ארבע הסגולות | 27 – גוע מלך השבן ונצר רך אך כפול

בלי משים, רכנו ישון ודיה קדימה, כדי לשמוע טוב יותר את דבריו של האיש הזקן. אך לא היה צורך בכך. קולו של אדון המחוללים נשמע היטב בחלל החדר, אף שלא הגביה את קולו יותר מלחישה.
"'רם ונישא, משכמו ומעלה, על הכול יביט, וכפיו על עמו יגביה' – מילים אלו מתארות את המושיע העתיד לקום לאומתנו. בכך מסכימים, אגב, רוב ההסברים לקול העתיק. אפשר לראות שכך הוא ההסבר, לפי הכתוב בספר מלכי העופל, פרק כז…"
"אדוני," התערבה חיננית, "נראה לי שידידינו יסתפקו בהסבר עצמו, בלי ההוכחות והראיות העומדות מאחוריו…"
"אכן אכן…" אמר המחולל הזקן וניער בידיו את ההסברים הארוכים שעמד לשאת עכשיו, "אין צורך בכל האריכות, אסביר את הדברים בקיצור נמרץ…"
"'ובטרם יבוא, קודם שתדרוך רגלו'," הוסיף המחולל הזקן בביאור הקול, "כלומר, לפני שיקום המושיע שלנו, יש הכרח שיקרה דבר־מה. 'את הרפא יש לאבד, ואת קומתו לשבר' – כלומר, הרפא הידוע צריך להיות מסולק מן העולם, והפעם באמת…"
"סלח לי אדוני," אמר ישון בעקבות שתיקה מצידו של אדון המחוללים, שנראה מרוצה מעצמו, "סליחה על הבורות… אבל, מה זה רפא?"
"האם לא שמעתם מימיכם על הרפאים?!"
"אמ… האם אדוני מתכוון לרוחות רפאים?" שאל ישון בזהירות, אך נחרתו של אחאיים מאחוריו קיפלה אותו.
"אילו שטויות האבא שלכם סיפר לכם?" רטן אחאיים ונדנד את גרזנו בידו, "אתם אפילו לא יודעים מהם רפאים! אני לא מאמין!"
"רפאים הם עם קדום ביותר," נחלצה ניאל לעזרת ידידיה הצעירים, והוסיפה בקולה הרך והקטיפתי, "גזע עתיק אפילו יותר מהקדמונים. הרפאים היו ענקים. ליתר דיוק, הם היו אבותיהם הקדומים של הענקים."
"ענקים…" תהה ישון בקול שקט, חושש לגלות שוב את בורותו, "עד כמה הם היו ענקיים?"
"האמת," אמר אדון המחוללים בעודו שולף אחד מהספרים העתיקים שבספרייה מאחוריו, "איש אינו יודע בדיוק לענות על השאלה הזאת. אתם מבינים, הרפאים הוכחדו לפני שנים רבות מאוד, עוד לפני שהקדמונים התגבשו לכדי עם. משום כך אין בידינו מידע מספק עליהם. אנו רק יודעים שהם היו אנשים גדולים מאוד, בעלי עוצמה אדירה, שהטילו אימה משתקת על כל מי שעמד בדרכם."
"מה קרה להם?" שאלה דיה, "אם הם היו חזקים ומפחידים כל כך, לאן הם נעלמו?"
"הם הוכחדו!" קרא אחאיים מאחוריהם, בחוסר סבלנות הולך וגובר, "אני בעצמי דיברתי על זה כמה פעמים עם האבא שלכם! איך הוא לא סיפר לכם על הרפאים?!"
"הבנתי שהם נכחדו!" ירתה לעברו דיה, מתעקשת שלא להודות בבורותה, "שאלתי איך ייתכן שהם נכחדו למרות הכוח והגודל שלהם!"
"חברים יקרים," נשמע שוב קולה העדין והמרגיע של ניאל, "אנא מכם, אל תרגזו…" האישה הצנומה שבה ופנתה אל השריונאי הגוץ והקשוח, "שריונאי כביר, אני בטוחה שלרמוע האדיר היו סיבות טובות להסתיר מילדיו כל זאת. אנא, אל תכעס."
