ארבע הסגולות | 29 – הנערה המתמרנת וההחלטה שהתקבלה

"ישון, חיפשתי אותך בכל מקום, איפה היית?"
הנער, שהשקיף אל עבר האגם דרך חלון מעוקם, הסתובב לאחור ותהה איך הגיעה הנערה עד אליו בלי להשמיע כל רחש על מרצפות האבן המתפוררות שבמסדרון הקומה השלישית.
"אני מצטער, סוני," אמר לנערה שעמדה שני צעדים לפניו, "דיברתי עם אחותי ועם חיננית בחוץ עד לפני חצי שעה בערך."
"חיננית?" הרימה הנערה גבה, "אבל ראיתי אותה למעלה קודם!"
"אמ… לא משנה… רצית משהו?"
"רציתי לדבר איתך בקשר למה שאמר אדון המחוללים היום בבוקר."
"אה… זה…" חיכך ישון את ידו בשערו, "סוני, אני יכול לשאול אותך משהו?"
הנערה לא ענתה מיד, אל לבסוף הנהנה בראשה, "אתה יכול לנסות…"
"את ידעת על הכול, נכון? על הקול העתיק, על הזהות שלי ושל אחותי, בבקשה תעני לי בכנות."
"ידעתי, אני מודה," אמרה סוני והתחמקה ממבטו, "אני מצטערת שלא אמרתי לך דבר, לא ידעתי כמה אתם יודעים ואם זה מתפקידי לספר לכם על כך."
"איך ידעת על כל זה? זה קשור לכך שהצלת אותנו באותו לילה ביער?"
"אנא, ישון, אל תשאל אותי על זה, איני יכולה לספר לך יותר מדי על אותו לילה, בבקשה סלח לי."
ישון בחן את הנערה שהביטה בו בעיניים מתחננות. "בסדר, לא אציק לך. על מה בדיוק רצית לדבר איתי?"
"אתה מאמין לזה? אני מתכוונת, לזה שאתה ודיה אמורים להציל את העולם וכל זה…"
"אמ… לא חשבתי על זה ככה…"
"אז אתה מאמין?"
"האמת, אני חושב שכן, אבל זה בטח מפני שאני תמים…"
"תמימות אינה בהכרח תכונה רעה," אמרה סוני והביטה בו במבט חדש, "אני מאמינה בקול העתיק, ואני מאמינה בך ישון, אתה יכול לעשות זאת."
עיניו של ישון נפקחו לנוכח הכנות והאמון שהפגינה כלפיו סוני, והרגשה חמימה מילאה את ליבו.
"אבל גם אם אני מאמין לכל זה, הרי כרוכה בכך סכנה גדולה, חיננית הודתה בכך. אלך ואלחם בענק עתיק ובלתי מנוצח, כשהסיכויים שלי לגבור עליו אפסיים, וכל זה – בשביל מה? בשביל מי? את באמת חושבת שאני לבדי יכול להציל את העולם כולו?"
"לא אתכחש, באמת שאינני יודעת איך אתה ודיה תוכלו לעשות זאת לבדכם, ואם זה בכלל אפשרי להציל את העולם. אבל לדעתי, זה בכלל לא משנה. שרידי הקדמונים הם האנשים שלך, העם שלך – איך תוכל להתכחש להם ולנטוש אותם בצרתם?"
"הקדמונים? עד היום בבוקר היו הקדמונים אגדות בשבילי, ועכשיו אני אמור לחוש קרבה כלפיהם?"
"כך אומר השכל, אבל הלב שלך אומר אחרת, אני מרגישה את זה, אני מכירה אותך די זמן כדי לדעת שלא תוכל לאטום את ליבך לאנשים האלה."
ישון חזר ופנה לעבר החלון, מביט אל המים השקטים המקיפים את האי שבלב האגם.
סוני התקרבה ועמדה לצידו, מביטה אף היא החוצה, אך התמקדה בקירות האבן הגבוהות המקיפות את האגם מכל עבר.
"זה נכון, אינך מכיר אותם, ועד כה לא ידעת על הקשר שלך אליהם ובכלל לא היית בטוח בקיומם, אבל הם עדיין בני עמך, ועיני כולם נשואות אלייך, אפילו אם אינם מכירים אותך ואינם יודעים את שמך. יש לך אחריות כלפיהם, בין שתרצה בכך ובין שלא."
"כשהייתי ילד," אמר ישון, בלי להסיר מבטו ממי האגם התכולים, "כל שרציתי היה להיות משמעותי, להיות חשוב. חייתי בכפר קטן ונידח לצד הנהר. בני הכפר אהבו וכיבדו את אבי, אבל לא היו לנו כל קרובי משפחה. אבי מעולם לא דיבר על עברו, על המשפחה שאין לנו, עכשיו אני מבין למה."
"אני יכולה להבין את זה," אמרה סוני, "גם אבי לא היה דברן גדול ונמנע מלדבר על מוצאו."
