ארבע הסגולות | 24 – סיפורה של צפי והאש הכחולה

דיה נשענה על מעקה האבן והביטה מטה, אל מי האגם ששבו לרגוע. גם דיה חזרה לנשום כרגיל. הסערה שהכתה בה שכחה עם הסתלקות הדרקון השחור. ישון התקרב אליה. הנער ביקש להניח את ידו על כתף אחותו ולנחם אותה, אך חשש מעוד עקיצה מעליבה.
"הרגשתי את זה," אמרה דיה בקול חלוש, בלי להסיט את מבטה ממי האגם.
"את מה?" שאל ישון אל גבה של אחותו, "את הכוח של הדרקון השחור?"
"הדרקון השחור הוא רק צל של מכשף רחוק," אמרה דיה בקול שבור, "הרגשתי את המכשף, איך הוא שולח את היד האפלה שלו ונוגע בנשמתה של ניאל. זה היה נורא."
ישון לא ידע מה לומר.
"זו אינה הפעם הראשונה שהרגשתי את זה," הוסיפה דיה.
"למה את מתכוונת?"
"צפי," ענתה דיה. גופה רעד.
"צפי? אחותנו? על מה את מדברת? צפי אבדה בסערה, כך כולם אמרו."
"טוב, נו," השיבה דיה בקול שקט עדיין, אך כעוס, "כולם לא היו שם. אני הייתי שם."
"אני יודע. אבל לא יכולת לעשות דבר."
"איני צריכה שתגיד לי את זה," כעסה של דיה גבר, "אני הייתי שם לידה, אתה היית עם אימא מהצד השני של גזע העץ שקרס. אתה באמת לא זוכר דבר?"
ישון נאנח ונשען אף הוא על מעקה האבן, מביט לעבר האופק האפל. "הייתי צעיר מאוד, רק בן ארבע. כל מה שאני יודע מאותו לילה הוא מה שסיפרו לי. את מעולם לא סיפרת לי מה קרה שם, אף שהיית הקרובה ביותר לצפי לפני שנעלמה."
"זו הייתה עונה קשה מאוד," עיניה של דיה לא סרו ממי האגם, אך מבטה פנה הרחק הרחק, אל היום שבו הכול השתנה. "גשמים לא ירדו, מפלס הנהר ירד כל כך עד שהיה אפשר לראות את קרקעיתו. השייט היה בלתי אפשרי."
"איך אנשים הסתדרו?" שאל ישון, "כל כלכלת הכפר מבוססת על מסחר באמצעות השייט בנהר."
"רבים הגיעו לחרפת רעב והתייאשו. היו כאלה שכבר החלו לארוז את חפציהם והתכוננו לעזוב את הכפר ולמצוא את מזלם בפנים הארץ."
"אבא לא ניסה למנוע מהם לעזוב?" שאל ישון.
"איני יודעת, הייתי צעירה מדי ולא התעניינתי בדברים האלה. אבל אני זוכרת את הערב ההוא, שבו הכול השתנה."
דיה שתקה כמה רגעים. ישון ניצל את ההפסקה כדי לנסות לדמיין איך התמודד אביו עם המצב הקשה. את אימו כמעט שלא זכר.
"ערב אחד חגגנו כולנו את יום הולדתה השני של צפי בתוך הבקתה הקטנה שלנו. אני זוכרת את אימא מחלקת לנו מעוגת הגזר שלה. בימים כתיקנם, לא הייתי מסוגלת אפילו להריח את עוגת הגזר הזאת," חיוך עלה על פניה הרטובים של דיה, "אך המצב היה כל כך קשה, שהעוגה ההיא נראתה לי באותו ערב כמאכל מלכים."
ישון לא הכיר את עוגת הגזר של אימו, וגם לא כל מאכל אחר שלה. אימו נטשה את הבית חודשיים אחרי היעלמה של צפי. ומאז היא נעלמה גם מחייו.
"אימא בדיוק הגישה לאבא את חתיכת העוגה שלו, כשלפתע נשמעו נקישות בדלת. לא היה בכך דבר מפתיע, אתה הרי יודע שפעמים רבות היו באים אנשים להתייעץ עם אבא או להודיע לו הודעות."
"מי זה היה?"