אחאיים הפנה את ראשו הצידה בכעס, אך השתתק.
"הרפאים אומנם היו אדירים ביותר," אמר אדון המחוללים, "אך אסון עולמי הביא אותם לסף הכחדה. אפילו הם לא היו מסוגלים לשרוד אותו."
"כולם אבדו באותו אסון," הוסיפה ניאל, "כולם – למעט אחד."
"גוע מלך השבן…" מלמלה סוני, שעד אותו רגע שמרה על שתיקה.
ישון הביט לעברה בהפתעה. הנער צדק בחשד שלו, גם סוני הכירה את הסיפור הזה. נראה שחוץ מגדג, רק הוא ואחותו היו בורים לחלוטין בנוגע להיסטוריה של עולמם.
"באותם ימים הוא לא היה מלך," דייק אדון המחוללים, "אלא סתם גוע, וכפי שנקרא מאוחר יותר: 'גוע הפליט'."
"האם הגוע הזה היה גדול ועצום יותר משאר בני עמו?" שאל ישון, "בגלל זה הוא הצליח לשרוד?"
"לא לא… בכלל לא…" ענה האיש הזקן, "גוע דווקא נחשב לאחד החלשים שבהם. אותו יליד־רפא ניצל את טוב־ליבם של אנשים תמימים וכך הצליח לשרוד את האסון העולמי. ברבות השנים, נשא הרפא הזה נשים אנושיות והעמיד מהן ילידי רפאים. ילדיו היו קטנים וחלשים אפילו ממנו, אבל הם עדיין הטילו מורא על שאר הבריות. משפחתו של גוע הלכה והתרחבה, עד שהפכה לעם קטן. גוע נעשה למלך רכס הרי השבן, ומכאן כינויו 'גוע מלך השבן'."
"כמה שנים חי הגוע הזה?" שאלה דיה, "הוא נשמע זקן למדי…"
"בן הרפאים הזה חי שנים רבות מאוד…" השיב אדון המחוללים, "איננו יודעים בדיוק כמה. אתם מבינים, ענקיותם של הרפאים לא התבטאה רק בקומתם, אלא בכל חייהם – במזון שלהם, בעוצמה שלהם, באימה שהטילו על הבריות, ברוע שנטף מהם – וגם באורך חייהם. גוע היה יכול לחיות עוד שנים רבות מאוד, אילולא…"
"אילולא מה?" דחקה דיה באיש הזקן, אחר שעצר את שטף דיבורו ונראה מהורהר לכמה רגעים.
"אילולא… אילולא…" התחיל אדון המחוללים לומר, "אילולא… אינני יודע! אינני יודע מה בדיוק קרה לו! אני יודע רק שיום אחד עמד לפניו אחד ממנהיגי הקדמונים והצליח להערים עליו, ומאותו יום והלאה, איש לא ראה אותו עוד!"
"ומה עם בני עמו?" שאלה דיה, "מה אירע לשאר הרפאים?"
"הרפאים היו יצורים נאלחים, רדופי תאוות ויצרים שפלים," השיב אדון המחוללים, "ברגע ששמעו שאבד מנהיגם, החלו להילחם זה בזה על נכסיהם ומעמדם, והביאו על עצמם כליה. רק שרידים מעטים נותרו אחר אותם ימים, ואלו חוסלו סופית בידיו של המלך קפק הקדמוני וגיבוריו."
"רק רגע…" אמרה דיה לאיטה, "האם יש עדות כלשהי שאותו גוע מת, או שרק יודעים שהוא פשוט נעלם?"
"יפה דייקת, בִתי," שיבח אותה אדון המחוללים, "לפי הידוע לנו, גוע לא מת. ועם זאת, מלך השבן גם לא חי, לפחות לא כמו שאנו חיים… ההערכות הן שגוע הפליט שקע בתרדמה כלשהי, תרדמה בת אלפי שנים. היו שדימו אותו להר געש רדום."
