ארבע הסגולות | 18 – הצעידה העיוורת וקיר הסלע

החבורה התעוררה לפני עלות השחר לבוקר קר וחשוך. אחאיים העיר את ישון ושתי הנערות, ואילו חיננית התעוררה מעצמה. השריונאי האיץ בהם לקום ונאלץ להבטיח לדיה שיעצרו בדרך לארוחת בוקר.
"למה בכלל אנחנו ממהרים כל כך?" קיטרה דיה אגב שטיפת פניה.
"אני חושש שיעקבו אחרינו," השיב השריונאי, "החתולרים לא יניחו לנו מהר כל כך. אנחנו צריכים להסתלק מכאן כמה שיותר מהר ולא להשאיר סימנים אחרינו."
חיננית הייתה היחידה שנראתה רעננה ומרוצה. היא התמחתה מלוא קומתה, פיהקה פיהוק ארוך ומצמצה בעיניה. כל סימני החבלה שהיו בגופה ובבגדיה נעלמו לחלוטין, מחוללת האורות נראתה כאילו נולדה מחדש.
"שינה היא מצרך הכרחי ומועיל למחוללי אור," אמרה לישון בתשובה למבט המשתומם שלו, "ריכוז האור שבגרעין העולם מעייף מאוד, אבל שינה טובה יכולה לחולל נפלאות במחוללי אור…"
אחרי עוד כמה דקות של התארגנות יצאה החבורה לדרך לכיוון ההרים בצפון. הם עברו לצד השלולית הגדולה, וגדג הצטרף אליהם בתוך נאד המים של ישון.
המחוללת הובילה בראש, ממלמלת לעצמה מילים חסרות פשר. שתי הנערות צעדו אחריה. דיה לא חדלה לקטר על השעה המוקדמת. סוני הקשיבה לה בסבלנות בלי לומר מילה. ישון הלך כמה צעדים מאחוריהן מהרהר הרהורים נוגים בינו לבין עצמו. השריונאי הקפיד לטשטש את הליכתם כמיטב יכולתו ולכן נשאר קצת מאחור.
אחרי כשעה נראו קווי האור הראשונים של השמש לימינם. זמן לא רב לאחר מכן הפציעה השמש עצמה. דיה טרחה להזכיר את ההבטחה שניתנה לה, אך אחאיים היה הרחק מאחור ולא יכול לשמוע אותה, והמחוללת שהובילה עוד הייתה שקועה במלמולים שלה.
הקרקע המישורית הלכה ונעשתה משופעת בגבעות. המחוללת המשיכה לצעוד הישר צפונה, בלי לסטות ימין או שמאל. הם לא ראו בדרכם שביל או כל דרך אנושית שהיא.
כשעה אחרי זריחת החמה, עצרה לפתע חיננית מתחת לעץ תאנה גדול וחדלה ממלמוליה. "נעצור כאן!" אמרה בהחלטיות, ואחר הוסיפה בחיוך, "מישהו רעב?"
דיה התרסקה על הקרקע, "סוף סוף! כבר חשבתי שנצעד כך כל היום!"
"אנחנו באמת נצעד כך כל היום!" השיבה חיננית, "אבל קודם נאכל משהו."
אחאיים השיג אותם אחרי כמה דקות. הוא נראה ספקן ומאוד לא מרוצה ממקום העצירה. "כאן?!" תהה בקול, "גברתי המחוללת, איני רוצה לערער על שיקול דעתך, אבל אנחנו חשופים כאן לכל העובר ושב! למה שלא נמשיך עוד קצת בדרך?" הוא עצר והביט לצדדים. "הינה, שם!" קרא והצביע לעבר קבוצת עצים במרחק של קילומטר או שניים מערבה להם. "למה שלא נעצור מתחת לעצים האלה? שם יהיה קשה יותר לראות אותנו."
"אתה ודאי צודק, שריונאי יקר," השיבה המחוללת בעודה מרימה את שולי שמלתה ומתיישבת לצד דיה, "אבל זו סטייה מהשביל."
"שביל?" התפלא ישון ובחן את פני קרקע, "איזה שביל?"
"השביל לצפון, כמובן," ענתה המחוללת כאילו הדבר מובן מאליו. היא חיככה את ידיה זו בזו ומלמלה כמה מילים. מבין כפות ידיה נשרו ארצה פירורים לבנים כשלג על העשב הלח משאריות טל. "וחוץ מזה," הוסיפה המחוללת בלי לחדול מחיכוך ידיה, עד שנגיע לשם הטל יתייבש, ואני זקוקה לו לארוחת הבוקר שלנו."
