ארבע הסגולות | 26 – אגדת הקדמונים והקול העתיק

כשנכנסו מחוללת הברק עם הנער והנערה אל לשכתו של אדון המחוללים, מלווים בפרח־אור, כבר המתין להם שם חסר סבלנות האיש הזקן בלבושו המרושל. לפניו ישבה דיה בעיניים מזוגגות, מותשת עדיין מהלילה הקשה. לצידה עמד השריונאי חמוץ פנים ונעץ בהם מבט מוכיח על שנעלמו לזמן רב כל כך מעיניו. בצד החדר, לצד חלון מוגף למחצה, ישבה חיננית בפנים מהורהרות, שׂיערה החום והגלי מכסה למחצה את עיניה. לפני שולחנו של המחולל הקשיש ניצבה קערת הזהב של גדג מלאה במים זוהרים.
אדון המחוללים רמז לעבר נערו צהוב־השיער. הצעיר הנהן בכובד ראש ויצא מן החדר, סוגר אחריו את הדלת הכבדה. צעדיו נשמעו הולכים ומתרחקים.
אדון המחוללים סימן לנער ולנערה שנכנסו לשבת על הספה המהוה לצד דיה. האיש הזקן הזמין גם את אחאיים לשבת, אך השריונאי דחה את ההצעה בנימוס. הלוחם הגוץ העדיף תמיד לעמוד על המשמר, במלוא מובן המילה.
האיש הקשיש חיכך בזקנו זמן־מה ונראה תוהה בדעתו כיצד עליו לפתוח. איש מהנוכחים לא העז להשמיע הגה. השקט המוחלט בחדר עמוס החפצים היה כמעט בלתי טבעי.
"ובכן ובכן…" הפטיר לבסוף הזקן ופנה להביט בצמד האחים, "נערים יקרים, מה אתם יודעים על הקדמונים?"
ישון שיער שאחותו תמהר לענות, אך אותות הלילה עוד ניכרו בה. דיה השפילה את מבטה ולא ענתה דבר. הנער החזיר את מבטו לעבר הזקן, אך נראה כי אדון המחוללים לא באמת ציפה לתשובתם.
"על פי הספרים והמסורות שבידינו, הקדמונים היו למעשה עם משכיל שחי לפני אלפי שנים והקים ממלכה גדולה ומפותחת ששלטה על ממלכות רבות, ושמה הגיעה עד למרחקים. היו תקופות שממלכת הקדמונים התעצמה לאימפריה של ממש והעמידה נציבים ושגרירים בכל ממלכות הזמן העתיק.
הקדמונים היו ידועים בתבונתם הרבה, ובניה חיברו ספרים רבים, בתקופה שרק מעטים בעולם ידעו קרוא־וכתוב. ממלכת הקדמונים העמידה מלכים גדולים ואדירים, שערכו מסעות כיבוש גדולים והכו את אויביהם ואת המנסים לעמוד כנגדם ולערער על שלטונם.
אך בעינינו, מחוללי האורות, כל המעלות הללו שלהם מתגמדות כנגד מעלתם הרוחנית."
אדון המחוללים חדל לכמה רגעים מהרצאתו ולגם מספל תה גדול שניצב על שולחנו. ישון ניצל את ההפסקה לסקור את חבריו. הנער הופתע לראות כי מחוללת הברק בחרה לשבת מתחת לחלון בצידו השני החדר, רחוק ככל האפשר מחברתה המחוללת הנבחרת. שתי החברות לשעבר נעצו מבטים זו בזו, אך כשראו שישון מבחין בכך, הסיטו מיד את עיניהן.
"בעם הקדמונים הייתה קיימת יכולת רוחנית ייחודית. אומנם לא רבים ניצלו אותה, אך הכוח היה טמון בכל אחד ואחד מהם – אנשים ונשים כאחד."
"אדוני," מצא ישון את עצמו אומר, "אתה ודאי מתכוון ליכולת לחולל אורות?"
אדון המחוללים בחן את הנער שלפניו וחכך בזקנו. "מחול האורות הוא אחד הביטויים ליכולת הרוחנית הזאת, נערי. בכל אחד מבני הקדמונים קיימת סגולה, מעין אוצר רוחני בעומק נשמתם. וכמו אוצר הטמון באדמה, אדם צריך לחפור בנשמתו היטב ולסלק מעל ליבו שכבות על גבי שכבות של זוהמה רוחנית – מידות מקולקלות, מעשים שליליים, תפיסות מעוותות. אכן, גם אחרי כל זה, אדם צריך ללמוד איך להשתמש ביכולת המיוחדת הקיימת בו. רק אחרי הדרכה והתנסות, אדם יכול להתחבר אל גרעין העולם ולחולל את האורות הבוקעים ממנו…"
"ומה קרה לעם הזה?" שאל ישון, "מה קרה לקדמונים?"
