ארבע הסגולות | 28 – ילדים פשוטים וחשיבה בקול

דיה וישון ישבו על סלע גדול המשקיף אל האגם. המים היו שלווים, והשמיים בהירים. ישון נזהר שלא לשבת קרוב מדי לאחותו. הנער הבין שכדאי לו לתפוס מרחק זהיר מאחותו אחרי הלילה והבוקר האחרונים.
עיניה של דיה ננעצו בנקודה מרוחקת, מעל לחומות ההרריים המקיפים את האגם הגדול. עיניה הביטו למרחק, אך מחשבותיה התכנסו פנימה. למה הכול צריך להיות מסובך כל כך בחייה? למה היא לא יכולה לחיות חיים שגרתיים כנערה הכפרית רגילה? למה עברו המסתורי של אביה רודף אותה בכל צעד בחייה?
אדון המחוללים מנע מהשריונאי הרוטן לגלות להם את האמת על אביהם, לפחות בזמן הקרוב. "ידידנו הצעירים שמעו די ליום אחד," אמר הזקן בתגובה להערת אחאיים, "איננו צריכים להכביד עליהם עוד לעת עתה. עוד יבוא היום שתוכלנה אוזניהם, ובעיקר ליבם, לשמוע יותר." במילים אלו חתם אדונה של חיננית את הישיבה הסודית ושלח את האחים להרהר במה שהתגלה להם בלשכתו חסרת הסדר.
"דיה," פתח ישון בזהירות אחרי שתיקה ארוכה, "מה את חושבת על הדברים של אדון המחוללים? הכול שטויות?"
דיה לא מיהרה לענות. דבר שהיה מאוד לא אופייני לה. ישון פירש בטעות את שתיקתה כהתעלמות ממנו, אך למעשה, אחותו לא ידעה מה לענות. דיה רצתה להכריז שאינה מאמינה כלל בכל הדיבורים האלה, אך החוויות שטלטלו את חייה עד לבוקר זה ערערו את ביטחונה.
"אני חושב שהכול שטויות," אמר ישון לבסוף, "אני בטוח שחברינו מאמינים בזה, אך לדעתי הם טועים מאוד. לא ייתכן שיש לנו קשר כלשהו לקדמונים. אנו סתם ילדים פשוטים."
תשובת אחיה הפתיעה אותה. דיה הייתה בטוחה שאחיה התמים ישתכנע בקלות מסיפורי האגדות הללו. תשובת האח אומנם הייתה בלתי צפויה, אך תגובתה המנוגדת של האחות לדברי אחיה הייתה צפויה לחלוטין.
"אתה באמת ילד, וכנראה גם סתם ילד פשוט. אני כבר לא ילדה, ובטח שלא 'סתם פשוטה'… דבר בשם עצמך…"
"אז את כן מאמינה בכל הסיפורים האלה?"
נדרש לדיה רגע כדי להבין שאחיה התמים הצליח לתמרן אותה הפעם! עכשיו היא הייתה בידיים שלו. אך הנערה הייתה מנוסה מאחיה הצעיר בדברים האלה…
"לא אמרתי שאני מאמינה, רק פתי יאמין לכל דבר שהוא שומע. יכול להיות שהכול שטויות, אבל זה לא סותר את העובדה שיש בי משהו מיוחד. אולי זה קשור לכל הסיפור הזה, ואולי לא."
"אז מה אנחנו הולכים לעשות עכשיו?"
"מה יש לנו לעשות? הם לא ביקשו מאיתנו דבר."
"הם לא היו צריכים. לפי הקול העתיק הזה שלהם, אם אנחנו באמת ה'נצר הרך' הזה, אנו אמורים לעמוד ולהיאבק בענק ההוא, מה נעשה?"
"אני איני מתכננת להיאבק באיש, ובטח שלא באיזה ענק קשיש… הזקן ושתי המחוללות שלו חזקים דיים כדי לעצור את השמש ולקרוע את הים, אני בטוחה שהם יצליחו להתמודד עם כל בעיה."
