ארבע הסגולות | 13 – חומת האחווה והנערה המסתורית

"אתם הייתם החתולים בישיבה שלנו תחת מחסה העצים!" שאל־אמר ישון כשראה את גטום, נסיכת החתולרים, עומדת לפניו בלבוש מוזהב, נשענת על מטה הזהב שלה וסוקרת אותו במבט מגחך ומתנשא.
"אתה מכיר אותה!" האשים אותו פופי מאחור, "היינו באמצע התוכנית של זוזקיק כשלפתע צצו מכל עבר אנשי החתול שלה ותקפו את בני הכפר בשיא המהומה שגרמנו בשבילך!"
"אבל… למה?" שאל ישון בכאב את גטום, "מה את רוצה מהם? הם סתם חבורת פליטים… למה תקפתם אותם?"
נערת החתול פיהקה פיהוק רחב ומזלזל. היא שלפה את טפריה החדות מאצבעותיה האנושיות – המראה נראה מפלצתי בעיני ישון – היא שיחקה בהן וענתה בגיחוך, "השהרונים האלה כלל לא מעניינים אותי… באתי בשבילך ובשביל אחותך הנפלאה. גם על השריונאי אשמח לשים את ידי אחרי מה שעשה ללוחמים שלי…"
"ידעתי!" קרא פופי מאחוריו, "ידעתי שהכול באשמתך! אתה באמת מרגל! זוזקיק לא היה צריך להקשיב לך! הרסת אותנו!"
"איך ידעת שאנחנו כאן?" התעלם ממנו ישון, "לא ראיתי שום חתול במהלך הדרך אל הכפר."
"כן… בוא נאמר שהמפגש הקודם שלנו הותיר בנו קצת חבלות…" אמרה גטום ושפשפה את ירכה החבושה, "גם הייתי צריכה לקבל אישור מאבי המלך להוציא משלחת קרבית לרדוף אחריכם. בינתיים נעזרנו בשירותיו של סוכן מבני עם לק. הוא התחפש לעגלון המוביל עגלת קרנות. התכנון היה שיוריד אתכם בכפר השהרונים. תיארנו לעצמנו שתרדו משביל האור כדי לרכוש מזון בכפר ותיכננו להפתיע אתכם שם. אבל כשהתקרבנו לכפר, ראינו אש וברקים בשלל צבעים משתוללים בכפר. נמלטנו מייד מהמקום וחנינו במקום בטוח. למוחרת אתם הגעתם אל הכפר. הסוכן שלנו פגש אותי בכפר ההרוס. הובלתי אותו אל מחנה הפליטים כדי שיתפסו אותו השהרונים. הוא שכנע אותם שהוא מרגל וכך גם השריונאי שבא בעקבותיו. המתנו בסבלנות שתבואו לחלץ אותם. רצה המקרה וערכתם את הישיבה הילדותית שלכם במחסה העצים שהמתנו בו – וכך גילינו את התוכנית כולה…"
"אבל איך ייתכן שהתעתוע של התהום לא עצר בעדכם?" התפלא ישון.
"כן… שמענו על התעתוע הזה… התעתוע ההוא כוון רק כלפי בני אדם. אנחנו והשריונאי שלך כלל לא שמנו לב למשהו… אבל היה קשה לשכנע את הסוכן מעם לק שהתהום אינה קיימת, הוא הרגיש כאילו הוא מהלך באוויר… תחושה מעניינת יש לומר…"
"מה את רוצה ממני ומדיה? מה עשינו לך?"
"תראה…" אמרה הנסיכה וסימנה בידה לעבר הקרבות המתחוללים בכל עבר, "אם לא שמת לב, אנחנו כאן עסוקים עכשיו, ואין לי חשק להרחיב בפטפוטים כך… התלווה אליי לממלכתי, ושם אסביר לך הכול… אגב, אני צריכה שתביא גם את דיה הסוררת… אני מבינה שהיא נשארה מאחור…"
"אההה!!!!" קריאת קרב נשמעה מאחורי הנסיכה. אילולא היו לה חושים רגישים וגמישות של חתול, אולי היה מצליח לוצי לפגוע בה בעזרת המקל שכיוון לעבר גבה. היא התפתלה במקומה, התגלגלה והתחמקה הצידה בדיוק בזמן. הילד החמיץ את גבה. התנופה שלו הוציאה אותו מאיזון, והוא נפל אל הקרקע והתגלגל עד לרגליו של ישון ההמום.
אבל הילד התעשת מייד. הוא נעמד על רגליו, הניף שוב את המקל בידו האחת והצביע באגרוף ידו השנייה לעבר הנסיכה המופתעת, "לא אתן לך לפגוע בדיה!"
