ארבע הסגולות | 25 – הכרעה במאבק ההבדלה ורחמים על אכזרים

ישון ושתי הנערות התעוררו מאוחר בבוקר. גופם דואב וראשם מסוחרר. אחאיים היה מסוגר בתוך עצמו, וכמעט שלא הוציא הגה. פרח־אור ביקר אותם והגיש לפניהם ארוחה צמחונית נוספת, אך לאיש מהם לא היה חשק לאכול אחרי מאורעות הלילה.
"פרח־אור," פנה ישון אל האיש הצעיר, "מתי נוכל להיפגש עם אדון המחוללים? יש לנו שאלות רבות לשאול אותו."
"אדון המחוללים יפגוש אתכם כשיתפנה לכך," ענה האיש הצעיר בקרירות, "יש לו דברים רבים לעשות ולוח זמנים עמוס."
ישון קיווה שאחותו תתווכח עם מחולל האורות הצעיר, אך דיה ישבה במקומה לצד שולחן העץ שבקצה החדר בפנים נפולות, משחקת בירק שבצלחתה. אירועי הלילה האחרון העיבו על רוחה כמו ענני סערה המסתירים שמש ביום אביבי.
"אין לי חשק לאכול," אמרה סוני אחרי שיצא פרח־אור מחדרם, "אני יוצאת לחפש את ניאל, לראות מה שלומה, מישהו רוצה להצטרף אליי?"
"אני אצטרף!" קרא ישון מיד ובלי לחשוב, אך הספיק להוסיף לפני שקפץ ממקומו, "אם זה בסדר מבחינתך, כמובן…"
סוני הביטה לעברו בביישנות שהפתיעה אותו, "זה… זה בסדר גמור… אתה… אתה יכול לבוא…"
דיה ואחאיים היו מרוכזים בעצמם, ובקושי הנהנו כשאמרו להם שני חבריהם שהם יוצאים לחפש את מחוללת הברק.
"ישון," פתחה סוני בביישנות אחרי שהתרחקו מהחדר, "אני רוצה להתנצל בפניך…"
"להתנצל?" גבותיו של ישון הורמו בהפתעה, "להתנצל על מה?"
"על הדרך שבה התנהגתי אליך…"
"למה את מתכוונת?"
"אתה יודע למה אני מתכוונת…" הנערה נמנעה מלהישיר את מבטה לעברו, "התנהגתי אליך בקרירות, התעלמתי ממך כל המסע, ואתה היית נחמד כל כך כלפיי. אתה בטח חושב שאני אדם נורא."
"סוני," ענה הנער בהתרגשות, "את אחד האנשים המיוחדים ביותר שפגשתי!"
"מיוחדים…" סיננה הנערה, "גם הדרקון בלילה היה מיוחד במינו…"
"אמ.. לא.. אני מתכוון… כלומר… אוף, בקיצור, הבנת למה אני מתכוון!"
"אשמח שתהיה ממוקד יותר…" התגרתה בו סוני, "למה התכוונת?"
"את אמיצה כל כך… וחסרת פחד! הדרך שנלחמת בזיזי ההרים, הזינוק שזינקת אמש מהמרפסת כדי להזעיק עזרה לניאל… ליבי כמעט זינק ממקומו כשקפצת אתמול, חששתי לך כל כך…"
הנערה התרשתה להסתיר את הסומק שעלה על פניה.
"במיוחד אחרי שכמעט איבדתי אותך מהברק של ניאל… אינך יודעת כמה שמחתי לראות את עינייך נפקחות שוב, אחרי שניאל העירה אותך איכשהו…"
"ניאל העירה אותי…" חזרה הנערה על דבריו באיטיות, "אינך יודע כמה היא העירה אותי…"
"למה כוונתך?" שאל ישון, "מה היא עשתה לך? ברגע שהיא נגעה בך נראית שונה איכשהו."