"איני יודעת. האיש לא נכנס הביתה. אבא יצא החוצה וחזר אחרי כמה דקות בפנים קודרות. אבא לא נגע בעוגה ולא אמר דבר. אימא ראתה את פניו ונבהלה. הם ניסו להמשיך בחגיגה כרגיל, אבל האווירה השמחה הייתה מאולצת והסתיימה מוקדם.
באמצע הלילה התעוררתי בבהלה. רעמים איומים הקפיצו אותי מהמיטה. הרגשתי כאילו העולם הולך להתמוטט. צפי צרחה במיטה שלה, ואתה בכית ובאת אליי מהמיטה שלך. חיכיתי שאימא ואבא יבואו להרגיע את צפי, אבל איש לא בא.
אמרתי לך להישאר עם צפי ויצאתי מהחדר שלנו. הבית היה מואר, אך אימא ואבא לא היו בשום מקום. מחוץ לבית נשמעה מהומה גדולה.
כשפתחתי את דלת הבית, התגלה לעיניי מראה נורא. בני הכפר התרוצצו לכל עבר, בעוד מטר כבד ניתך בעוצמה על האנשים. ניסיתי להבין מה קורה ולחפש את אימא ואבא. אך המהומה הייתה רבה.
במהלך הלילה פרצה סערה משום מקום, בלי כל התראה מוקדמת. בתחילה שמחו האנשים על ירידת הגשמים, אך ככל שחלף הזמן, השמחה התחלפה בבהלה. כמות הגשמים שירדה בבת אחת העלתה את מפלס מי הנהר במהירות, וסכנת הצפה ממשית ריחפה על הכפר. בני הכפר ניסו לבנות חייץ בין הנהר לכפר כדי להציל את בתיהם."
"בטח אבא עמד בראשם!" שיער ישון בקול.
"אבא בכלל לא היה שם באותו לילה!" ירתה דיה, "ואני לעולם לא אסלח לו על כך!" דמעות כבדות מילאו את עיניה.
ישון השתתק.
"חזרתי הביתה וניסיתי להרגיע אתכם, אבל אתה לא הפסקת לבכות, וצפי צרחה כל הזמן!" דיה צעקה אל האגם וניסתה למחות את דמעותיה. לשווא.
"איני יודעת כמה זמן חלף עד שאימא הגיעה. לי זה היה נראה נצח. אימא נכנסה פנימה בשׂער סתור ובגדים רטובים וקרועים. היא רצה אלינו וגררה אותנו החוצה בבהלה, אפילו בלי לנסות להרגיע אתכם."
"מה קרה?"
"מי הנהר עלו על גדותיהם והחלו להציף את הכפר. בני הכפר נמלטו לעבר היער השחור. אימא נשאה את צפי בידה ומשכה אותך אחריה. אני רצתי אחריכם בכוחות עצמי."
ישון ניסה לדמיין את דמותה של אימו, שאותה הכיר רק מהדיוקן המאובק שהיה תלוי בבקתתם, רצה בגשם הסוחף באותו לילה, אוחזת בידו הקטנה ומאיצה בו לרוץ ברגליו הזעירות בלילה נורא כל כך.
"כבר הצלחנו לצאת מהכפר," המשיכה דיה, "היינו האחרונים שיצאו. אימא כנראה חשה בטוחה יותר והאטה. אבל זה היה מוקדם מדי. אור מסנוור סימא את עינינו. ברק אדיר פגע בעץ גדול שבצד הדרך, וכולנו עפנו מעוצמת הפגיעה. העץ העתיק נשבר, וחציו העליון התרסק ארצה, מפריד בינינו. צפי ואני נתקענו בצידו האחד של העץ, הקרוב יותר אל הכפר. אימא שברה את רגלה מהנפילה, ואתה דיממת בראשך ולא הפסקת לצרוח."
"ומה איתך ועם צפי?" שאל ישון לאחר שתיקה קלה מצידה של אחותו, "גם אתן נפצעתן?"
דיה התקשתה להמשיך בסיפור. "אני… אני לא נפצעתי. גם צפי לא. העשבים הרטובים שנחתנו עליהם ריככו את הנפילה שלנו."
"מה עשית? הבאת את צפי לאימא? טיפסת מעל העץ?"
