…" הרהר אדון המחוללים בקול, "הבעיה כאן איננה זמן, אלא ריכוז. הנער חושב על משהו אחר. משהו מסיח את דעתו… אולי הנערה?"
"הנערה?" שאל ישון, "אתה מתכוון לדיה?"
"לא, לא אחותך! הנערה השנייה, שונרתה, האם היא מסיחה את דעתך?"
ישון חש את פניו מסמיקות. "לא אדוני, איני חושב שהיא מסיחה את דעתי… למה שסוני תסיח את דעתי… היא הרי בכלל לא כאן, היא עם אחאיים וגדג ממתינים לנו בחדר למטה…"
"אז אולי נביא אותה הנה," אמר לו האיש הזקן והביט בו במבט מוזר, "אני מרגיש שיש לה השפעה כלשהי עליך…"
ניאל היא שחילצה את ישון ממבוכתו. "איני חושבת שנוכחותה של סוני תועיל כאן."
"אני חושב שכן!" קרא הזקן ברוגז, להפתעתם של ישון וניאל, "אנא ממך, מחוללת הברק, הביאי הנה את הנסיכה!"
פניה של האישה השברירית החווירו אף יותר מהרגיל. האישה הצעירה השפילה את מבטה, "כן אדוני, אביא את סונרתה."
"טוב מאוד," אמר אדון המחוללים בקוצר רוח, "אנא מהרי, יש לנו כאן בחור צעיר שצריך להעביר את נשמתו למקום אחר, ונערה מסיחה את דעתו! כאילו העולם אינו עומד לקראת חורבן! מה קורה לכל הצעירים הללו, הם אינם מבינים איזה עול מוטל עליהם?!"
ישון שמר על מרחק זהיר מאדון המחוללים שצעד בלשכתו בקוצר רוח מצד לצד, עובר בין דיה וחיננית העומדות במקומן בעיניים עצומות. הנער התפלל שניאל כבר תיכנס לחדר. ההתנהגות התקיפה וקצרת הרוח של האיש הזקן הייתה בלי מובנת בעיניו ולא התאימה לזקן החביב שהכיר.
"כן כן! היכנסו כבר!" קרא אדון המחוללים לשמע הנקישות בדלת, והוסיף במלמול, "כמה זמן נדרש לעלות קומה אחת!"
"אדוני, הבנתי שרצית לראות אותי?" שאל סוני ונעמדה בכבוד לפני האיש הזקן.
"הבנת נכון!" קרא הזקן והצביע לעבר ישון, "אנא! סייעי לנו להעביר את החבר שלך להיכל החוכמה! הזמן קצר והמלאכה מרובה!"
"לעבור לאן?" שאלה הנערה בלבלול, "ומדוע חיננית ודיה עוצמות עיניים? הן נרדמו בעמידה?"
"לא לא! אנא מחוללת הברק," האיש הזקן התאמץ שלא להתפרץ, "הואילי בטובך להסביר לנסיכה איך מתמקדים בנקודה הפנימית, ושתיקח איתה את הנער!"
"אדוני, האם אתה חש בטוב?" שאלה ניאל ברכות, "ההתנהגות שלך שונה מהרגיל."
"לא! איני חש בטוב!" פניו של אדון המחוללים נטפו זיעה, וזקנו נראה מרוט יותר מהרגיל, "יש משהו בחדר שמשרה אווירה אפלה, והדבר מוציא אותי מדעתי!"
ניאל עצמה את עיניה, וישון חש באור של המחוללת מתפשט בחדר ושולח זרועות לכל עבר. האור הזוהר הלך והתמקד בו, והנער הרגיש את האור נכנס לראשו ומגשש בתודעתו. לרגע אחד חש ישון כאב עמוק והתכווץ במקומו, אך הרגע חלף במהירות, ואת מקומו תפסה נעימות שהלכה ופשטה בנפשו. כל זה ארך לא יותר מכמה שניות.
"זה עדיין פה," אמר אדון המחוללים וסקר את החדר, "איך זה נכנס לחדר?"
"איני יודעת, אדוני," השיבה ניאל, "טיהרתי את הנער, הנקודה האפלה לא תוכל להתקיים זמן רב בלי גוף. היא תיעלם מעצמה. האם אדוני חש טוב יותר עתה?"
"כן כן, בלי ספק, אני חש טוב בהרבה, תודה ניאל," השיב אדון המחוללים בקול שנשמע מתאים לו הרבה יותר.
"האם להחזיר את הנערה לקומה השביעית?"
"לא לא," השיב אדון המחוללים בעודו מוסיף לסקור את החדר בחיפוש אחר אותה נקודה אפלה, "אני עדיין חושב שהיא תוכל להועיל. אני צריך לנוח כמה רגעים, אנא הסבירי לה מה עליה לעשות."
"סוני יקירתי," פתחה המחוללת והחזיקה בידיה של הנערה הצעירה, "חיננית ודיה העבירו חלק מנשמתם למקום שנקרא היכל החוכמה. גם ישון צריך להגיע לשם. אבל כדי להגיע לשם יש צורך בריכוז גבוה, ודעתו של ישון מוסחת."
"איך אני יכולה לעזור?" שאלה סוני ושלחה חיוך מרגיע לישון, שעוד חש מבולבל מהניתוח הרוחני שערכה בו מחוללת הברק.
"איני יודע אם זה יצליח," השיבה ניאל, "אדון המחוללים מבקש שתנסי לסייע לישון להתרכז ולעבור איתו להיכל החוכמה."
"בסדר גמור, אעשה מה שאוכל."