"איני יודעת איך היא בדיוק עשתה זאת," השיבה הנערה ושפשפה את ידיה זו בזו, "אבל איכשהו היא הצליחה לגעת בי עמוק ולהסיר מליבי דאגות וכאבים שרבצו עליי. כשהתעוררתי, הרגשתי כמו אדם חדש, כאילו עברתי טבילה שטיהרה אותי."
ישון בהה לפניו, נזכר בסיפורה של אחותו, יותר מדי דברים בלתי מובנים קורים סביבם. סביבם. הם במרכז של משהו. משהו גדול. איך הוא ואחותו, שני נערים סתמיים מכפר נידח שלצד הנהר, הגיעו לכאן, מגדל המחוללים. מה מתרחש כאן?
"זה היה בגלל גדג," קטעה סוני את מחשבותיו.
"המ… גדג? איך כל זה יכול להיות בגללו? הוא בסך הכול יצור מים קטן שפגשנו במקרה באמצע הדרך!"
"כל זה?" הרימה סוני גבה, "התכוונתי שהיחס המגעיל שלי כלפיך היה בגלל גדג…"
"אה… סליחה… אמ… מה?? מה הקשר לגדג?!"
"זוכר את הבוקר שאחרי השריפה ביער? הגשת לי את נאד המים שלך…"
"אני זוכר… המים השפריצו עלייך, ואני חשבתי שגדג נעלם…"
"אבל הוא לא נעלם," הדגישה סוני, "הוא בסך הכול רצה קצת מים טריים לנשימה…"
"עדיין אינני מבין איך גדג קשור לכעס שלך כלפיי…"
"הרגשתי שאתה מאשים אותי על אובדנו של גדג," אמרה סוני בשקט, "דאגת כל כך לידידך הקטן ולא ראית אותי. הרגשתי נבגדת, אחרי שהזמנת אותי להצטרף אליכם ודיברת בתמימות, כמו ילד, על הדרך שכל אחד מאיתנו יתרום מכישרונו לחבורה… ואז, לא היית מוכן אפילו להביט לעברי, כאילו הייתי רוצחת…"
ישון נעצר במקומו ופנה לסוני, פניו מאירים בהתרגשות. "סוני! אני מצטער כל כך! כל הזמן הזה ניסיתי להבין מה גרם לך לשינוי היחס כלפיי. בכלל לא חשבתי על זה. הייתי שקוע בעצמי. אני מצטער, כל כך מצטער!"
סוני חייכה. "אני יודעת שאתה מצטער, וידעתי לבד שלא הבנת כלל מה הבעיה, אבל פחדתי להיבגד שוב, סבלתי די בחיי מאנשים שחייכו לעברי, ואחר כך ניסו לשרוף לי את הזנב…"
"איני יודע דבר עלייך, סוני," אמר ישון והביט בה במבט חודר, "אנו צועדים זה לצד זה כבר זמן רב, ועדיין איני יודע מי את, מי את באמת."
"האם אתה יודע בכלל מי אתה, יקירי, שאתה מבקש מהנערה החביבה הזאת לספר לך את סיפור חייה הכאוב?"
"ניאל!" קראו שני הנערים, מבטם קופץ לעבר מחוללת הברק, שניצבה בגלימתה הלבנה בכניסה לאחד החדרים, צעדים ספורים מהם.
"סלחו לי על ההפרעה," התנצלה האישה הצעירה והתקרבה אליהם, "תהיתי לעצמי מה מביא שני נערים חביבים לסייר בקומה השביעית של מגדל המחוללים, סוף סוף תפקידי להשגיח על הקומה הזאת…"
"ניאל, מדוע באמת הקומה השביעית צריכה שמירה מיוחדת?" תהה ישון, מבקש להתחמק מהשאלה שהפנתה אליו מחוללת הברק, "מה מיוחד בקומה הזאת כל כך?"