דיה השפילה את ראשה, וקולה כמעט שלא נשמע. "לא עשיתי כלום. קפאתי במקום, לא יכולתי לזוז. הייתי רטובה עד לשד עצמותיי, אבל לא הייתי מסוגלת אפילו לקום."
"ומה עם צפי?"
"התינוקת הזאת נעמדה במקומה, רגועה לחלוטין, מנותקת מכל מה שקורה. התינוקת הקטנה הפנתה את גבה אליי והחלה לצעוד חזרה לכפר."
"מה??" קרא ישון והביט בפניה של אחותו, "איך זה יכול להיות? היא הייתה רק בת שנתיים! למה שהיא תעשה דבר כזה?!"
"אני לא יודעת!" צעקה עליו דיה בפנים דומעות, "אני לא יודעת מה עבר על התינוקת הזאת! אימא צעקה אליה לעצור, אבל צפי התעלמה ממנה לחלוטין והוסיפה להתרחק."
"מה עשית? לא עצרת אותה?"
"לא! לא עצרתי אותה!" זעקה דיה אל החשיכה, "אימא צעקה אליי לתפוס אותה, לעצור אותה. אך לא הצלחתי לזוז ממקומי. אני פשוט בהיתי בצפי הולכת ונעלמת בתוך אפלת הכפר."
ישון השפיל את מבטו. הנער חש איך כל המרירות שנאצרה בקרבו כלפי אחותו הרוטנת והמעצבנת הולכת ומתפוגגת, בהבינו כי אחותו נאלצת לחיות יום־יום, מאז אותו אירוע, את האשמה על היעלמותה של אחותם הקטנה.
"אחרי שצפי נעלמה לחלוטין," הוסיפה דיה בסיפורה, "הגיעו מכיוון היער כמה גברים בעקבות זעקותיה הנוראות של אימא. איני זוכרת מי היו אותם גברים. הם לקחו אותנו אל המחסה ביער, אך אימא סירבה להתפנות עד שצפי תהיה שוב בידיה. שני גברים רצו בנתיב שבו נעלמה."
"הם לא מצאו אותה," אמר ישון בקול שקט, "את זה אני יודע."
"איני זוכרת מה קרה מאז והלאה באותו לילה." אמרה דיה, "אבל אני זוכרת את הבוקר הנורא שבא לאחר מכן. הכפר הוצף והנזק היה עצום. כמה מתושבי הכפר נחבלו ונפצעו במהלך הנסיגה ליער. אך לא היו אבדות בנפש. רק אחותנו הקטנה נעלמה, בלי להותיר אחריה כל עקבות."
"הנהר?" שאל ישון בחשש.
"כולם הניחו שהנהר סחף אותה," אישרה אחותו, "אך איש לא ידע להסביר מדוע צעדה התינוקת חזרה אל הכפר."
"בגלל זה את שונאת כל כך את הנהר…" שאל־קבע ישון, "אני מצטער, לא ידעתי את כל זה…"
דיה ניגבה את הדמעות מפניה.
"את יודעת," אמר ישון, "אני מניח שכבר אמרו לך את זה, אבל זו לא אשמתך. היית בעצמך צעירה מאוד, וכנראה גם נתונה בהלם בגלל הברק והסערה. אסור לך להאשים את עצמך על מה שקרה שם."
דיה שתקה לכמה רגעים ובהתה בחשכת הגלים.
"לא הייתי בהלם בגלל הברק והסערה," אמרה לפתע.
"אני די בטוח שזה הלם…" מיהר ישון לומר, אך דיה היסתה אותו בידה.
"תמיד ידעתי שזה לא היה הברק, וגם לא הסערה." אמרה אחותו והגביהה את מבטא לשמיים, לעבר המקום שריחף קודם הדרקון השחור, "הרגשתי אז משהו עמוק, משהו מחוספס ואפל הולך ונאסף סביבי. חשתי את האוויר עומד במקום, רועד מפחד. הרגשתי איך האדמה מתפוררת בבעתה מצל שחור הולך וקרב. זה היה נורא. קפאתי במקום מרוב בהלה."
ישון הביט בה, וההבנה החלה להתרקם בראשו.