"מה זה?" שאלה סוני את המחוללת, "שלג?"
"לא שלג," השיבה המחוללת, מוסיפה להנחית ארצה עוד פירורים לבנים, "אלו פירורי מאן כמובן…"
"פירורי מאן – כמו גרגרי מאן?" שאל ישון לנוכח הפירורים הלבנים שהלכו ונערמו תחת ידי המחוללת.
"ממש כך. ההבדל היחיד הוא שגרגרי המאן יכולים להחזיק מעמד ימים רבים, ואילו פירורי המאן יירקבו עד מחר בבוקר."
אחאיים הוציא מכיס נסתר אחד מגרגרי המאן שנותרו לו. הוא הביט בגרגר שלו, בערמה הלבנה שתחת ידי המחוללת ושוב בגרגר שבידו.
"רק אל תאמר שמהיום והלאה לא תאכל עוד גרגרי מאן," אמרה לו המחוללת בלי להפנות את מבטה לעברו, "הזהרתי אותך כבר אתמול שגרגרי המאן הופיעו בעולם דרך גְדול מחוללי האורות שבכל הזמנים."
אחאיים לא ידע מה לענות, הוא הוסיף להביט חליפות בגרגר שבידו ובפירורים של המחוללת. לבסוף נאנח והתיישב אף הוא על הקרקע ברעש מתכתי ובחוסר אונים.
אחרי שערמת המאן השביעה את רצונה, חדלה המחוללת לחכך את ידיה והזמינה את בני החבורה לאכול מהערמה. איש מהנוכחים לא התנדב להיות הראשון שיטעם מהשלג הלבן שיצא מבין כפות ידיה של האישה הצעירה. חיננית משכה בכתפיה, לקחה בידיה חופן מאן, מלמלה משהו והחלה לאכול מהחופן שבידה.
"די! נמאס לי! אני רעבה! אני אוכלת מה שיש!" אמרה דיה לנוכח התענגותה של המחוללת מפירורי השלג. היא לקחה מעט מהפירורים והכניסה לפיה. עיניה אורו. "מדהים! יש לזה טעם של לחמנייה חמה, איני זוכרת שלגרגרים של אחאיים היה טעם כזה."
אחאיים החמיץ פנים. "אל תזלזלי בגרגרי המאן שלי! אנשים קיפחו את נפשם כדי להשיג אותם!"
"זהו הבדל נוסף בין פירורי מאן לגרגרי מאן," נזכרה חיננית, "אומנם גם לגרגרים וגם לפירורים אין טעם ממשי, אך הפירורים נותנים למי שאוכל אותם תחושת טעם לפי בחירתו."
"את מתכוונת שאם אבחר בטעם של ארנבת צלויה זה הטעם שאחוש כשאוכל את הפירורים האלה?" שאלה סוני בספקנות.
חיננית עיקמה את אפה. "אתם לא אוכלים דברים אחרים חוץ מארנבות מתות? אני כמובן מעולם לא ניסיתי טעם של ארנבת ולכן איני יכולה לענות לך על כך. את מוזמנת לנסות."
סוני גילתה שטעם הארנבת הצלויה של פירורי השלג לא היה רע כל כך וזללה ממנו כמות מרשימה. אחרי שהבנות אכלו מהפירורים הפלאיים ונותרו שלמות, הושיט ישון את ידו לעבר הערמה. מבטו הנוקב של השריונאי עצר אותו והוא נאלץ להסתפק בגרגר חסר הטעם של השריונאי.
חיננית הניחה לחבורה לאכול ולנוח מעט ואחר כחצי שעה קמה ממקומה באותה פתאומיות שעצרה קודם לכן. "הבה נמשך בדרכנו, ידידיי הנהדרים," השיבה בחיוכה התמידי, "השביל שלפנינו אינו מסתיים במהרה. הדרך לפנינו ארוכה עד מאוד."
בני החבורה הביטו זה בזה בשאלה, עדיין תוהים לעצמם על איזה שביל היא מדברת.
"ומה עם זה?" שאל אחאיים והצביע ברתיעה על שאריות הפירורים הלבנים שנותרו על האדמה, "זה יסגיר את מקומנו!"
חיננית הניפה את ידה לעבר הפירורים ברישול, והם נמסו כמו שלג ביום שרב ונבלעו בעשב, אינם מותירים אחריהם כל זכר.