"אם אגלה את התשובה, אמעל בתפקידי…" חייכה לעברו ניאל את חיוכה החם, "ובכן, מה שניכם מחפשים כאן? או שמא יצאתם רק לנשום קצת אוויר?"
"ניאל!" קראה סוני וחיבקה את האישה הדקיקה, "את נראית טוב!"
"תודה לך, נערתי! זה מחמיא לי מאוד," השיבה לך המחוללת חיבוק, "אבל אני מניחה שאת מתכוונת לומר שלא ניכרים בי אותות הלילה האחרון…"
"מה קרה שם, ניאל?" שאל ישון, "מה עשה לך המכשף?"
"זו הייתה אשמתי," השפילה מחוללת הברק את מבטה, "ניסיתי לקרוא תיגר על רוחו של לקישא, ונענשתי על כך."
"לקישא?" גבותיו של ישון הורמו, "זה לא המכשף ההוא, שחיננית מזכירה כל הזמן?"
"זה הוא ועוד איך!" הבעה חמורה החליפה את מבטה הנעים של ניאל, "המכשף המשוקץ הזה… חיננית הייתה צריכה לחסל אותו מזמן!"
"למה לקישא שלח את הרוח שלו למגדל המחוללים?" חקר ישון, "מה ביקש המכשף להשיג בזה? ואיך ייתכן שאפילו אדון המחוללים בעצמו לא הצליח לגרש אותו?"
"לקישא איננו מכשף רגיל… האם לא סיפרה לכם הנבחרת על מאבק ההבדלה?"
סוני וישון הביטו זה בזה ונענעו בראשם לשלילה.
"לא מדובר כאן בסוד גדול…" אמרה ניאל והתקרבה לאחד החלונות, מביטה אל העולם שבחוץ, "סוף סוף זהו אירוע גדול המשפיע על העולם כולו…"
שני הנערים התקרבו אליה והביטו אף הם החוצה. השמיים היו בהירים באותו בוקר, לא נותר כל זכר לביקורה של רוח המכשף השחורה.
"בעבר, היה העולם כולו עוצר את נשמתו לקראת תוצאות המאבק הגדול," אמרה ניאל בעודה נועצת את אצבעותיה השקופות באדן החלון, "כל זה היה בעבר הרחוק, כך מסופר בספרים העתיקים. אבל במאות האחרונות הגזעים עסוקים בעצמם יותר מדי ואינם מודעים למאבק המשפיע כל כך על חייהם."
"דיה אמרה משהו על מאבק מתמשך בין חיננית ללקישא," נזכרה סוני, "אבל היא לא ידעה לומר על מה הם נאבקים ולמה."
"המאבק הזה מתרחש כל עשרים ושמונה שנים, כאשר השמש חוזרת למקום שבו הייתה כשנוצר העולם, באותה שעה ובאותו יום בשבוע כבזמן היצירה." הסבירה ניאל, ושני הנערים תרו בעיניהם אחר השמש.
"באותו יום עומדים שני בעלי כוחות להיאבק ביניהם, עד שאחד מהם נכנע או מחוסל. האחד מייצג את המכשפים והקוסמים, והשני את מחוללי האורות. כל צד שולח מן הסתם את בעל הכוח העוצמתי ביותר שלו."
"חשבתי שאדון המחוללים הוא מחולל האורות האדיר ביותר שיש, לא כך?" תהה ישון.
"מסתבר שאתה צודק, אף שאינני בטוחה בכך," השיבה ניאל, "אבל ישנו תנאי – רק מי שלא היה בעולם במאבק הקודם יכול לשמש נציג במאבק הנוכחי."
"כלומר, שני הנציגים חייבים להיות צעירים מגיל עשרים ושמונה," אמרה סוני.
"אכן," אישרה ניאל, "בדרך כלל, שני הנציגים קרובים מאוד לגיל הזה, כי היו להם שנים רבות יותר לפתח את הכישרון שלהם."