"אל תהיי בטוחה, ראית מה קרה אתמול בלילה, ניאל קרסה לפני רוח המכשף, אדון המחוללים עמד חסר אונים, וחיננית בקושי שרדה את המאבק עם הדרקון השחור. אם הענק הזה חזק יותר מלקישא, הרי שאיש מהם לא יוכל לו."
"מי אמר לך שהענק חזק יותר מהמכשף? איזו יתרון יש לגודל שלו על הכוחות של מחוללי האורות?"
"יש לו יתרון גדול, נערתי החביבה."
"חיננית?" אמרו שני האחים כאחד ותרו בעיניהם אחר חברתם הגבוהה. חיננית לא נראתה בשום מקום.
"גם את שמעת את חיננית?" שאל ישון והוסיף לסקור בעיניו את הסביבה, ללא הועיל.
"כן… אני בטוחה… חיננית, איפה את?"
"אני כאן בפנים, בראש שלכם, כמובן."
האחים הביטו זה בזה, הקול באמת בא מתוכם.
"איך את עושה את זה? נכנסת לשנינו לראש?! צאי משם!" אמרה דיה בבהלה, הדבר האחרון שהיא צריכה עכשיו הוא את חיננית מחטטת במחשבותיה.
"איני צריכה להיכנס לשניכם לראש," השיבה חיננית בקול שרק שניהם שמעו, "לשניכם יש אור אחד, וכל אחד מכם מגלה גוון אחר שלו. ברגע שחדרתי לראשו של אחד מכם, ממילא הגעתי לשניכם."
"בכל מקרה, צאי משם!" קראה דיה ואחזה בראשה בעצבנות.
"אינך צריכה לחשוש, עלמתי היקרה, איני קוראת את מחשבותיכם, זה בלתי אפשרי. או כמעט בלתי אפשרי…"
"למה את מדברת איתנו כך?"
"באמת חשבתם שאתחיל לחפש אתכם בכל המגדל הקודר הזה? איפה אתם בכלל? איני מצליחה לראות אתכם בשום מקום!"
"אנחנו יושבים מחוץ לחומות, על הסלעים הסמוכים לאגם," ענה ישון מוכנית.
"אה… זה מסביר למה לא ראיתי אתכם…" אמר קולה של חיננית, "בכל מקרה, כפי שציינתי קודם, לגוע מלך השבן יש יתרון גדול על כל מחוללי האורות והמכשפים, הוא חסין לחלוטין לכוחות שלנו! את הכוח הזה ירש הענק מהרפאים. החומריות אצלם גדולה ועוצמתית כל כך עד ששום דבר השייך לעולם הרוח אינו יכול להם. ואף שמחול האור והכישוף שונים מהותית זה מזה, שניהם פועלים ברובד העמוק יותר של המציאות, והרפאים הצליחו לנתק את עצמם מהרובד הזה."
"אז אין שום דרך לנצח אותו?" שאל ישון, וכלל לא שם לב ששאל זאת במחשבתו, בלי להוציא הגה מפיו, ושלמרות זאת, גם אחותו, ולא רק חיננית, שמעה את הדברים.
"מוכרחה להיות דרך…" אמרה דיה, אף היא במחשבה ולא בדיבור, "הרי אמרתם שכבר הצליחו לנצח אותו פעם…"
"לא בדיוק, חביביי. המנהיג הקדמוני הצליח להרדים אותו בתחבולה כלשהי לזמן ארוך. אבל אלפי שנות התרדמה של הרפא רק חיזקו אותו והעצימו את כוחו, והוא כעת חזק יותר מכפי שהיה בעבר. ובכל זאת, ישנה דרך אחת להביסו לגמרי."
"באמת?" שאל ישון, "איך?"
"כבר אמרנו לכם אותה, אני וחברתי היקרה מחוללת הברק – 'נצר רך אך נורא, זכר אף נקבה… יושיט את ידיו, בעיניו הוא יביט, את הארבעה ירומם, יאחד את האור'."
"אוי לא, לא שוב השיר הזה…" נאנחה דיה במחשבתה.