אדון המחוללים נאנח, ניכר שהדיבור התיאורטי על מחול האורות נעם לו הרבה יותר מסיפורם של הקדמונים… "על פי הידוע לנו, במהלך הדורות הלכו הקדמונים והתקלקלו. העושר והעוצמה שלהם השחיתו אותם. מחוללי האורות שחיו באותם זמנים התאמצו לבלום את ההידרדרות, אך הללו סירבו להקשיב להם. מחוללי אורות נרדפו, נכלאו ואף הוצאו להורג."
אדון המחוללים קם ממקומו והחל להסתובב בין שולחנו לבין הספרייה הגדולה שמאחוריו. "זהו פרק עצוב מאוד בתולדותיה של האומה המפוארת הזאת… ולא נעים לי לספר עליו, אך עליכם לדעת זו."
החכם הזקן התיישב במקומו ונשען לאחור באנחה. "הקדמונים קיבלו את עונשם בסופו של דבר. כן כן. אין ספק בכך. השחיתות והקלקול שפשטו באומה המיוחדת הזאת השחיתו כל חלקה טובה. מאבקים פנימיים פוררו את אחדותה של האומה. הרדיפה אחר הבצע זיהמה את הצדק והמשפט שאפיינו אותם כל כך והביאה את פשוטי העם לדלות נוראה. כשבאו אויבים בשערי העיר מגף־בכי, עיר הבירה המפוארת של ממלכת הקדמונים, נפלה העיר לידם כפרי בשל. הכובשים החריבו את הממלכה העתיקה עד היסוד, הרגו אלפים, שעבדו עשרות אלפים, ואת השאר הגלו ופיזרו בארבע קצוות תבל."
"אדוני," קטע אותו ישון, "מדוע אתה מספר לנו את כל זה?"
"תכף אגיע לכך, נערי," ענה בסבלנות האיש הזקן, "תכף תבין הכול… חיננית יקירתי, ניאל חביבתי, למה שלא תגיפו את החלונות?"
שתי המחוללות התנערו במקומן לשמע שמותיהן, וכל אחת מהן מיהרה להגיף את החלון שמאחוריה. הנשים הצעירות סגרו גם את הווילונות הכהים, והחדר הוחשך לגמרי.
מלמול קל נשמע מכיוונו של אדון המחוללים, ואור כחלחל החל להאיר את החדר. כשהחדר כולו התמלא באור, המשיך האיש הישיש בסיפורו.
"שרידי הקדמונים ייסדו קהילות קטנות כמעט בכל מקום שאליו הגיעו. פיקחותם הרבה ניכרה בהם גם בגלותם, ובארצות רבות צמחו מקרב הקהילות הללו אנשי עסקים חשובים, רופאים, פילוסופים ואנשי מדע. אך בליבם של שאר העמים בערה שנאה בלתי מוסברת כלפי אנשים מיוחדים אלו. לא משנה מה עשו צאצאי הקדמונים, תמיד רדפו אותם, עינו אותם, הרגו בהם וגירשו אותם ממקום למקום."
"מעולם לא שמעתי על קהילות כאלה…" אמר ישון, "האם הן קיימות גם היום?"
אדון המחוללים החליף מבטים עם השריונאי. "הם קיימים גם היום, ואפשר למצוא אותם כמעט בכל ארץ בעולם. גם בכפר הנידח שלצד הנהר, שבו גדלתם, היו צאצאים לאותה אומה עתיקה."
"באמת?!" התפלא ישון, "לא הבחנתי מעולם באנשים שונים בכפר, כולם נראו דומים, דיברו אותה שפה והתנהגו פחות יותר בצורה דומה. לא כך, דיה?"
דיה החזירה לו מבט, אך לא אמרה דבר.
"רבים מצאצאי העם הזה אינם מודעים כלל למוצאם הנכבד ולמורשתם העתיקה ואינם מבינים איזה כוח אדיר טמון בקרבם…" השיב אדון המחוללים.
"אני תוהה לעצמי אם הכרתי אי פעם איש מהם…" אמר ישון.
"אתה מכיר כמה וכמה מהם…" התערבה חיננית לראשונה בשיחה.
"באמת?" אמר ישון, "איך את יודעת?"
צחוקה הרך של ניאל נשמע מצידו השני החדר. "לא מתאים לך, חיננית, להתל כך בנער תמים כל כך…"
ישון נראה מבולבל והעביר את מבטו בין שתי המחוללות המחויכות.
"ישון, חביבי," אמר אדון המחוללים, מחויך אף הוא, "כל המתגוררים במגדל המתפורר הזה נושאים את מורשת אומת הקדמונים!"
"מה???" אמר ישון, "כל מחוללי האורות בעולם הם קדמונים?!"