"אבל חיננית נראית צעירה הרבה יותר…" אמרה סוני.
"חיננית בת עשרים ושתיים, כמוני בדיוק," השיבה ניאל, מקפידה לשמור את מבטה מחוץ לחלון.
"מדוע שלחתם אותה, אם היא צעירה כל כך?" תהה ישון, "איך היא תוכל להתמודד עם מכשף מבוגר ממנה, וממילא גם מנוסה יותר?"
"לקישא הוא בן גילה של חיננית," אמרה ניאל, "שני הנציגים במאבק הנוכחי צעירים מהרגיל, ובני אותו גיל. למען האמת, הם בדיוק בני אותו גיל, שכן, שניהם נולדו באותו יום והגיחו מרחם אימם באותו הרגע ממש."
"איך את יודעת את זה?" התפלא ישון, "איך מישהו יכול בכלל לדעת דבר שכזה?"
"חיננית בכבודה ובעצמה סיפרה לי זאת."
"מה?" קראה סוני, "אבל איך חיננית עצמה יודעת את זה? באמצעות הכוחות שלה?"
מחוללת הברק נענעה בראשה לשלילה. "רגע הלידה אינו הדבר היחיד המשותף לנציג המחוללים ולנציג המכשפים השנה. שניהם נולדו באותו הכפר ובאותו חדר ממש, מיטה לצד מיטה, לשתי שכנות."
סוני וישון הביטו זה בזה.
"אבל… אם הם שניהם באו מאותו כפר, איך ייתכן שאחת נעשתה מחוללת, והשני – מכשף?"
"גם מחוללי אורות וגם מכשפים הם סוף סוף בני אדם," נאנחה מחוללת הברק, "אתה יכול להיוולד עם כוח או כישרון מסוים, השאלה היא מה אתה עושה בו, ולאן אתה מתעל אותו."
"אני לא מאמין…" אמר ישון, "האם זה היה מכוון? אני מתכוון, האם המחוללים והמכשפים שלחו בכוונה שני נציגים שהכירו זה את זה מילדות?"
"ודאי שלא," ענתה ניאל, ונימת רוגז נשמעה בקולה, "הרי בגלל זה הכול הסתבך כל כך!"
"למה את מתכוונת?" שאלה סוני.
"ביום המאבק התכנסנו כולנו לחזות בחיננית נציגת מחוללי האורות מביסה את נציג המכשפים," סיפרה ניאל, "והינה, מתוך החבורה המטונפת שניצבה בצידו השני של העמק, יצא מכשף גבה קומה וצעד בצעד בטוח לעבר הנציגה שלנו, שהמתינה לו בשלווה המרגיזה שלה.
חשנו מלאי ביטחון, זקני המחוללים אמרו שמעולם לא הצליחו מחוללי האורות להעמיד נציג מבטיח כל כך כמו חיננית, ואני ידעתי שהם צודקים. הכרתי את חיננית היטב וידעתי שהכוח בידה לנצח כל מתמודד שיעמוד כנגדה."
"אם כך, מה השתבש?" שאלה סוני.
"שני הנציגים התקרבו זה לעברו של זה כדי לאחל הצלחה איש לרעהו, כפי שמקובל זה דורות. והינה, בהגיעם למרחק של כמה צעדים זה מזה, נעצרו השניים במקומם לכמה רגעים. מרחוק יכולתי לראות את כתפיה הזקופות של חברתי הנבחרת נשמטות. חשתי בשלווה שלה מתפוגגת. ברגע הזה ידעתי שהכול השתבש."
"הם זיהו זה את זה, נכון?" שאל ישון.