"זה אינו שיר, חביבתי, אלו דברי הקול העתיק, המגלה לנו את הדרך לסלק מן העולם את היצור הנאלח, המבקש להחריב את עולמנו."
"להחריב את עולמנו?" התפלא ישון, "מחולל האורות לא אמר על כך דבר. חשבתי שהענק מאיים רק על האומה שלכם, אומת הקדמונים."
"דבר ראשון, לא – 'האומה שלכם', אלא – 'האומה שלנו'. תתחילו להפנים את זה…"
דיה עיקמה את פניה לשמע הערתה של חיננית. אך המחוללת בלאו הכי לא ראתה אותה, אלא רק שמעה את קולה וקלטה את המחשבות שהפנתה אליה כדיבור.
"דבר שני, גוע מלך השבן אינו מאיים רק על האומה שלנו. פעולותיו מאיימות על קיום העולם כולו. אותו אסון נורא שפקד את העולם לפני אלפי שנים היה תוצאה של מעשי הרפאים. גוע ינסה בוודאי לשחזר את מעשי אבותיו, אך הפעם ידע איך למנוע את אובדן בני עמו. התוצאה תהיה אובדן העולם המוכר לנו והחלפתו בעולם עכור ונתעב, שגוע וענקיו שולטים בו."
"זה נשמע רע…" מלמל ישון במחשבתו.
"תני לי לנחש," אמרה דיה בלגלוג, "הנשק היחיד היכול למנוע מגוע להרוס את העולם כולו נתון בידי שני נערים, אני וישון… נשמע הגיוני, בלי ספק…"
"למען האמת," ענתה חיננית בלי להתרגש, "הנשק עדיין אינו בידיכם. וזו בדיוק הסיבה להתערבותי בשיחתכם. אדון המחוללים הורה לי לבקש מכם אישית לקבל על עצמכם משימה קשה וכמעט בלתי אפשרית ולצאת למסע ארוך ומלא סכנות למציאת הנשק הנדיר היכול אולי להציל את העולם."
דיה וישון הביטו זה בזה בפליאה, אך בטרם הספיקו לומר מילה, הוסיפה חיננית ושאלה, "נו? אז מה אתם אומרים? יוצאים למסע?"
"על איזה מסע את בדיוק מדברת?" שאלה דיה בחשדנות, "לאן אנחנו אמורים ללכת? ומדוע המסע הזה מסוכן כל כך?"
"לא אוכל לגלות לכם פרטים רבים על המסע הזה. אני אומנם יודעת את תכליתו הכללית, אך איני יודעת דבר על דרך השגתו. אחרי שתקבלו את המשימה עליכם, בוודאי יספר לכם אדון המחוללים את כל שעליכם לדעת לקראתו."
"התכוונת לומר – אם," תקנה דיה את המחוללת.
"אם מה?"
"אם נקבל עלינו את המשימה…"
"אני סמוכה ובטוחה כי תקבלו עליכם את המשימה."
"למה? מפני שהקול העתיק אמר זאת?"
"לא, מפני שאת אמרת לי."
"לא אמרתי לך דבר, חיננית."
"אבל כן אמרת לי! השכחת?"
"מתי בדיוק אמרתי לך? רק הרגע סיפרת לנו על המשימה הזאת!"
"האם כבר שכחת את שאמרת לי בכפר השהרונים?"
"מה אמרת לה?" שאל ישון את אחותו בקול, אך לדיה לא היה מושג על מה המחוללת מדברת.
"אמרת לי אז – ואני די בטוחה שאני מצטטת במדויק – 'חיננית, את לא הולכת להשאיר אותי לפתור את זה לבד, את חייבת לעזור לי לשחרר את אחאיים, אם נסמוך על ישון ושבעת הילדים האלה שאסף – זה יהיה הסוף של הגמד, ואולי גם של ישון'."
"זה מה שאמרת???" הביט בה ישון במבט מאשים.
"יכול להיות שאמרתי משהו כזה… אבל איך זה קשור למשימה שדיברת עליה?" מיהרה דיה להתעלם מהמבט של אחיה.