"הר געש רדום?" חזרה דיה על דבריו, "אבל הר געש רדום עשוי להתעורר בכל רגע ולירוק מפיו להבות אש! את זה אבא שלי כן לימד אותי!"
אדון המחוללים הנהן בראשו. "שוב דייקת נכונה, בִתי."
"אם כך," אמר ישון, "מלך הענקים יכול לשוב ולהתעורר בכל רגע?"
"גוע מלך השבן אינו צריך להתעורר עוד," אמרה ניאל. העדינות בקולה של האישה השברירה התחלפה בתקיפותה של מחוללת הברק העוצמתית, "גוע מלך השבן כבר ער!"
"ער??" קראו שני האחים ונעצו בה את מבטיהם, אך פניה של ניאל לא היו מכוונים אליהם, אלא לעברו השני של החדר. חיננית השפילה את מבטה ושתקה.
"כן כן…" השיב אדון המחוללים, "גוע הפליט התעורר, אין בכך כל ספק…"
"אבל… איך?" שאל ישון.
"למי אכפת איך?!" התפרץ אחאיים, "האיך היחיד שצריך להטריד אותנו עכשיו הוא איך אנחנו נפטרים ממנו לפני שיהיה מאוחר מדי!"
"אחאיים," פנה ישון אל חברו של אביו בהפתעה, "אתה ידעת על הגוע הזה? וידעת שהוא התעורר?"
"בטח שאני ידעתי!" הכריז אחאיים בקול והניף את ידיו באוויר בכעס, "מי אתה חושב השמיד את הכפר הזה שלך?! עם־לקים ארורים?!"
"מה??" התערבה דיה, "למה אתה מתכוון? חשבנו שהכפר הותקף בידי חבורת שודדים!"
"שטויות!" קרא אחאיים, "מה יש לשודדים לחפש בכפר הנידח והעלוב הזה שלכם?! אלו היו ענקיו של גוע מלך השבן!"
שני האחים הביטו זה בזה, "ענקים החריבו את הכפר שלנו? למה שהם יעשו את זה?"
"ובכן ובכן… זה מחזיר אותנו לקול העתיק…" אמר אדון המחוללים וחזר לצטט את הלשון המשונה, "'ובטרם יבוא, קודם שתדרוך רגלו, את הרפא יש לאבד, ואת קומתו לשבר', כלומר, לפני שיקום המושיע שלנו – יש לאבד סופית את הרפא, הוא גוע מלך השבן, ואת קומתו הגבוהה יש לשבר. זהו סימן מובהק לישועתנו הקרבה!"
"עדיין לא הבנתי איך זה קשור לכפר שלנו!" קראה דיה בחוסר סבלנות, "מה לכפר ההרוס שלנו, ולתקומת האומה המפוררת שלכם?"
"לא הבנת, מפני שהאדון הזקן לא סיים להסביר את הקול העתיק!" נבח עליה אחאיים, "אולי תקשיבי פעם אחת עד הסוף?!"
דיה לא התרשמה מזעמו של השריונאי הרוטן, ובכל זאת אמרה, "ובכן, אני מקשיבה…"
"אנו מאמינים כי הקול העתיק מגלה לנו מי יעמוד כנגד גוע וינצחו סופית," הסביר אדון המחוללים וציטט את המשך הקול העתיק, "נצר רך אך נורא, זכר אף נקבה, יעלה מן הבור, יתקומם מן האש."
"מה זה אומר?" שאל ישון.
"מקובל להבין כי עתיד לקום נצר לקדמונים, אחד מצאצאיהם, והוא שיעמוד וייאבק בגוע מלך השבן. על פי הפרשנות המקובלת, הקול מרמז לנו כי מדובר בנצר רך, כלומר, במישהו צעיר, ולא באדם מבוגר. כמו כן, אותו צאצא יהיה אחד – אך גם שניים; הוא יהיה זכר – אך גם נקבה. כן כן, כך מקובל להסביר…"
ישון ודיה ציפו להמשך ההסבר, אך אדון המחוללים השתתק והביט בהם במבט מוזר. האחים הבחינו כי כל הנוכחים בחדר השתתקו ונעצו בהם מבטים מעיקים.