מחוללת הברק נאנחה, "חיננית ואני גרנו יחד באותו חדר בתקופת ההכשרה המתקדמת שלנו במגדל המחוללים. באחד הלילות, לפני שנבחרה לנציגת המחוללים, סיפרה לי חברתי על לקישא, חבר הילדות שלה מהכפר. עיניה נצצו כשסיפרה לי בהתרגשות ילדותית ששניהם נולדו באותו חדר ובאותו הרגע ממש. ידעתי שהיא מתגעגעת אליו, אך מהיום שאימצה אותה לפידה לחניכתה לא ראתה עוד את ידידה. חיננית לא הספיקה אפילו להיפרד ממנו. היא שיערה שלקישא המשיך בחייו ושכח ממנה."
"רק רגע…" עצרה אותה סוני, "חיננית לא ידעה שלקישא יעמוד מולה במאבק?"
"חיננת לא ידעה בכלל שלקישא הפך למכשף…" אמרה ניאל בכאב, "חיננית שיערה שחבר הילדות שלה נעשה לאיכר, כמו אביו, או שאחז במקצוע הנפחות, כמו דודו. דבר לא הכין אותה למראה פניו במאבק הגדול."
"מה היא עשתה כשהבינה שלקישא עומד מולה?" שאל ישון, "היא סירבה להיאבק בו?"
"אסור לה לעשות דבר כזה!" קולה של מחוללת הברק נשמע חמור, "המאבק הזה הכרחי לאיזון העולם, הוא לא איזו תחרות טיפשית להפגנת יכולות. אם המאבק הזה לא יוכרע, קשה אפילו לדמיין מה עלול להיות התוצאות!"
"חיננית בוודאי עשתה את מה שצריך לעשות," קבעה סוני בקור, "היא ביצעה את המשימה שלה. חיננית איננה רגשנית ורכרוכית. היא בוודאי התעמתה איתו!"
הקביעה הנחרצת חסרת הרגש של הנערה הביישנית הפתיעה את ישון. הנער הרהר לעצמו איך הוא היה מתמודד עם התבלטות שכזאת – להיאבק לחיים ולמוות עם חבר ילדות קרוב שלא ראה שנים, או לברוח ולגרום נזק לעולם כולו."
"שני הנציגים עמדו זה מול זה כמה רגעים," המשיכה ניאל, "התדהמה היכתה בצופים שבשני הצדדים. מעולם לא נשמע כדבר הזה. הנוהג היה לאחל מילות ברכה מנומסות בקרירות, להתרחק כמה צעדים זה מזה ולהטיח זה בזה את הכוחות האדירים ביותר ביקום. המאבק נגמר בדרך כלל בתוך דקות ספורות, כשצד אחד מתפוגג ונעלם מעל פני האדמה, והצד השני קורס על האדמה מת למחצה. הקרב הארוך ביותר המתועד התרחש לא יותר משש דקות וארבעים ושבע שניות."
"כמה זמן נערך המאבק של חיננית ולקישא?" שאל ישון, "ואיך ייתכן ששניהם עדיין חיים ובריאים?"
"המאבק שלהם עדיין נערך!" קראה מחוללת הברק בזעם, שערה הלבן זרח וריחף באוויר סביבה. שני הנערים התרחקו ממנה בבהלה. ניאל הסתובבה לעברם. גם עיניה הזהובות זרחו באור מסנוור, וגופה ריחף טפח מעל הרצפה. "שני הנבחרים נאבקו במשך כל אותו היום! וגם ביום שאחריו! ומאז, הם נאבקים זה בזה בהפסקות! כבר שלושה חודשים!"
סוני התקרבה בזהירות אל מחוללת הברק הזועמת ואחזה בעדינות בידה השברירית. האישה הזוהרת השפילה את מבטה לעבר הנערה, גופה ירד ברכות אל הרצפה. שערה חדל לרחף, והאור המסנוור נעלם מעיניה. מחוללת הברק מצמצה בעיניה, כאילו התעוררה מחלום רע.
"סלחו לי, יקיריי," נאנחה המחוללת ולחצה ברכות את ידה של הנערה. "סלחו לי שאיני שולטת בעצמי. הנושא כאוב מדי בשבילי."