"חשבתי שמשהו מקולקל בי, שהבהלה שאחזה בי באותו לילה גרמה למחשבות שלי להשתבש. אבל עכשיו, כשהדרקון השחור הפיל את ניאל, חשתי בזה שוב."
"את מתכוונת לומר…"
"זה היה מכשף," קבעה דיה. "באותו לילה ריחפה רוחו של מכשף מעלינו. מכשף הוא שחטף את אחותנו. אני בטוחה בכך."
עיניו של ישון נפקחו. "אם זה נכון… אז… יכול להיות שצפי, שאחותנו, עדיין בחיים!"
"אבל למה?" צעקה דיה בכעס אל האוויר, "למה שמכשף יחטוף תינוקת בת שנתיים?"
"איני יודע. עד שפגשנו בחיננית עוד חשבנו שמכשפים הם מאחזי עיניים בלבד… אולי אדון המחוללים יוכל לעזור לנו להציל את אחותנו מהמכשף."
"הזקן הזה?!" נשפה דיה בבוז, "ראית איך רוח המכשף כיבתה את הכוח שלו? – אני הרגשתי את זה! הרגשתי את היד השחורה והאפלה של המכשף נוגעת בכדור־הכוח של הזקן ומטמאת אותו. אינך מסוגל לדמיין איזו הרגשה נוראה זו, חשבתי שאני הולכת למות רק מהתחושה הזאת! זה היה מתועב כל כך!"
"אבל למה רק את הרגשת את זה?" שאל ישון והביט היטב באחותו, "לפי מה שאת אומרת, זו אינה הפעם הראשונה, הרגשת את זה גם אז, בליל הסערה, כשעוד היית קטנה."
דיה שתקה. שערה הרטוב כיסה את פניה. ישון לא היה רגיל לראות את אחותו שותקת פעמים כה רבות בזמן כה קצר.
"זה לא הכול," יצאו המילים בקושי מפיה.
"מה לא הכול? הרגשת עוד משהו?"
"זה היה יותר מהרגשה," ענתה דיה לאיטה, שוקלת כל מילה ומילה, "שמעתי מילים. מישהו דיבר אליי בפנים. בתוכי."
"זה היה המכשף?" נבהל ישון ועשה צעד לקראת אחותו, "מה הוא אמר?"
"זה לא קרה עכשיו. זה היה כשחיפשנו אתכם, בשריפה ביער."
"באמת לא סיפרת לי איך יצאתן משם," נזכר ישון, "שיערתי שחיננית עשתה איזה נס בשביל זה…"
"אני מניחה שזה מה שקרה," ענתה אחותו, "אבל אני לא ממש יודעת. חיננית נכנסה אל היער השרוף, ואני נשארתי בהתחלה מאחור, ורק אחר כך באתי אחריה."
"היא לא לקחה אותך איתה?"
"לא. חיננית התקדמה לבד אל הלהבות, ואני לא העליתי בדעתי לבוא אחריה."
"אז למה נכנסת בסוף?"
"מישהו אמר לי לעשות את זה."
ישון בהה בה, "מישהו אמר לך להיכנס לאש? מי זה היה? חיננית?"
"לא. זה לא היה הקול שלה. אני בטוחה. זה היה קול אחר. ורק אני שמעתי אותו," דיה נשענה לאחור. ישון חש שעצם הדיבור על החוויה ההיא מתישה אותה. אך הוא לא התכוון להרפות.
"רק שאחאיים לא ישמע אותך מדברת ככה… את נשמעת כמו חיננית כשאת מדברת על 'להרגיש דברים'…"
"לא ביקשתי שתאמין," ירתה אחותו בכעס, "אבל הרגשתי קול מדבר בתוכי, קול בלי מילים, בלי צליל. והקול הזה קרא לי ללכת אחרי חיננית."
"ופשוט עשית מה שהקול הזה אמר לך?!" ישון התקשה להאמין שאחותו צייתה למישהו, ועוד למישהו שלא ראתה.
"איני יודעת! טוב?" התכעסה דיה והשפילה את מבטה, מעיניה החלו לזלוג שוב דמעות. "פשוט התחלתי ללכת. הילד המרופט ההוא ניסה לעצור אותי, אבל הקפאתי אותו במקום…"
"מה???" ניתר ישון ממקומו, "על איזה ילד את מדברת? ומה עשית לו?"