"אבל אבי לא היה סתם אדם!" התפרץ ישון, "לפחות כך אני מבין עכשיו, אף שעדיין אינני יודע מה הוא באמת היה! עד לחורבן הכפר, החלום שלי היה להיות מייצר סירות הליאון הגדול ביותר לצד הנהר ולשפר את הקשר בין הכפרים באמצעות סירות ליאון חזקות, יציבות ומהירות יותר. ואיפה אני נמצא עכשיו? במגדל חלומי באמצע אגם מוקף קירות אבן מסתוריים! לא נותר לי איש בעולם חוץ מאחותי, שעושה הכול כדי להתנכר אליי! ורוצים שאני אציל אומה נשכחת ואיתה את העולם כולו?!"
"איני מאמינה," אמרה סוני בתקיפות, "אתה רוצה לומר ששיקרת לי כל הזמן הזה?"
"שיקרתי?! מה פתאום שיקרתי? על מה את מדברת?"
"הרי הבטחת לי אז, למוחרת חציית היער, שלא אהיה עוד לבד, ושנהיה צוות מנצח!"
"נכון, אבל איך זה קשור?"
"איך אתה יכול לומר שלא נותר לך איש בעולם? אני כאן בשבילך! אנחנו צוות! אתה בעצמך אמרת את זה! ברחנו מגטי והחתולרים, חצינו את היער הבוער, טיפסנו על ההרים הסלעיים וניצלנו מזיזי הסלע! אנחנו ביחד עכשיו, נער, לטוב ולרע, לא אעזוב אותך ואת דיה, אסייע לכם למלא את ייעודכם!"
"לא תוכלי לעשות זאת!" התנגד ישון, אך ליבו השתוקק שהנערה תוסיף להתעקש, "זה מסוכן מדי! לא אתן לך לסכן את עצמך איתי!"
"זה כבר לא בבחירתך! אני הולכת איתך," אמרה סוני ושלחה בישון מבט נחרץ, "ואתה – אתה מוכרח לעשות זאת, יש מאחוריך המוני המונים שמאמינים בך ומצפים שתעשה את הדבר הנכון."
"אם תבואי איתי," אמר ישון והביט לעברה בשקיקה, "אם תהיי מוכנה להתלוות אליי, אקבל על עצמי את המשימה."
ישון הרגיש איך ליבו מתרונן לנוכח מבטה של סוני. "ידעתי שלא תבגוד בליבך. אם כך, הדבר סגור. אתה יוצא – ואני באה איתך."
"אבל מה עם דיה?" הקשה ישון, "היא מתבצרת בסירובה. אין סיכוי לשכנע אותה."
"אל תדאג," חייכה אליו סוני ושילבה את ידיה מאחורי גבה, "אחאיים ישכנע אותה."
"אחאיים? אבל הוא מתנגד לך עוד יותר ממנה! זו הסיבה שמלכתחילה הוא התנגד כל כך להגיע לכאן! הוא לא רצה שנדע אפילו על הקול העתיק! הוא רוצה שנבוא איתו לכפר השריונאים!"
"חכה ותראה…" אמרה סוני ושלחה לעברו קריצה יודעת דבר.

"כפר השריונאים לא יוכל להגן עליהם, שריונאי אדיר, אתה הרי יודע זאת."
"תסלחי לי, מחוללת, אבל כפר השריונאים שלי הוא אחד המקומות המבוצרים בעולם. אם היית רואה אותו, היית מבינה."
"איני מזלזלת בכפר הנכבד שלך, שריונאי כביר, אבל אתה הרי יודע ששלוש צבאות רודפים אחרי שני ידידנו הצעירים…"
"שלושה?" תהתה דיה בקול.
החבורה כולה הייתה מכונסת בחדר גדול בקומה השביעית של מגדל המחוללים. כל אחד מבני החבורה ניסה להשפיע על שני האחים לבחור בדרך שנראתה לו נכונה.
"אכן, שלושה," השיבה חיננית לדיה, "האם שכחתי מישהו?"
"איך שלושה?" הקשתה דיה.
"ישנם החתולרים," אמרה סוני.
"מהחתולרים איני חושש," אמר אחאיים, "העם־לקים הארורים בטח רוצים להניח את ידם על שני הנערים, אם המרגל שלהם נחלץ ממחנה השהרונים…"
"עם־לקים?" גיחכה חיננית, "אני יודעת שלך ולרמוע הגדול יש עניין לא פתור עם החבורה הזאת, אבל הם כאין וכאפס לעומת גוע מלך השבן ואנשיו שבוודאי הופכים כל אבן, או יותר נכון – כל כפר, בחיפוש אחר שני הילדים."
"ומה עם לקישא?" הצטרף ישון, "הוא לא רוצה לתפוס אותנו?"
חיננית הרהרה בכך מעט, "לא… לא נראה לי… אין לו מה לעשות בכם… הוא צריך רק אותי…"
"אז שיהיו שלושה צבאות!" הרעים אחאיים והרים את ידו במחאה, "שיבואו! נראה אותם! אחיי השריונאים יגנו בגבורה על בניו של רמוע!"