"למען האמת," העירה מחוללת הברק בשקט, בלי שקולה יגיע לאדון המחוללים שמישש את רקותיו ביושבו לצד שולחנו, "איני יודעת אם בכוחך להיכנס להיכל החוכמה, אבל אדון המחוללים מתעקש."
"זה בסדר גמור, ניאל, אעשה כמיטב יכולתי."
ניאל הנהנה בחיוך והורתה לשני הנערים לעצום את עיניהם.
"דמיינו שיש בליבכם נקודת אור זכה וטהורה. ציירו אותה במחשבתכם והתמקדו בה. הסירו מליבכם דאגות ומחשבות זרות. התמקדו רק בנקודת הטוב הפנימית שבנשמתכם."
פניו של הנווד לא שבו להופיע בראשו של ישון, אבל הוא עדיין לא הצליח לזהות שום נקודת אור. הנער התאמץ להתרכז ולדמיין, עד ששמע את סוני בוכה.
"סוני!" קרא ישון כשפקח את עיניו וראה את הנערה מתייפחת בידיה של ניאל, "מה קרה? את בסדר?"
"מה קרה לנערה?" שאל אדון המחוללים והתקרב לעברם.
"אני חושבת שהיא מצאה את הנקודה הפנימית שלה, אדוני."
"אז למה היא בוכה?"
"הנקודה הפנימית שלה מכוסה חצצים," השיבה מחוללת הברק, "המפגש הראשוני יכול להיות כואב במקרה שכזה."
אדון המחוללים כרע על ברכיו לצד סוני, "אנא סלחי לי," אמר לנערה בקול רך, "לא הייתי צריך לדחוק בך כך."
"אני בסדר.. אדוני… אני מרגישה טוב… אפילו טוב מאוד… אבל זה פשוט היה חזק מאוד…"
"מה קרה לה?" שאל ישון בדאגה בלי להסיר את עיניו מהנערה.
"סוני בסדר גמור, ישון," ענתה ניאל וליטפה את שערה של הנערה, "היא פשוט פתחה דלתה שהייתה סגורה עד עתה בנפשה. אני חושבת שעתה היא תוכל לסייע לך."
"איני רוצה שהיא תיפגע שוב!"
"היא לא תיפגע," אמר אדון המחוללים שקם בינתיים ומתח את איבריו היגעים, "היא הגיעה לנקודת האור שלה – בניגוד אליך. מסתבר שצדקתי ונקודת האור שלה חזקה דיה כדי למשוך אותך איתה."
"סוני?"
"אני בסדר, ניאל, באמת," השיבה הנערה ונעמדה במקומה, מנגבת את עיניה, "מה אני צריכה לעשות עכשיו?"
"עכשיו, כשתגיעי שוב לנקודת האור שלך, נסי למשוך איתך את ישון," השיב אדון המחוללים, "אולי תצליחי כך לפתוח לו את הדלת אל היכל החוכמה."
"רק רגע, אדוני," אמרה האישה השברירית, "לפני שננסה שוב, אולי נוכל גם אנו לסייע."
אדון המחוללים הביט בה בשאלה. המחוללת ניגשה אל הספרייה הגדולה שמאחורי כיסאו של אדון המחוללים ושלפה משם נרתיק עור ישן ומתפורר.
"איך מצאת את זה בקלות שכזאת!" קרא אדון המחוללים, "אני מחפש את זה כבר חודשים!"
"התוכל לתקוע לנו, אדוני?"
"בוודאי בוודאי! איך אני לא חשבתי על כך בעצמי!"
אדון המחוללים קיבל מניאל את הנרתיק והוציא מתוכו קרן קצרה ומעוקלת. "עכשיו הנער בוודאי יצליח," אמר אדון המחוללים, "נסיכה, עשי כפי שהורתה לך מחוללת הברק. ישון, נסה שוב להתמקד בנקודת האור, ובכל מקרה, אל תתנגד לאור של סוני שייכנס לתודעה שלך."
שני הנערים הנהנו, הביטו זה בזה ועצמו את עיניהם.
בתחילה, לא חש ישון בדבר שונה. אך לפתע הרגיש באור זר מגשש את דרכו לתוך תודעתו. האור היה של סוני, ישון זיהה איכשהו את הנערה, אבל משהו באור הזה הפתיע אותו. מצד אחד, הוא הרגיש שם את הנערה, ומצד שני, היה בו משהו אחר, משהו שהזכיר לו יותר את אחותו.
רק כשחדר האור של סוני לתודעתו, הבין ישון איזה חושך שורר בו. האור של סוני גישש, מחפש אחר נקודת אחיזה בתודעתו של ישון – אך לשווא. תודעתו הייתה ריקה!
ואז הגיעה התקיעה של אדון המחוללים.
גופו של ישון הזדעזע, והקיר האפל שחסם את תודעתו נסדק והתפורר, עד שהתנפץ בקול רעש אדיר שרק ישון שמע. ישון ראה לבנים שחורות נעתקות ממקומן ומתרסקות אל ריק אין סופי. אבק אפל הציף את תודעתו בזמן שנראה לו כנצח. אך כשהתפוגג האבק, הפציע מאחוריו אור עצום ומרהיב שהמתין להתגלות.
אורה של סוני, שנראה לו קודם בוהק כל כך, החוויר לעומת האור העז שבנשמתו. ישון התמקד באורו, ומיד חש את עצמו מושלך לעבר ממד אחר, מושך אחריו בכוח את אורה הקלוש של סוני.
המעבר היה מהיר, וכשפקח ישון את עיניו, ראה את סוני מחייכת לצידו, מצביעה בידה לעבר שער אדיר ממדים.