"אנו צאצאים לאומת הקדמונים," ענה הזקן, "כל אחד ואחד מאיתנו נושא את הסגולה הפנימית הזאת. הכוח שלנו נובע מהמורשת הקדמונית שלנו. רק צאצאי הקדמונים מסוגלים לחולל אורות."
"תמיד חשבתי שהסיפורים על הקדמונים הם בסך הכול אגדות או פירורי אמת," אמר ישון, מתקשה להאמין, "לא העליתי על דעתי שקיימים בעולם צאצאים של האנשים האלה!"
"הסיפור אינו מסתיים כאן," אמר אדון המחוללים, ועטה שוב הבעה רצינית, "אחר נפילת הקדמונים, נרדף זרע המלוכה שלהם וחוסל בשיטתיות, כדי שלעולם לא יוכלו הקדמונים לשוב לתפארתם הראשונה. ובאמת, בסופו של דבר, המסורת על שושלת זו אבדה."
"מדוע השושלת הזאת חשובה כל כך?" תהה ישון, "אם צאצאי הקדמונים מפוזרים ונרדפים בכל העולם, איזה סיכוי יש להם לחזור לגדולתם?"
"הקול העתיק…" מלמל השריונאי בקול מחוספס.
ישון הפנה את מבטו לעבר הגוץ הקשוח שעמד בפנים מושפלות, "אחאיים, אתה מכיר את כל הסיפור הזה?"
"חברו של אביך מכיר היטב את סיפורם של הקדמונים," הקדים אדון המחוללים את השריונאי, ומבטו של ישון שב אל האיש הזקן. "ידוע לנו על 'קול עתיק', מעין קול פנימי ששמעו מחוללי אורות בתקופת הקדמונים. כל מחולל אורות שמע קול אחר, אבל המסר של כולם היה זהה: יום יבוא ויקום נצר משושלת המלוכה הקדמונית, צאצא ישיר לקפק, המלך הראשון לשושלת זו. צאצא זה, שאנו מכנים 'המושיע', עתיד לעמוד בראש צאצאי הקדמונים, לאגד אותם יחד ולבנות מחדש את אומתם בהמפט, ארץ מולדתם."
"ואתם מאמינים שזה באמת יקרה?" שאל ישון ומבטו עבר בין שלושת מחוללי האורות, "לפי הסיפור הזה, חלפו אלפי שנים מהיום שהממלכה הזאת נחרבה ובניה התפזרו בעולם!"
"אנו בטוחים שכך יקרה," אמרה ניאל בקולה הרך, "'קולות עתיקים' מתקיימים תמיד, אין בכך שאלה."
"עם זאת," הוסיפה חיננית מהצד השני, "הקולות שנשמרו בידינו מעורפלים מאוד, קשה להבין מהם איך בדיוק הדברים עתידים להתרחש ומתי הם יקרו…"
"אכן כן," אישר אדון המחוללים את דברי הנשים הצעירות, "אחד מהקולות אף נשמע מוזר ביותר…" האיש הזקן שלף מכיס גלימתו חתיכת קלף והגביה אותה אל מול פניו, "הבה ואקרא לכם מעט ממנו לדוגמה."
ישון חש שאחאיים נדרך מאחוריו כשהחל אדון המחוללים להקריא את המילים חסרות הפשר מהקלף שבידו:
אנשי אורה, בני מזדש,
אזעק בבכי, וקול נהי אשא,
חומות חילכם, מגדלי בירתכם,
אבק יעלו, בחרב ינותצו…
"רק רגע אחד…" עצר המחולל הזקן וגלל את המגילה קדימה, "אגיע ישר לעניין… כאן הקול מזהיר מפני החורבן והאבדון, את זה אנו מבינים, את העבר תמיד קל יותר להבין מאת העתיד… רק עוד כמה רגעים… איפה זה היה… איך זה תמיד בורח לי…"
רם ונישא, משכמו ומעלה,
על הכול יביט, וכפיו על עמו יגביה.
קולה העדין של ניאל שינן את לשון הקול העתיד, וקולה השליו של חיננית השלים אותה:
ובטרם יבוא, קודם שתדרוך רגלו,
את הרפא יש לאבד, ואת קומתו לשבר.
חיננית עצרה, ועיניה הורו לחברתה להמשיך. ניאל הנהנה והוסיפה בעיניים עצומות:
נצר רך, אך נורא, זכר אף נקבה,
יעלה מן הבור, יתקומם מן האש.
יושיט את ידיו, בעיניו הוא יביט,
את הארבעה ירומם, יאחד את האור.
"הינה זה!" הכרז אדון המחוללים בדיוק לאחר שהשתתקו שתי המחוללות. "ידעתי שאמצא את זה! זה היה בפרק השלישי! ובכן…" אדון המחוללים הביט בנוכחים בגבות מורמות, חש שמשהו התרחש מתחת לזקנו. הזקן היה מרוכז כל כך בחיפושיו, כך שלא הבחין שתלמידותיו כבר ציטטו מילה במילה את הקול העתיק.
