ארבע הסגולות | 21 – מחוללת הברק וציור הקיר

אחאיים שלף את גרזנו והחל לעקוף את דיה לעבר מקור הקול, אך קולה של חיננית בלם אותו.
"אין צורך במריבה, ניאל. יכין ובועז אישרו את כניסת הזרים, ועלינו לקבלם כאורחינו. בטלי את הברק שלך או שאאלץ לקחת אותו ממך בכוח!" דיה נרתעה לאחור לשמע נימתה התקיפה כל כך של חיננית.
"אינך מפחידה אותי, מחללת אורות, אולי נבחרת לייצג את האור במאבק האיתנים, אך אני מחוללת הברק, וכאן הוא תחום השיפוט שלי. הזרים אינם רצויים כאן, ואף את, אחר שבגדת באור לטובת חבר הילדות שלך, המכשף המטונף."
אפלה עמוקה החלה למלא את תודעתה של דיה. על אף הכאב ששיתק אותה לרצפה, הצליחה הנערה להציץ לעבר חברתה התמירה, בעלת השלווה האין־סופית. פניה של חיננית היו אפלים, עיניה הוצרו ושערה החלה לרחף סביבה, בוער באור הקסם הלבן שלה. המראה החזיר את הנערה אחורה, אל פגישתן הראשונה, כשדיה כמעט הצליחה להוציא את המחוללת משלוותה, אחרי שהטיחה בה בטיפשותה את התואר מכשפה.
"אל תבחני את כוחי, ניאל, בפעם הקודמת הנחתי לך, אך ההתגרות שלך הולכת ומחמירה."
אור זוהר ורותח בקע מגופה של חיננית ודחק לאחור בגסות את האור המסנוור שהוטח בהם מכיוון מחוללת הברק. חבריה המבוהלים של חיננית ניסו להתרחק ממנה. בני החבורה חשו שחברתם עומדת להתפוצץ!
"אם יש בך די כוח להילחם במחוללת הברק בקומה השביעית של מגדל המחוללים," התגרתה בה בעלת הקול הנסתרת, "מה מונע ממך לסלק מן העולם את המכשף המשוקץ?"
בני החבורה חשו ברצפה רותחת מתחתם, הקירות רעדו והאוויר בער כמו בכבשן. ישון רצה לצעוק, לבכות, לברוח! – אך הוא רק התכווץ יותר ויותר על הרצפה בכאב. מזווית עינו, מוצפת הדמעות, הצליח לראות את סוני שוכבת לא הרחק ממנו, חסרת תנועה לחלוטין.
אחאיים היה היחיד מבני החבורה שנשאר בשליטה. השריונאי האיתן התקדם צעד אחד צעד, מגונן על פניו בידו מפני האור השורף שזרם לכיוונו. כשלא הצליח להתקדם עוד, הניף את גרזנו באוויר והטיחו לעבר מקור הקול בזרועו המוצקה.
פיצוץ עז נשמע, פתח גדול נקרע בקיר המסדרון, וכל האור והחום התנקזו החוצה דרכו במהירות עצומה. ההדף האדיר והפתאומי הטיח את הנוכחים בחדר לכל עבר, כאילו היו בובות סמרטוטים. רגע לפני שהתנפצו גופיהם על קירות האבן העבות, נתלו כולם באוויר, כאילו יד נעלמה אוחזת בהם, ואז, החלו לרחף מטה מטה בעדינות, עד שנחתו ברכות על הרצפה.
דיה קמה ראשונה, בעוד חבריה מוטלים רועדים על הרצפה בתנוחות משונות. מצידו השני של המסדרון, מרחק של כמה עשרות צעדים מהם, שכבה אישה צעירה, כבת גילה של חיננית, לבושה בבגדים לבנים דומים לאלו של המחוללת. שער חלק, ארוך וסתור כיסה את פניה. דיה התקשתה להאמין שעוצמות הקסם בקעו מגופה הדקיק של האישה הצעירה לבנת השער, המוטלת על הרצפה.
"סוני לא זזה!" נשמע קולו של ישון מאחור, "היא חסרת הכרה!"