"דיה," חיקתה חיננית את קולה של דיה, "את לא הולכת להשאיר אותנו לפתור את זה לבד, את חייבת לעזור לנו להציל את העולם, אם נסמוך על מחוללי האורות – זה יהיה הסוף של העולם כולו, ואולי גם של ישון!"
"מחוכם מאוד…" רטנה דיה לקול צחקוקה של המחוללת, "אבל זה לא יעזור לך. איני מתכוונת לצאת למסע שאני אפילו לא יודעת את תכליתו."
"עליכם לקבל על עצמכם תחילה את המשימה, ורק אחר כך לשמוע מהי."
"זה מטופש, למה שמישהו יסכים לעשות משהו, בלי לדעת קודם מה הוא אמור לעשות?"
"אולי מפני שהוא טוב לב ורוצה להציל את העולם?"
"לא תודה," חתמה דיה את הדיון מבחינתה, "עברתי די בשבועות האחרונים… חיי סבוכים וקשים גם ככה, ואיני מתכוונת להקשות עליהם אף יותר."
"ומה איתך, ישון?" חיננית לא נשמעה מאוכזבת אפילו קצת מהתנגדותה הנחרצת של הנערה, והדבר רק הרגיז עוד יותר את דיה.
"גם ישון לא הולך לשום מקום!" הכריזה דיה, "אחות אחת ברחה לי מתחת לידיים פעם אחת, ואיני מתכוונת לתת לזה לקרות שוב."
"אני חושבת שישון יכול לדבר בשם עצמו. סוף סוף, הוא ילד גדול דיו."
דיה כבר פתחה את פיה כדי להתנגד, אך לא היה בכך צורך.
"זה בסדר, חיננית," קטע ישון את השיח בין השתיים, "לשם שינוי, אני מסכים עם אחותי. איני מתכוון לצאת למסע הזה. אני מודה לך ולאדון המחוללים על ההערכה שיש לכם כלפינו ועל האמונה שלכם ביכולותינו, אך איני חושב שאנו מסוגלים לבצע את המשימה הזאת, תהיה מה שתהיה."
"זה לא קשור למסוגלים או לא מסוגלים," התנגדה דיה בנחרצות, "יכול להיות שאנו מסוגלים, סוף סוף הצלחנו לשרוד את המתקפה על הכפר ולחצות את מעבר הרי הקדמונים, וכל זה – לבדנו. אבל אין כל סיבה שנסכן את נפשנו למען מטרה לא ברורה ונצא למסע שאיננו יודעים את תכליתו."
"אתם מוזמנים להוסיף לחשוב על כך," השיבה חיננית, ועדיין לא נשמע בקולה שום נימה של אכזבה, "הבחירה בידיים שלכם, ואיש כמובן לא יכפה זאת עליכם. סוף סוף, הזמן לא לוחץ, ומה בכך אם בכל שבוע שעובר נמחה עוד כפר מעל פני האדמה…"
"מה?" קפץ ישון, אך ישותה של חיננית נעלמה, וקולה לא נשמע עוד בראשם.
"תתעלם מזה," חזרה דיה לדבר בקול, "חיננית מנסה לתמרן אותנו כדי שנסכים לבקשה ההזויה של האדון שלה. אלו סתם איומים חסרי שחר, אסור לנו להיכנע לשגעונות של האנשים האלה."
"אבל מה אם זה נכון? מה אם באמת כפרים שלמים נהרסים בגללנו?"
"זה לא נכון," קבעה אחותו, "וגם לו זה היה נכון, זה לא היה באשמתנו, זה לא העסק שלנו… שמחוללי האורות יפתרו את הבעיה הזאת בעצמם."
ישון רצה לענות, אך אחותו כבר קמה ופנתה לחזור אל מגדל המחוללים בלי להוסיף דבר.

* הערה לקוראים:
אם מישהו עדיין עוקב אחרי הסיפור – אשמח מאוד לשמוע את דעתו על הפרקים האחרונים. אני מרגיש שהסיפור קצת דורך במקום. מה דעתכם?