"אדוני," פנתה אליו חיננית בכבוד, "סלח לי ולמחוללת הברק על חוצפתנו, אך הרשינו לעצמנו לצטט את לשון הקול העתיק, שאותו למדנו בעל־פה בתחילת לימדונו."
אדון המחוללים נראה מבולבל לכמה רגעים, אך התעשת במהרה, "כן כן…" פרץ צחוק מפיו, "ודאי שציטטתן אותו בעל־פה, הרי מי כמוכן יודע אותו בעל־פה! סלחו לי על זקנותי, כשהייתי בגילכן ודאי גם אני הייתי מסוגל לשנן אותו בעל־פה…"
"סלח לי אדוני," אמר ישון בזהירות, "אבל לא הבנתי דבר וחצי־דבר ממה ששיננו חיננית וניאל."
"ובכן ובכן…" אמר אדון המחוללים וחיכך שוב בזקנו, "אתה יכול להתגאות בעצמך! אתה נמצא בחברה טובה! גדולי מחוללי האורות ואנשי החוכמה התייגעו בקול זה, כמו בקולות רבים אחרים, מתוך ניסיון נואש להבין משהו מתוך המילים העתיקות והנסתרות האלה."
"אז אני מבין שאיש בעצם לא הצליח לפענח את הדברים?" שאל ישון.
"ההיפך הוא הנכון!" קרא המחולל הזקן ומיד הסביר, "רבים הצליחו לפתור את החידה! הבעיה היא שרבים מדי הצליחו לפענח אותה, ושכל אחד מהם פתר זאת בצורה שונה…"
"ועם זאת," הוסיף אדון המחוללים ונעץ בישון מבט רציני, "אף שישנן דעות רבות בפענוח הקול העתיק, ישנו הסבר אחד שהתקבל יותר ויותר במהלך הדורות. איננו יודעים מי הגה אותו ראשון, אך הוא צץ ועלה בקרב חכמים ומחוללים רבים במהלך הדורות, מה שהפך אותו למפורסם למדי."
"יותר מדי, אם תשאל אותי…" רטן השריונאי מתחת לזקנו.
"ידידי השריונאי צודק לחלוטין," אישר המחולל הזקן, "ההסבר הזה הצמיח לעצמו כנפיים והתפשט בקרב עמים וגזעים רבים. לא יהיה מוגזם לומר שכל העמים והגזעים בעולמנו בקיאים בהסבר הזה, והדבר אינו מסב לנו אושר, זאת יש לדעת…"
"מדוע לא?" תהה ישון, "למה שיהיה אכפת לכם?"
"אתה באמת לא קולט כלום, אה?" אלו היו דבריה הראשונים של אחותו במעמד הזה. ישון הביט בה בהפתעה. "ההסבר הזה, יהיה מה שיהיה, צופן בתוכו את המפתח לתקומת הקדמונים. אם עדיין קיימים שׂונאים רבים לצאצאי הקדמונים בעולם, הם בוודאי ישמחו להשתמש בסודות שבקול העתיק כדי לחבל בתקומת הקדמונים."
"אחותך צודקת, כמובן," אמר אדון המחוללים בהביטו בדיה במבט מהורהר, "הסוד שבקול העתיק יכול להיות המפתח לתקומת אומתנו, אומת הקדמונים, ושונאינו הרבים בעולם יעשו הכול כדי למנוע מאיתנו לשוב ולהתקומם."
"אדוני," אמר ישון, "אם ההסבר ממילא ידוע לרבים, אולי לא יהיה אכפת לך לשתף גם אותנו בו?"
האיש הזקן הביט בנער בחיוך רחב, "לא לא… אין לי שום בעיה לשתף אתכם בהסבר…" אדון המחוללים העביר את מבטו בין שאר הנוכחים בחדר והוסיף, "בין כה וכה, כל הנוכחים כאן כבר מכירים את ההסבר, חוץ ממך ומאחותך…"
"גם אני איני מכיר את ההסבר!" נשמע קולו הצייצני של גדג, ודמותו הזעירה הציצה בתוך גיגית המים.
אדון המחוללים הביט ביצור המים בהתרגשות, "כבר כמעט שכחתי שאתה כאן, יצור מים מופלא! אני משוכנע שנוכל לסמוך על בן לגזע יצורי המים הנכבד, שלא יגלה את סודותינו לזרים."
"ודאי שלא!" קרא גדג בהתרגשות ונעלם שוב במי הגיגית.
"טוב מאוד, טוב מאוד," אמר אדון המחוללים וספק ידיו, "אם כך, הבה ואגלה לכם בקצרה את ההסבר המקובל לקול העתיק…"