אחאיים כרע לצד ישון ובדק את הדופק של הנערה. "היא רק מעולפת," אמר בגרון ניחר, "אני מתפלא שדווקא סוני התעלפה, הנערה האנושית החזקה ביותר שאי פעם פגשתי." השריונאי שלח מבט קצר לעבר דיה, שעמדה מעליהם והוסיפה להביט לעבר האישה לבנת השער, ומלמל, "ואיך הנערה המפונקת הזאת קמה ראשונה? אני לא מבין…"
"מה קרה פה בדיוק?" שאלה דיה, מתעלמת ממצבה של סוני, "מי האישה הזאת? גם היא מחוללת אורות? ואם כן, למה היא נאבקה בקרב אורות עם חיננית?"
"קרב אורות?" אחאיים שלח מבט תמה לעבר הנערה הצעירה.
"זה לא בדיוק היה קרב אורות…"
השלושה הפנו את ראשיהם לעברה של חיננית. מחוללת האורות התמתחה לצידם, יישרה את בגדיה וצעדה לעבר לבנת השער.
"אתם חושבים שהיא הולכת לחסל אותה?" שאלה דיה בלחישה רמה מדי.
"אילו שטויות יש לך בראש, ילדה!" נזף בה השריונאי, "אפילו המחוללת הגבוהה הזאת די הוגנות שלא לפגוע באויב חסר אונים!"
צחוקה המוכר של חיננית מילא את המסדרון. "טעית בשניים, שריונאי אדיר," צחקה המחוללת, "ניאל איננה אויבת, אלא רק ממלאת את תפקידה, והדבר האחרון שאפשר לומר עליה הוא שהיא חסרת אונים…"
"לפחות נשאר בך קורטוב של שכל," נשמע אותו קול נשי שתקף אותם, אך בלי העוצמה שליווה אותו קודם לכן.
ניאל הספיקה להתרומם לפני שניצבה ליד חיננית בידיים שלובות. תליון זהוב בצורת ברק התלוי בקצה מחרוזת לצווארה בלט על רקע בגדיה ושערה הלבנים.
"בלי טינה?" חייכה אליה חיננית.
"אתם מורשים לעבור." השיבה מחוללת הברק בפנים חתומות, "אדון המחוללים אמר את דברו. רק מילאתי את תפקידי, כפי שאמרת, חברתי חיננית." האישה הצעירה קדה בראשה והתקדמה לעבר בני החבורה.
אחאיים נדרך לקראתה, ומשרכנה האישה הצנומה לעבר סוני, ניסה ישון לגונן על חברתו, "אל תגעי בה!" תקף אותה, "גרמת די נזק!"
האישה לבנת השער הדקיקה לא ענתה, אלא רק הביטה בו בעיניים זהובות. האהבה והרחמים שניבטו מעיניה היו כה כנים ועזים, וישון מצא את עצמו מפנה לה מקום בלי לומר מילה. ניאל הניחה יד חיוורת על ליבה של סוני, ובידה השנייה ליטפה את מצחה בעדינות, כמעט ברפרוף.
אור זהוב נצנץ בעיניה של ניאל. מתחת לידיה הכמעט שקופות זרם אותו אור זהוב אל תוך גופה של הנערה המעולפת.
עיניה של סוני נפקחו לאיטן, והבעה שלווה מילאה את פניה. דיה הבחינה באור שמילא את אחיה בראותו את פני חברתם מאירות כך.
"תודה…" מלמלה סוני לעבר פניה מלאות האהבה של זהובת העיניים. ניאל חייכה והנהנה לעברה. אחר קמה, קדה בראשה לעבר בני החבורה ושבה אל חברתם התמירה, בצידו השני של המסדרון.
"אדון המחוללים מצפה לבואך, חיננית," אמרה בקרירות, ומבטה האוהב נמוג. "חבריך שוב אינם זרים, אלא אורחים בביתנו." ניאל סיימה, קדה שוב בקרירות לעבר חיננית ונכנסה באחד הפתחים המעטים שבמסדרון.
"ובכן?" אמרה חיננית אחרי שנעלמה הזרה לבנת השער, "שנמשיך?"
"רק רגע!" אמר ישון ברוגז, "סוני עברה זעזוע קשה, תני לה דקה להתאושש!"
"אני בסדר, ישון," אמרה סוני בקול שליו ונעמדה על רגליה, "האמת, איני זוכרת מתי הרגשתי טוב כל כך… כאילו… כאילו משהו השתחרר בי…"
בני החבורה הגיעו אל חיננית.
"מחוללת הברק ניקתה אותך מזיהומים שהצטברו בנימי נפשך," הסבירה חיננית בחיוך, "ניאל היא אישה מלאת אהבה, אני לעולם לא הייתי מצליחה לעשות זאת. לא סתם נבחרה ניאל לתפקיד מחוללת הברק."