המחוללת המשיכה להוביל אותם לעבר ההרים. הם צעדו במשך שעות, עוצרים רק למנוחות קצרות בהפסקות בלתי צפויות. השטח נעשה סלעי והררי יותר ויותר ככל שהתקדמו. המחוללת המשיכה להוביל והשריונאי הוסיף לצעוד מאחור. ישון תהה לעצמו אם אחאיים נשאר מאוחר רק בשביל לטשטש את עקבותיהם או מתוך כוונה לתפוס מרחק מהמחוללת הגבוהה. הנער הצעיר יש בודד מאוד בהליכתם. אחותו וסוני התלחששו ביניהן רוב הדרך, אגב התעלמות מקיומו. אך הוא הבחין שסוני שילחה לעברו מבט כמה פעמים בהיחבא. דיה פשוט התעלמה מנוכחותו.
המחוללת המשיכה לצעוד במרץ הישר קדימה. גם כשניצבו לפניהם מכשולים בדרך, כסלעים ושיחים קוצניים, לא סטתה מהמסלול הישר שהתוותה לעצמה והצעידה את החבורה כולה הישר לתוך המכשולים. אך המכשולים עצמם נמוגו מפני המחוללת ובני חסותה והתיישרו לפניה.
ההיגיון מאחורי העצירות של חיננית היו נראות לישון חסרות היגיון. היא הייתה נעצרת באמצע ההליכה, לפעמים בלי כל מחסה מהשמש. בכל עצירה היא הוציאה מעט מפירורי המאן ששמרה מהערמה שהכינה בבוקר, אך רק היא ושתי הבנות אכלו מהם. אחאיים וישון עוד היו שבעים מגרגרי המאן שאכלו בבוקר. חיננית נאלצה להודות שעם כל היתרונות שיש לפירורים שלה – הגרגרים היו משביעים הרבה יותר. כשהשמש החלה לשקוע במערב, עצרה המחוללת למנוחת לילה. אחאיים שוב התעקש שלא ידליקו אש, אך המחוללת התעלמה מתחינתו והורתה לסוני לארגן מדורה.
"אז איפה מגדל המחוללים הזה, גברתי המחוללת?" שאל ישון בעודו יושב וצופה בה אוכלת שוב משאריות השלג הלבן.
"נערי היקר," השיבה המחוללת, "מקומו של מגדל המחוללים נשמר בסוד, וגם אם הייתי רוצה לגלות לך את מקומו, לא הייתי יכולה. אתה מבין, אין לו מקום של ממש."
"איך זה יכול להיות?" התפלא ישון, "לכל דבר יש מקום!"
"כן?" תהתה חיננית, "אם כך, איפה מקומה של נשמת החיים שלך?"
"הנשמה בלב," התערבה דיה, "כל אחד יודע את זה."
"באמת? ולמה את חושבת כך?"
"זה פשוט, כשאדם מת, הנשמה יוצאת ממנו, והלב שלו מפסיק לפעום. מכאן שהנשמה שרויה בלב."
"איני רוצה להרוס לכן את הארוחה," התערב אחאיים בשיחה בקול נרגן, "אבל כבר ראיתי בחיי אנשים שהמשיכו לחיות גם כשליבם השתתק, וכן אנשים שהיו בלי ספק מתים לגמרי אף שהלב שלהם הוסיף לפעום."
"אם כך, איפה הנשמה יושבת?" שאל ישון את המחוללת, "אולי במוח?"
"הנשמה אינה יושבת בשום מקום, חביביי," ענתה המחוללת וניקתה את פיה מפירורי מאן שדבקו בשפתיה, "הנשמה איננה גוף – היא רוח, ולרוח אין מקום."
"את רוצה לומר שמגדל המחוללים בעצם אינו קיים?!" קרא ישון ונרתע לאחור.
"הוא קיים, אך הקיום שלו איננו כקיום החומרי שהיה לכפר שלכם, וגם אינו קיום רוחני כקיומן של נשמות החיים שלנו. הוא עומד בין לבין, וחלים בו בערבוביה כללים של עולם החומר ועולם הרוח גם יחד. זה קצת מסובך ומורכב יש לציין…"
"אם כך, איך את מתכוונת למצוא אותו?" שאל אחאיים.
"על פי ההרגשה." ענתה חיננית את התשובה הבלתי מתקבלת.