"תמיד תוכלו להישאר כאן," אמרה ניאל בקולה העדין, "אני אישית אדאג לכם ואשמור עליכם מכל משמר. העם־לקים והחתולרים אינם יכולים להגיע לכאן."
"ומה עם גוע הזה?" שאל ישון, "הוא יכול להגיע לכאן?"
ניאל השתתקה ושלחה מבט שואל לעבר חברתה התמירה.
"ניאל, חברתי היקרה," השיבה חיננית, "האמיני לי שאין לי מושג. אני מניחה שיכין ובעוז יוכלו לענות על כך, אבל נראה לי שאפילו הם הופיעו בעולם רק אחרי שהרפא הסתלק ממנו, כך שגם הם בוודאי לא ידעו להתמודד איתו בבוא העת…"
"מה את בעצם אומרת, חיננית," שאלה דיה בקול מרוגז, "את אומרת שכפר השריונאים ומגדל המחוללים לא יוכל להגן עלינו מכל אלו הרוצים לתופסנו, ואת מציעה שפשוט נצא לשדות ונמסור את עצמנו לענק הזה?"
"מה עם שביל האור?" בצבץ לפתע גדג מתוך קערת הזהב שלו, "האם הוא לא יגן על שני הנערים?"
"שאלה מעניינת…" הרהרה שוב חיננית, "האם גוע מלך השבן כפוף לחוק שביל האור? מעניין מה יש לאדון המחוללים לענות על כך…"
"ונניח שכן," אמרה סוני, "מה תעשו? תישארו כל חייכם על שביל צר? כך אתה רואים את חייכם?"
"יש לך הצעה טובה יותר?" הטיחה בה דיה, שכל הדיון הזה כבר התחיל להרגיז אותה.
"עליכם לצאת למסע!" אמרה סוני ברגש, "זו האחריות שלכם! אלו האנשים שלכם! אסור לכם ל…"
אבל דיה קטעה אותה, "אל תנסי להפעיל עליי לחץ רגשי, סוני, אני לא ישון, זה לא יעבוד עליי. אני חושבת בשכל ובהיגיון. לחצים נפשיים לא יעבדו עליי."
"סוף כל סוף הנערה מדברת בהיגיון!" נחר אחאיים, "אתם באים איתי ילדים, אל כפר השריונאים, שם תהיו מוגנים הרבה יותר מהמגדל המתפורר הזה!"
"אינך חושב שיש לנו אחריות על בני עמנו?" שאל ישון.
"מה זה בכלל משנה?! אתם דגי רקק קטנים! אינכם יודעים דבר וחצי על העולם הזה! האבא שלכם גידל אתכם בתוך צמר גפן! אין לכם מושג אפילו איך להחזיק נשק ואיך להתמצא בשטח, אתם לא תצליחו לשרוד לילה אחד בחוץ לבדכם!"
"איך אתה מזלזל בנו כך??" שאלה דיה ונעמדה במקומה, אתה יודע מה עברנו כדי להגיע עד לכאן?"
"בטח שאני יודע," החזיר לה השריונאי מבט קשוח, "אני הבאתי אתכם לכאן! להזכירך – כמעט שמסרת את עצמך ואת האח שלך לידיים של הנסיכת חתולרים! והאח שלך סיפר לי איך כמעט גרמת לשניכם ללכת לאיבוד מתחת להר הקדמונים! מה אתם מבינים בכלל!"
דיה ביקשה להשיב, אך חברתה סוני הקדימה אותה ופנתה אל השריונאי בניחותא, "אז אתה חושב שהם לא מסוגלים לעמוד במשימה?"
"אם אני חושב?!" שאג אחאיים, "אני לא חושב – אני בטוח שלא יצליחו! הם סתם שני ילדים קטנים!"
"אני סבורה שהם מסוגלים ליותר ממה שנראה לך."
אחאיים נחר בזלזול, "אולי את מסוגלת, סוני, את באמת נערה מיוחדת ויוצאת דופן. ואולי גם החבר שלך יהיה יום אחד כמו האבא שלו, אם נאמן אותו כמה עשרות שנים בכפר השריונאים. אבל זאתי? חה! היא בסך הכול ילדה! וגם כשתגדל – היא תהיה בסך הכול אישה! ומה נשים מבינות בכלל בקרבות ובהישרדות!"
זה היה הרגע שבו הביט ישון אל סוני בהערכה, וסוני החזירה לו באותה קריצה יודעת דבר, ושניהם יחד שמעו איך דיה מכריזה בקול קפוא מזעם לפני כולם שהיא יוצאת למסע – ונראה את אחאיים מנסה לעצור בעדה!
אחרי ההכרזה הזאת, היה ברור לכולם שהעניין סגור. ישון ודיה יוצאים למסע.
ניאל קלטה את קריצתה של סוני ותהתה לעצמה איך דווקא הנערה השקטה והמסתורית שאספו שני האחים במקרה בדרכם היא שהניעה את שניהם, כל אחד בדרכו, לעבר המסע שעתיד לשנות את פני העולם.