"איני מבינה," התכעסה דיה, "עד לפני כמה רגעים היה נראה שניאל תכלה אותנו בכוחה הנוראי – ועכשיו היא פתאום כל כך עדינה וטובה? המטורפת הזאת ניסתה לנפץ את הכוח שלך, ואת איימת לקחת את כוחה – ועכשיו את מדברת עליה בצורה יפה כל כך?!"
"סוף סוף גם מחוללי אורות הם בני אדם," השיבה חיננית והובילה את חבריה במעלה המסדרון, "גם לנו יש רגשות אפלים המאיימים לקרוע אותנו, אבל אנו לומדים מגיל צעיר להשתלט עליהם ולכוון את האנרגיה המזינה אותם לאפיקים מאירים. ניאל ואני איננו אויבות. ים של חיבה וכבוד ממלא את הקשר שלנו, אך לעיתים פורצות סערות בים הזה ומאיימות להטביע אותנו בתוכו."
"מה עצר את הסערה ביניכן עכשיו?" שאל ישון, "הגרזן של אחאיים?"
חיננית צחקה. "ודאי שלא. גרזנו של השריונאי האביר טוב בקרב חרבות, אך חסר כל תועלות בקרב אורות."
אחאיים נהם משהו מתחת לזקנו והצמיד את גרזנו לשריונו בחיבה.
"אם כך," שאלה דיה, "מה קטע את ההתכתשות ביניכן וניקז את כל העוצמות החוצה דרך החלון?"
"אדון המחוללים, כמובן," השיבה חיננית בפשטות, כאילו הדבר מובן מאליו, "האדון הרגיש בסערת הרגשות המשתוללת מתחת ללשכה שלו ופשוט ניקז אותה החוצה."
"אדון המחוללים הזה כנראה עוצמתי מאוד אם הצליח לעשות את זה אפילו בלי להיות כאן…" אמרה סוני.
"לא סתם הוא אדון המחוללים…" צחקקה חיננית, "ההתערבות של אדון המחוללים הבהירה לניאל שהוא מאשר את בואכם, ולכן היא שינתה מיד את היחס שלה כלפיכם. אין לכם מה לחשוש ממנה עוד. אתם בוודאי תזכו לקבל ממנה יחס אוהד הרבה יותר ממני…"
בקצה המסדרון הופיע עוד גרם מדרגות שאת סופו לא היה אפשר לראות מלמטה. "אנו עולים כאן, חבריי." אמרה חיננית, "בקצה המדרגות נמצאת לשכתו של אדון המחוללים."
"מתי נבנה מגדל המחוללים?" שאל אחאיים, בעודם מטפסים במדרגות, "מי בנה אותו? המבנה הזה עתיק מאוד, אבל הסגנון של הבנייה הזאת מוכר לי, הוא מזכיר לי מאוד את ההריסות העתיקות של העיר מיל שורי. אני כמעט בטוח שכבר ראיתי כמה מהציורים המקשטים כאן את הקירות במיל שורי."
"אתה צודק לחלוטין," שריונאי אדיר, "בוני מילשורי הם הם בוני מגדל המחוללים."
"הקדמונים?" שאל־אמר אחאיים.
"אכן." אישרה חיננית.
"נערת הרפאים!" קראה דיה וצעדה לאחור, נתקלת באחיה.
"על מה את מדברת?" נזף בה אחיה והדף אותה ממנו.
"תראה! תראה!" דיה משכה את אחיה בכוח והצביעה על אחד מהציורים העתיקים שעיטרו את הקיר.
עיניו של ישון נפקחו. הנער התקרב אל הציור ובחן אותו היטב. "זה… זה פשוט לא ייאמן…"
"על מה שניכם מדברים?" התכעס אחאיים והתקרב לעברם, "מה זה הקשקוש הזה? סתם ילדה וכמה ציפורים!"
"כבר ראינו את הילדה הזאת," אמרה דיה, "וגם את הציפורים. היא ציוותה עלינו לצאת מהחלל הגדול שתחת ההר!"
"על איזה חלל שניכם מדברים?" שאלה חיננית והתקרבה אף היא לעבר הציור.
"אחרי שהכפר שלנו הוחרב," הסביר ישון, "ברחנו בסירת הלאון הטובה שלי במורד הנהר ונכנסו אל החלל התת קרקעי שתחת הר הקדמונים. מתחת להר ישנו חלל גדול המוחזק על ידי מאות או אלפי עמודים עתיקים. האגדה מספרת שהקדמונים הם שחפרו את החלל הזה והקימו את העמודים."