עיניה החתוליות של גטום בערו בזעם. הרדיד שכיסה את ראשה נקרע, ובגדיה הזהובים התלכלכו בעפר. נראה שהנסיכה לא תכננה לפעילות גופנית. בשביל זה היא הביאה את חייליה המנוסים.
"איך אתה מעז, ילד!" היא ירקה לעברו. גופה התקמר, שערה סמר וזנבה התקשח. ישון התלבט מה היא עכשיו יותר – חתול או בן אדם. "אתה יודע מי אני?! אני נסיכת החתולרים! איך העזת להרים עליי את ידך המטונפת?! אנחנו החתולרים לעולם לא סולחים למי שהעז לאיים עלינו!"
"את־לא מפחידה אותי!" עיניו של לוצי ירו זיקים. ישון תהה לעצמו מה עשתה לו דיה, שגרם לו להסתכן כל כך בשבילה… הוא בסך הכול התבקש להעביר לה מסר. ישון התקשה להאמין שאופייה הנהדר של אחותו הצליח להקסים כך את ילד הרחוב…
גטום שלפה את טפריה וזינקה לעבר הילד. לוצי אומנם הצליח לחמוק, אך הוא נחתך בידו השמאלית. דמו החל להתפשט בשרוול חולצתו. ישון חיפש בעיניו מקל או כל חפץ אחר שיוכל להיעזר בו להגן על הילד. אך לפני שמצא משהו, שמע שריקה עזה ומוכרת מאחוריו, ובתוך פחות מדקה, עוד לפני שגטום יצאה להתקפה שנייה, נעמדו לפניו כל בני אחוות השבעה.
הם נראו חבורה עלובה ביותר. בוחציר השרוך, ציבורוב אחיו ולוקי הקירח היו מכוסים באבק וריח שריפה נדף מהם. ידו האחת של סללי הטלטלה לצידו והוא בקושי עמד על רגליו. זוזקיק עמד לפניהם, הבגדים שלו היו קרועים וכמה פצעים ושריטות כיסו את גופו.
אבל למרות העליבות שלהם, היה בהם משהו מרשים ומאיים. הרֵעות ששררה ביניהם והמוכנות של כל אחד מהם למסור את נפשו על חבריו היו מעוררות השראה. זעם יקד בעיניהם בראותם את לוצי חברם מדמם בידו. הם עמדו בשורה ישרה, כל אחד מהם אחז בידו נשק מאולתר – מקל, גרזן סדוק, קלע ילדים וכדומה. הם עמדו כחומה בצורה מול הנסיכה החתולרית האכזרית.
היא התבוננה בהם בזעם. עיניה עברו מאחד לשני עד שננעצו במנהיג החבורה, שהיה בלי ספק המרשים מכולם – זוזקיק.
ישון התקדם כדי לעמוד לצד בני החבורה, אך פופי דחה אותו – "אל תתערב. עכשיו זה עסק שלנו. מי שנוגע בחבר מהאחווה יחטוף!"
אבל את הנסיכה גטום, לא הרשימה חבורת הילדים יותר מדי. היא הסירה מעליה את הרדיד הקרוע ואת הגלימה המוזהבת שסרבלה את תנועותיה. מתחת לגלימה היא הייתה לבושה בשריון זהב גמיש. היא שלפה מנדן מוזהב פגיון מעוקל והפנתה אותו לעבר זוזקיק. "אתה וחבורת הסמרטוטים שלך תשלמו על החוצפה שלכם!"
"ישון!" קרא זוזקיק, "ברח! אנחנו נעכב אותה!"
"מה פתאום!" התנגד ישון, "לא אעזוב אתכם ככה!"
"תעוף מפה כבר!" קרא לעברו פופי, "תגיד תודה שאנחנו נותנים לך ללכת אחרי מה שעשית!"
ולפני שישון הספיק לענות, זינקה הנסיכה לעבר פופי, שבלי ספק היה החלש שבחבורה. אך טפריה לא פגשו בבשרו הרך של הילד השמנמן, אלא במקל שדחף לעברה זוזקיק במהירות מפתיעה. הנסיכה התעשתה במהירות וניסתה לתקוף אותו עם הפגיון שלה, אך נתקלה במכסה חבית שהדף לעברה בוחציר.
זוזקיק הסתובב לאחור אל ישון, "לך כבר! אנחנו נטפל בה! רוץ אל היער שמאחורי המחנה והתחבא שם. אנחנו נדאג שהיא לא תמצא אותך!" אמר ומיד חזר לקרב עם החתולרית העזה.
כשחשב על כך אחר כך, התחרט מאוד ישון על מה שעשה. הוא התקשה להאמין שנטש חבורת ילדים מרופטים להיאבק עם יצור חזק ואכזרי כל כך. אבל זה מה שהוא עשה. אף שזוזקיק היה צעיר ממנו, הילד ההרפתקן היה מלא כריזמה, וישון חש כאילו אדם מבוגר פוקד עליו להסתלק מן המקום. וכך הוא עשה.