"ניאל," אמר ישון בעדינות, "הפעם הראשונה שפגשנו את חיננית הייתה כשהגענו לכפר המוחרב עד היסוד. לפי מה שהבנו מחיננית, המאבק שלה ושל לקישא הוא שהביא לחורבנו. האם לכך התכוונת ביציאת העולם מאיזונו?"
"הלוואי…" אמרה ניאל בקול צרוד, "ההרס שנגרם ממאבקיהם של חיננית ולקישא הוא נזק שולי בלבד. אינני יודעת מה עומדות להיות ההשלכות של אי ההכרעה במאבק הזה."
ישון התקשה לקבל זאת, "אבל זה היה נורא… מעולם לא ראיתי חורבן נורא כל כך!"
"אני יודעת בדיוק למה אתה מתכוון…" אישרה ניאל בקול שקט ושלפה בעדינות את ידה מידה של סוני, "אחרי שחלפו כמה דקות מהרגע שעמדו שני המתמודדים זה מול זה, החלה סערה נוראה להתחולל סביבם. איש מאיתנו לא ציפה למה שבא אחר כך. עצים נעקרו ממקומם, ענני נוצה הפכו לענני סערה ברגע, להבות פרצו מהאדמה, הרגשנו כאילו העולם כולו על סף חורבן.
אדון המחוללים התעשת ראשון. 'נוסו על נפשותיכם!' קרא הזקן בקול אדיר, שגבר אפילו על הסערה, והגיע עד למכשפים המבוהלים מהעבר השני. מנוסה מבוהלת התרחשה משני עברי המתרס. מחוללי אורות ומכשפים גם יחד הרימו את שולי גלימותיהם וברחו בכל דרך שמצאו. הרוב הגדול הספיקו להימלט בשלום, אך היו כאלה שנפצעו, וישנם שני מחוללי אורות צעירים הנמצאים בתרדמת עד היום."
"מזל שהצלחת לברוח…" אמרה סוני.
"לא ברחתי." ענתה האישה הצעירה והחיוורת, "לא הייתי יכולה לנטוש את חברתי. נשארתי שם עד לסוף המאבק."
"לא נפגעת?" שלא סוני בדאגה.
"הברק הגן עליי." השיבה האישה בחום לנערה, "עמדתי שם כמה ימים, בלי לאכול ובלי לשתות, ניזונת רק מכוחו של הברק."
סוני וישון הביטו במחוללת הברק העדינה, תוהים לעצמם שוב כמה כוח מסתתר מבעד לשבריריות שלה.
"בסופו של דבר, שני הנאבקים הותשו לגמרי," המשיכה ניאל, "הסערה שככה בהדרגה, עד שנעלמה לגמרי. המחזה היה נורא ואיום. עשרות קילומטרים של יערות ושדות מוריקים, שהיו בית לאין־ספור יצורים – הפכו לעיי חורבות, מעלים עשן כחלחל מצחין."
"כמו בכפר השהרונים…" מלמל לעצמו ישון, נזכר בכאב במראה הנורא של הכפר החרב.
"כשנעלמה הסערה לחלוטין, צעדתי במרכזו של אור הברק שלי אל המקום שניצבו בו שני המתמודדים. כשהגעתי לשם, ראיתי את שניהם שרועים על הקרקע, במרחק של לא יותר משני צעדים זה מזה. בגדיהם היו חרוכים ועשנים. שניהם נשמו, אך בקושי.
חברתי כשלה במשימתה, המכשף לא מת ואף לא נכנע. לא הייתה במקום עוד נפש חיה ובעלת הכרה מלבדי. הבטתי במכשף המתועב חסר ההכרה. ריכזתי את כוח הברק בתוכי וכיוונתי אותו במלואו לעבר המכשף."
"מה??" הזדעק ישון, "התקפת אדם חסר הכרה וחסר ישע?! איך היית יכולה לעשות זאת?!"