"הילד ההוא ששלחת אליי…"
"לוצי??? מה עשית ללוצי?"
"איני יודעת, אוף, איני יודעת להסביר את זה!" קראה דיה נואשת, "פשוט הושטתי את היד לעברו, והוא קפא במקום. ההרגשה הייתה טבעית כל כך, עשיתי את זה בלי לחשוב…"
"אני לא מאמין!" הזדעק ישון והחל להסתובב במרפסת מצד לצד, "לוצי היה בחור טוב כל כך, וגם תמים, אני לא מאמין שפגעת בו!"
"תירגע כבר!" צעקה לעברו דיה, "לא הרגתי אותו! בסך הכול הקפאתי אותו במקום, אני בטוחה שהוא בסדר…"
דיה לא נשמעה משכנעת, וישון חש בכך והוסיף להסתובב. "איך בכלל עשית את זה? חיננית לימדה אותך?"
"אוף! תעמוד כבר במקום אחד! אתה משגע אותי!"
ישון נעמד מולה במבט מאשים, אך ידיו הוסיפו לרעוד לצידי גופו.
"חיננית לא לימדה אותי כלום. אני פשוט עשיתי את זה. איך? – אין לי מושג! זה פשוט בא מעצמו. האור הלבן יצא מידיי בטבעיות כמו…"
"אור לבן?!" שוב ניתר ישון ממקומו, "אני לא מאמין! את מחוללת אורות?!"
"מה פתאום מחוללת אורות, אילו שטויות!" דיה התרחקה מאחיה בחוסר שקט, "שום מחוללת אורות. אני לא שלטתי על זה, זה פשוט קרה. איך שהושטתי את היד, הרגשתי כוח זורם מהלב שלי, וכשהכוח יצא החוצה, הוא נראה כמו אור לבן. תפסיק להסתכל עליי כאילו אני מפלצת!"
"בסדר, בסדר," אמר ישון, אף שהכול לא היה בסדר, "ומה קרה אז? אחרי שהקפאת את לוצי? נכנסת אל היער הבוער? איך לא נכווית?"
דיה שבה והשפילה את מבטה. "לפני שאני מספרת לך, אתה מוכרח להבטיח לי שלא לספר זאת לסוני. כשהיא שאלה אותי על זה, אמרתי לה שאיני זוכרת דבר. אבל זה לא נכון. ראיתי כמה היא מבוהלת מחיננית, וחששתי שהיא תירתע מפניי ותתרחק ממני אם אספר לה את האמת."
"אני מבין," השיב ישון ברכות, מופתע לשמע הכנות של אחותו, "אני מבטיח שלא אספר לה דבר. אז מה קרה שם?"
"נכנסתי אל תוך היער הבוער, מונעת מכוח פנימי הדוחף אותי פנימה," התחילה אחותו לספר, "לא הרגשתי את החום של האש, אף שהלהבות ריקדו סביבי וליחכו את גופי, אך לא השאירו כל חותם אפילו בבגדים שלי. צעדתי קדימה. לא ראיתי דבר מלבד אש ועשן. הכול בער מסביב. גם את חיננית לא ראיתי.
עשן כיסה את הכול, אבל איכשהו, איני יודעת איך, נשמתי אוויר נקי. העשן לא חדר לגופי. צעדתי וצעדתי, עצים קרסו בדרכי, וענפים התפצחו מסביב, אך דבר לא בלם את התקדמותי.
איני יודעת כמה זמן צעדתי וכמה הצלחתי להתקדם. בשלב מסוים הרגשתי רוח קרירה נושבת על פניי. הבטתי קדימה וראיתי לפניי אש כחולה בוערת ורוקדת במקומה."
"חיננית הבעירה את האש הזאת?" קטע ישון את אחותו.
"מחוללת האורות שלנו שכבה חסרת הכרה על הקרקע, ידה מושטת נואשות לעבר האש הכחולה, שהייתה רחוקה כמה צעדים ממנה."
"חיננית התעלפה? אולי יצירת האש הכחולה התישה אותה?"