"על פי ההרגשה?!" התרגז אחאיים ועיניו כמעט יצאו מחוריהן, "גברתי המחוללת, את רוצה לומר שאנחנו צועדים סתם על פי ההרגשה שלך?! איך אנחנו אמורים להגיע כך לאן שהוא?!"
חיננית משכה בכתפיה, דבר שהרגיז עוד יותר את השריונאי.
"תני לי לנחש," הוסיף ברוגז, "גם השביל הזה שאת אומרת מהבוקר שאנחנו הולכים בו הוא שביל דמיוני מההרגשה שלך? וגם העצירות במקומות חסרי טעם והיגיון הם תוצאה של ההרגשה שלך?"
"היטבת לנחש!" השיבה חיננית בשלווה, "אני חושבת שהתקדמנו יפה היום, אינך חושב כך?"
ישון הרגיש שאחאיים עומד להתפוצץ וחשש להתלקחות מריבה. הוא אחז באגרופו הקפוץ של אחאיים ולחש לעברו, "אנו סומכים על מחוללת האור, אחאיים, נכון? היא הרי היחידה שיודעת איפה אנחנו נמצאים."
"אני מתחיל לפקפק בכך," סינן אחאיים מתחת לזקנו, ואז אמר בקול אל המחוללת, "גברתי המחוללת, האם את יודעת באמת איפה אנחנו נמצאים או שגם את זה את יודעת רק בהרגשה?"
"שתי התשובות שאמרת נכונות, שריונאי דגול," השיבה חיננית בנינוחות, "אני יודעת בדיוק היכן אנחנו נמצאים, וזה בזכות ההרגשה שלי. אל לך לדאוג. אנו בדרך הנכונה!"
הימים הבאים לא היו שונים בהרבה מהיום הראשון. המחוללת הוסיפה להוביל אותם בשביל בלתי נראה אל ההרים, עם עצירות אקראיות לפי הרגשותיה המקריות. בלילות הם היו עוצרים למנוחה, והשריונאי ניצב כפסל, חצי ער, חצי ישן, לשמור עליהם מפני התקפה. למזלם, השביל הדמיוני של המחוללת עבר פעמים רבות ליד נחלים שירדו מן ההרים ומעיינות שבקעו מבין הסלעים. גדג יצור המים נהנה להתמזג בהם באותן הזדמנויות. הוא לא היה שותף לחששות של שאר החבורה מהדרך־לא־דרך שבחרה להם חיננית בגחמנות. הוא האמין אמונה עיוורת במחוללת האורות וקיבל את החלטותיה המשונות בשלווה גמורה.
ביום החמישי הם הגיעו אל ההרים והחלו לטפס עליהם. גם בהרים לא שינתה המחוללת מדרכה והצעידה אותם בדרך ישרה כסרגל בלי כל התחשבות בתנאי הדרך. חלק מהדרך הייתה נוחה להליכה והטיפוס היה סביר, אך היו מקומות שהיה עליהם לטפס בידיהם ממש מסלע לסלע, נתונים בסכנת נפילה מוחשית. שני האחים התקשו מאוד בטיפוס. הם אומנם היו מתורגלים בטיפוס על עצים, אך כל חייהם גדלו בכפר שליד הנהר, ומעולם לא הורגלו בטיפוס על סלעים. בהתחלה, התקשתה גם סוני בטיפוס, אך אחרי כמה שעות התרגל גופה הגמיש להרים ולסלעים, ולישון היה נראה שהטיפוס על ארבע הולם אותה ממש כמו ההליכה על שתיים.
אחאיים התקשה יותר מכולם. שריון הפלדה שכיסה את כל גופו הכביד עליו מאוד, וזרועותיו הקצרות התקשו להגיע אל זיזים גבוהים יותר בסלע. הוא ויתר זה מכבר על הניסיון להסתיר את צעדיהם, מתוך ביטחון שאיש אינו מטורף דיו לטפס אחריהם על הסלעים המתדרדרים. ככל שהתקדמו בהרים הפך השריונאי מרוגז יותר ויותר ומיעט לדבר. במנוחות שהרשתה להם המחוללת, היה מצטנף בצד ורטן לעצמו בשקט. ישון הבין שהשריונאי קרוב לנקודת הרתיחה שלו וחשש לרגע הפיצוץ.