"אתה לא היית עושה זאת?" תקפה אותו ניאל, ונעצה בו את עיניה הזהובות, "אם היית יודע שהחיסול של היצור הנאלח הזה יציל בוודאות חייהם של אלפים ורבבות? האם רק בגלל נימוסים וענייני כבוד היית מסכן את חייהם של רבים כל כך?"
ישון השפיל את מבטו. דבריה של מחוללת הברק היו הגיוניים. ועם זאת, ליבו התקשה לקבל זאת.
"בספרים העתיקים נאמר כי כל המרחם על אכזרים – סופו להתאכזר על רחמנים," הוסיפה ניאל, "לעיתים אין ברירה אלא לעשות מעשה אכזרי. לשום מעשה בעולם אין ערך מוחלט בפני עצמו, הכול תלוי בתכלית שלשמה הוא נעשה."
"מה השתבש?" שברה סוני את הדממה שהשתררה בעקבות דבריה הנוקבים של מחוללת הברק, "הרי לקישא עודו בחיים. איך הוא הצליח להגן על עצמו, אם הוא היה חסר הכרה?"
"המכשף לא היה צריך להגן על עצמו," החמיצה ניאל את פניה, "חברתי הטובה ביותר עשתה את זה טוב מאוד בשבילו."
"חיננית?! היא הגנה על המכשף?"
"הטלתי את כל כוחו של הברק על גופו השמוט של המכשף חסר ההכרה, אך במקום לפגוע בו, פגע הברק בגופה של חיננית, שהצליחה איכשהו לגרור את עצמה ולעמוד לפני חבר ילדותה. חיננית הייתה כמו קיר אבן, הברק שלי פגע בה והוטח ממנה לעברי. הברק חלף דרך הגוף שלי והתנגש בעוצמה נוראה בצוק שהתנשא מצפון לנו. הצוק התפוצץ במקום, והשאיר אחריו ענן אבק עצום."
"ומה קרה לחיננית? היא לא נפגעה כלל מהברק?"
"הברק לא הותיר כל רושם על המחוללת הנבחרת," אמרה ניאל בקור, "הבטתי בה בהלם. לא הייתי מסוגלת לומר דבר. חיננית השיבה לי במבטה השליו המרגיז. מחוללת האורות כיוונה את ידה לעבר המכשף, וריכזה את שאריות כוחה לעברו. התחלתי לחשוב שחיננית מבקשת לחסל אותו בעצמה, אך במקום זאת, הרימה אותו הנבחרת בכוחותיה האחרונים ושיגרה אותו מהמקום, אל חבריו המכשפים, כדי שיחלים וישתקם – וכך יוכל לחזור ולהילחם איתה שוב ושוב, עד שיחסל אותה בסופו של דבר."
"למה חיננית עשתה זאת?" שאלה סוני.
"מה השאלה?!" התפרץ ישון ברגש, "מחוללת האורות רוצה לנצח אותו בקרב הוגן, זה ברור!"
"אני חולקת עליך, נערי," ענתה ניאל וחייכה אליו חיוך חיוור ומלא כאב, "המחוללת הנבחרת אינה מתכננת לנצח כלל וכלל את המכשף – גם לא בקרב הוגן. חיננית נכנעת לרגשות שלה כלפי חבר ילדותה. חברתי הטובה לשעבר לעולם לא תנצח אותו, אף שהכוח בידה. לעולם לא נזכה להכרעה. אבדון נגזר על עולמנו בגלל רגשותיה של צעירה רגשנית…"
"סלחו לי," קול לחוץ פרם את המתח באוויר, "אדון המחוללים מחכה לכם בלשכתו."
"הם שלך, פרח־אור," הפטירה מחוללת הברק והתכוננה להיפרד משני הנערים, אך קול נערו של אדון־המחוללים עצר בעדה.
"האדון ביקש שגם מחוללת הברק תשתתף בפגישה."