"אני שמעתי גרסה אחרת לאגדה הזאת," אמר אחאיים בקול שקט, "הקדמונים לא חפרו מתחת להר ובנו עמודי תמך, אלא הם בנו את ההר עצמו והעמידו אותו על שדה של מאות עמודים שניצבו שם קודם לכן."
"שש מאות ושלוש עשרה עמודים בדיוק," דייקה חיננית, בעודה בוחנת את ציור הקיר מקרוב, "הגרסה של השריונאי נכונה יותר, כך מופיע בספרי הקדמונים. אבל עדיין לא הבנתי מה הקשר לציור הזה."
"נתקענו בחלל הזה בחשיכה כי דיה החליטה שהיא צריכה לבחון מקרוב אחד מהעמודים האלה…" רטן ישון והביט באחותו במבט ביקורתי, אך זכה לגלגול עיניים מצידה. "באמצע הלילה התעוררנו וראינו את הילדה שבציור עם שלושת הציפורים האלה. הציפורים זרחו והאירו את המנהרה. הילדה הזהירה אותנו שלא להישאר במקום ושלחה אחת מהציפורים להורות לנו את הדרך החוצה."
"הילדה אמרה לכם עוד משהו?" חקרה חיננית, "משהו חשוב אולי?"
דיה חשבה כמה רגעים, "היא הסבירה לנו מה כתוב על העמוד שחקרתי וסיפרה איזה משל ילדותי על גמל שקטמו לו את האוזניים…"
"גמלא אזל למבעי קרני, אוני דהוו ליה גזיוה מיניה," שיננה חיננית את לשון המשל שהיה חקוק על העמוד העתיק. "ספר מלכי הקדמונים ב, פרק כג, פסוק ח."
האחים הביטו זה בזה בהפתעה. "אז… נתקענו באמצע הלילה, בחושך נורא, מתחת להר עצום – רק בשביל לקרוא משפט שמישהו העתיק מספר ישן?!" הטיח ישון באחותו.
"סביר יותר שהספר הוא שהעתיק מהעמוד, ולא להיפך…" הרהרה חיננית בקול, "אבל המשפט חשוב פחות, השאלה הגדולה היא מי הילדה הזאת ומדוע התגלתה אליכם."
"את לא יודעת?!" הופתע אחאיים והרים את גבותיו הסבוכות, "זה לא כתוב באחד מהספרים הישנים האלה שאת מצטטת?"
"לא שידוע לי…" השיבה המחוללת, "אומנם קראתי ושיננתי את כל ספרי הקדמונים שבהיכל החוכמה, אבל לא הכול כתוב בספרים. אולי אדון החוכמה ידע לענות על כך…"
"גברתי המחוללת הנבחרת," קטע קול צעיר את מחשבותיה של חיננית.
בחור בפנים חלקות, לבוש חלוק לבן, ירד אליהם במדרגות במהירות. "אנא ממך, גברת חיננית, אדון המחוללים מצפה לבואכם, אנא הזדרזו!"
חיננית התנערה, שלחה מבט אחרון בילדה ושלושת הציפורים שעל הקיר והשיבה לבחור הצעיר, "מיד, פרח־אור, אנו מיד עולים!"
מחוללת האורות סימנה לחבריה להמשיך אחריה, וכולם מיהרו להשלים את מאת המדרגות האחרונות שלפניהם. פרח־אור מיהר לפניהם והאיץ בהם להזדרז אחריו. הבחור הצעיר הניח להם רק בהגיעם אל מסדרון קצר בקצה גרם המדרגות ורץ קדימה.
"הבחור לחוץ קצת, הא?" לגלגה דיה, מנשפת ומנשמת מהריצה במדרגות, "מה יש לו שהוא לחוץ כל כך?"
"פרח־אור מתייחס ברצינות קיצונית לתפקידו בתור עוזרו האישי של אדון המחוללים…" ענתה חיננית, "הוא מקווה להצליח למצוא על ידי כך את החיבור לאור שכל כך נחבא ממנו."
האישה התמירה הובילה אותם אל דלתות זהובות גדולות בקצה המסדרון. המחוללת ישרה את בגדיה וסידרה מעט את שערה בזמן ששאר בני החבורה ניסו להסדיר את נשימתם. אחרי כמה רגעים, נקשה ידה בעדינות על הדלתות.