הרגע הזה הגיע ביום השלישי לטיפוסם בהרים. חיננית הכריחה אותם לטפס על צוק גבוה שנמתח עד השמיים. אפילו סוני התקשתה בטיפוס על קיר אבן כמעט ישר, שלא לדבר על השריונאי, שהיה בטוח שכל רגע ייעקרו זיזי הסלע תחת ידיו ושריונו יגרור אותו מטה מטה אל התהום הרחוקה שממנה באו.
אחרי שעתיים מורטות עצבים הגיח ראשו נוטף הזיעה של השריונאי המותש אל מעבר לצוק. הוא הרים את עצמו בשארית כוחותיו מעל לקצה הצוק ונחת בכבדות על מדף סלע גדול. שאר בני החבורה המתינו לו שם כחצי שעה. אחרי שנרגע מעט, הרים את פניו ובחן את מדף הסלע. הם ישבו על משטח אבן של כמה עשרות מטרים שבקצהו ניצב קיר אבן ענק שהיה אנכי לגמרי וחלק כמו מראה. זו הייתה דרך בלא מוצא, שכן, מלבד קיר האבן, היה מדף הסלע מוקף בתהום אין־סופית.
השריונאי נעמד במקומו, פניו אדומים מהמאמץ אך יותר מכך – מכעס. הוא צעד באיטיות מבשרת רעות לעבר המחוללת השלווה הסוקרת בשלווה את קיר האבן.
"אני מניח שההרגשה שלך אומרת לנו להמשיך ישירות אל קיר האבן הזה?" שאל באיטיות מאיימת.
"תכף נמשיך, ידידיי," אמרה המחוללת בלי להביט לאחור, "אני רק צריכה לעשות משהו, אל דאגה, אתם יכולים לנוח בינתיים."
השריונאי עמד קפוא כגוש סלע אדום, אדי חום בוקעים ממנו. ישון התקרב אליו וניסה להרגיע אותו לפני שיהיה מאוחר מדי, אבל אחאיים גירש אותו בבוטות. "עד כאן ישון!" אמר בכעס, "לא אתן לך יותר לעצור אותי!"
"מחוללת!" קרא השריונאי הזועם אל האישה הארוכה, "מחוללת!"
חיננית מלמלה כמה מילים, לחצה על קיר האבן בכמה מקומות, אך דבר לא קרה. לבסוף, הסתובבה ופנתה אל השריונאי האדום. "הו! ידידי אחאיים, אתה אדום כמו עגבנייה! אתה מרגיש טוב? אולי כדאי שתנוח מעט?"
"לאן גררת אותנו? לכל הרוחות!" פלט לעברה, "האמנו בך וצעדנו אחריך את כל הדרך המקוללת הזאת! סמכנו על ההרגשות שלך – ותראי לאן הובלת אותנו! אנחנו באמצע שום מקום בגובה בלתי נתפס! גררת אותנו בכל העליות הקשות ביותר שיש בהרים האלה! ולאן הגענו? – לקיר אבן! איפה עיר המחוללים הזאת שלך? היא קיימת בכלל?"
חיננית הקשיבה באדיבות לדברי הזעם של אחאיים, אך כשהחלה לחייך לעברו את חיוכה הנצחי, הוא ירה לעברה, "אל תחייכי אליי את החיוך האווילי הזה שלך! הובלת אותנו לשום מקום! אם לא היית מחוללת אורות – הייתי משליך אותך מן הצוק!"
דיה וישון הביטו זה בזה בהפתעה, הם לא העלו על דעתם שאחאיים מסוגל לדבר כזה ולא האמינו ששמעו אותו אפילו מבטא איום כזה. סוני עמדה בצדו השני מדף הסלע, מתעלמת מהתפוצצות הכעס של השריונאי ובוחנת את השמיים בעניין, מכווצת את עיניה ומנסה לראות משהו מרוחק.
השריונאי והמחוללת עמדו זה מול זה. המחוללת נראתה נבוכה נוכח התפרצותו של השריונאי הגוץ והתקשתה לענות לו. ישון הבחין לראשונה בספק העולה בפניה של המחוללת, שהייתה בטוחה עד כה בדרכה.
"התכופפו!" צעקה אליהם לפתע סוני וזינקה בעצמה ארצה.
עיניהם הופנו לעברה בהפתעה, אך לפני שהבינו מה קורה, נשמעו צווחות נוראיות מעל ראשיהם וסלע גדול התרסק לא רחוק מהם. ישון הספיק לראות את חיננית קורסת ארצה חסרת הכרה לפני ששמע את אחותו צורחת באימה.