"למה כולכם מביטים בנו ככה?" שאלה דיה בכעס, אתם מצפים שאנחנו נמצא את הפתרון לחידה? איך נצר אחד יכול להיות שניים? ואיך זכר יכול להיות גם נקבה?"
"חחח…" נשמע צחוקו של יצור המים, שבדיוק הציץ מהגיגית המוזהבת שלו, "אבל זה הרי ברור מאליו, חחח… זה הרי מסביר את הכול… אלו אתם, כמובן!"
"על מה אתה מדבר, גדג?" שאל ישון בחשדנות, אך יצור המים כבר שב ונעלם בקערה הזהובה שלו.
"יצור המים צודק, כמובן," אמר אדון המחוללים וניסה לחייך, "גדג אמר את מה שכל הנוכחים בחדר חושבים כבר זמן רב."
ישון העביר את מבטו בין הנוכחים בחדר, אך כולם השפילו את מבטם ונמנעו מלהשיב לו מבט.
"זה לא ייתכן!" קראה דיה ונעמדה על רגליה, "אילו שטויות! מעולם לא שמעתי דבר מכל הסיפור הזה! מה חשבתם לעצמכם?! שתתפסו שני נערים יתומים מכפר נידח ותפילו עליהם את כל התקוות של האומה המטופשת שלכם?!"
"האומה המטופשת הזאת איננה רק שלנו…" לחשה ניאל בעיניים מושפלות.
"לא, ניאל!" קטעה אותה דיה בגסות, "אל תנסי להפוך אותנו לחלק מהאומה המקושקשת שלכם! אנו סתם שני נערים פשוטים מחוסרי כל־ייחוד!"
"מחוסרי ייחוד?!" קראה חיננית מעברו השני של החדר, "השכחת יקירתי את שקרה ביער הבוער? או את תקיעתך המופלאה בכפר השהרונים המוכה?"
אחאיים נעץ בדיה מבט קשוח, "על מה היא מדברת, נערה?"
דיה השתתקה והביטה במחוללת האורות, עד כה חשבה כי חיננית הייתה חסרת הכרה בשני המקרים האלה, עכשיו ידעה שהמחוללת התלה בה פעמיים.
"אולי באחותי באמת מסתתרים כוחות מיוחדים…" אמר ישון לאט, "אבל אני נער פשוט לחלוטין, מעולם לא עשיתי דבר היוצא מגדר הרגיל."
"ומה בדבר ההברקות שלך, נערי היקר?" הקשתה חיננית, "לא שמת לב לאחרונה שישנם דברים שאתה יודע – בלי לדעת מניין?"
"זה בכלל לא משנה," אמר אדון המחוללים והתקרב אל האחים, "הקול העתיק אינו אומר דבר על הופעת כוחות מיוחדים כאלה או אחרים. הסגולה אצורה פה, בפנים," אמר הישיש והצמיד את אצבעו לחזהו של ישון.
"אם כך," הקשתה דיה בכעסה, "מניין לכם שעלינו דיבר הקול העתיק? גם אם נקבל את הפרשנות שלכם, שהקול דיבר על אח ואחות צעירים, הרי ישנם עוד אין־ספור אחים ואחיות בעולם! למה אתם חושבים שמדובר דווקא בנו, כשאנו בכלל לא צאצאים של הקדמונים האלה!"
"למה את משוכנעת כל כך שאינכם נצר לקדמונים?" תהה אדון המחוללים.
"למה? למה שאחשוב אחרת? מעולם לא שמעתי מילה מכל סיפורי האגדות שסיפרתם לנו עכשיו! אבא מעולם אפילו לא רמז משהו על כל זה!"
"אינך יודעת הכול על אביך," אמר אחאיים בשקט, "להיפך, נראה שאת לא יודעת דבר על רמוע, ראש חבורת הלוכדים. מושיעי, מפקדי ובעיקר חברי, הצליח להסתיר מכם כל שמץ של ידע על המוצא האמיתי שלכם ועל התפקיד שלכם בעולם…"