"אני חושבת שחיננית זימנה את האש הכחולה, אך לא יצרה אותה," השיבה דיה, "אבל האש הכחולה לא באה בשביל חיננית. היא באה בשבילי."
"מה???"
"אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל האש הכחולה הייתה מלאת חיים ותודעה. הקול שקרא לי להיכנס אל היער נבע ממנה."
"את רוצה להגיד שאש כחולה דיברה אלייך?"
"זה משוגע, אני יודעת," אמרה דיה, "אבל… כן. היא קראה לי. הרגשתי את הקריאה שלה."
"אז מה עשית? הלכת אל האש הכחולה?"
"לא הייתי יכולה להתנגד," הצטדקה דיה, "זה היה מובן מאליו באותו רגע. עברתי את חיננית והמשכתי עד שהגעתי אל האש. הרגשתי כאילו האש שמחה לקראתי ומותחת את להבותיה לעברי. הרגשתי שאני מוכרחה להיענות להזמנה שלה. הושטתי את ידי לתוכה."
דיה הביטה בידה, כאילו זו הפעם הראשונה שראתה אותה. הזיכרון הלך ועלה בראשה, אך הנערה התקשתה לבטאו במילים.
"נו?? ומה קרה??" קרא ישון כשראה שאינה ממשיכה, "מה קרה כשנגעת באש הכחולה?"
דיה הרימה את ראשה והישירה אליו את מבטה. "כשהכנסתי את היד לאש הכחולה, הרגשתי גלים אין־סופיים של עוצמה פועמים בקרבי. כאילו סופת ברקים סוערת בתוך גופי. ההרגשה הייתה נוראה – אך גם מדהימה. האש הכחולה בערה סביבי, מלחכת את עורי ונבלעת בגופי."
"באותם רגעים," המשיכה דיה, "אני והאש הכחולה היינו אחת. ראיתי את העולם מנקודת מבטה של האש הכחולה, והאש הכחולה ראתה את כל צפונותיי, חשה את כאבי ומילאה אחר רצונותיי."
"ידי הורמה מעלה, וזיק אש כחולה נורה ממנה וטס במהירות מדהימה לעבר השמיים. הזיק התערבל באוויר, מעל היער הבוער, מושך לקרבו רוחות וקרעי עננים ומגבש סביבו עננים אפורים כבדים."
"הגשם שירד באותו לילה," אמר ישון כשנחתה עליו ההבנה, "את גרמת לזה! את יצרת את ענני הגשם שבאו משום מקום! את כיבית את השרפה ביער! לא היה לחיננית שום קשר לזה!"
"איני יודעת…" השיבה דיה וחיבקה את זרעותיה, "בשלב מסוים אבדה לי ההכרה, והדבר הבא שאני זוכרת הוא פניה של סוני המביטות בי בסקרנות, ומאחוריה עומדת חיננית ומחייכת אליי את חיוכה השליו והמעצבן."
"סוני אמרה לי שאמצא אתכם כאן," הקפיץ קולו של אחאיים את שני האחים. השריונאי עמד בכניסה לגזוזטרה, מביט בהם, "לא הייתם צריכים לצאת, מי יודע מה היה יכול לקרות."
ישון ניסה לענות, אך השריונאי עצר בעדו, "לא. אין לי כוח לוויכוחים עכשיו. אני מבין שראיתם כל מה שהתרחש כאן הלילה. לא הייתם צריכים לראות את זה. אתם עוד צעירים מדי בשביל זה."
ישון הביט לעבר דיה, אך אחותו התחמקה ממבטו.
"אתה צודק, אחאיים," אמרה הנערה, "לא היינו צריכים לראות את זה. איני מתכוונת להתווכח. לא הפעם. תוכל להראות לנו את הדרך חזרה אל החדר שלנו?"
אחאיים התקשה לענות לנוכח כניעותה של הנערה החצופה. דיה התעלמה ממנו ודידתה חזרה לתוך מגדל המחוללים. השריונאי הביט בישון בשאלה, אך הנער משך בכתפיו ונכנס אחרי אחותו פנימה. לאחאיים לא נותרה ברירה אלא להיכנס גם כן ולהוביל את בניו של חברו הוותיק אל חדרם הקר, שבקומה השביעית של המגדל העתיק.