אבל המנוסה לא הייתה פשוטה כל כך. כדי להגיע אל היער, היה על ישון לחצות את מחנה השהרונים מקצה לקצה. ישון נכנס אל המחנה ונבעת ממה שהתחולל לנגד עיניו. נשים צורחות, ילדים בוכים וגברים מדממים נלחמים בחיילי החתולר המיומנים. אוהלים רבים קרסו ותכולתם הייתה מפוזרת בכל עבר. ישון השתחל בין לוחמים מתכתשים, קפץ מעל רהיטים מנותצים והתחמק מחרבות מונפות.
ובכל זאת, הוא הצליח בסופו של דבר לחצות את המחנה. אומנם נדרשו לו דקות ארוכות לעבור מרחק קצר כל כך והוא נפל ונחבט בדרך כמה וכמה פעמים, בגדיו נקרעו וגופו דימם במקומות רבים, אך בסוף הוא הגיע לקצהו השני של המחנה. כמה עשרות מטרים לפניו ניצבו העצים הראשונים של היער, ממתינים בציפייה לבלוע אותו באפלתם.
מדדה, סגר ישון לאיטו את הפער שבינו לבין היער. רק כמה צעדים אחרונים נותרו בינו לבין שורת העצים הראשונה של היער האפל, אך אז הוא נדחף קדימה בעוצמה והועף אל האדמה.
ישון גנח מכאב ונעמד בקושי על רגליו. הוא הסתובב לאחור, לכיוון המחנה ונבהל בראותו חייל חתולר ענק ניצב לפניו. הוא תהה לעצמו אם היצור שעמד לפניו הוא הכלאה של אדם וחתול או אולי של ענק ונמר הרים. החתולר הענק אחז בידו אלת ברזל עבה. הוא היה מכוסה מכף רגל ועד צוואר בשריון פלדה, וכובע פלדה כבד כיסה את ראשו. מבטו היה אטום וחסר רגש.
ישון עמד על רגליו בקושי רב והרים מקל שבור שאסף בחצייתו את המחנה. הוא ידע שאין לו סיכוי נגד המפלץ הזה. ליד היצור הזה, גטום הייתה חתלתולה פרוותית חביבה.
לחתולר הענק לא נדרשו יותר משני צעדים גדולים לעמוד מעל הנער החבול, להנחית עליו את אלתו ולפצח בה את עצמותיו. אך עוד לפני שהספיק להניף את אלתו הגדולה, נשמע ממנו רעש ברזל מתנגש בברזל. להפתעתו הרבה של ישון, התגלגל בין רגליו של הענק כדור משוריין במהירות מפתיעה. הכדור נפתח ונעמד על רגליו. אחאיים השריונאי! זה היה הרגע שישון הפסיק לקרוא לאחאיים גמד ועבר לשם המדויק יותר – שריונאי.
אף שאחאיים היה ננס לעומת הענק המפלצתי, הוא עמד בעוז מתחת לפניו הנאנקות של החתולר. הוא הציץ לרגע לאחור, מוודא שישון בסדר, ואז זינק לעבר החתולר.
השריונאי הזקן היכה בגרזנו בלי רחמים ברגלי הענק עד שהצליח לפצח את הפלדה ולהגיע לבשרו. החתולר זעק מכאב וניסה להכות בשריונאי. אך בניגוד לחתולר, שהשריון היה חיצוני לו והכביד עליו, שריונו של השריונאי היה חלק מגופו, והוא נע בתוכו בזריזות וגמישות כמו אדם הנע בעורו וחתול הנע בפרוותו. הוא התחמק ממכותיו של הענק בקלות ועבר להכות ברגלו השנייה. אחרי כמה מכות, קרס הענק על ברכיו. הוא היה מנוטרל ובלתי מזיק.
"ישון נערי!" הסתובב אליו הגמד וחייך בשביעות רצון, "טוב לראות אותך! ידעתי שלא ניפטר בקלות מהנסיכה גטום הנקמנית. אני רואה שמצבך טוב! קדימה! בוא נסתלק מכאן!"
ישון הנהן בראשו, אך לפתע נזכר באחותו, "אבל מה עם דיה?"
פניו של הגמד הרצינו באחת, "איפה הילדה הזאת עכשיו?"
"היא אמורה לחכות לי בשביל האור," ענה ישון, "עלינו לחזור אליה!"
אחאיים הביט לאחור, אל עבר המחנה שנהפך לשדה קרב. "זה יהיה קצת מורכב עכשיו… לי מחכים במחנה שני אויבים – גם בני השהרונים הפתאים וגם חייליה החייתיים של גטום…"
"אז מה נעשה?" נלחץ ישון, "איננו יכולים להשאיר אותה מאחור. אתה מכיר אותה, היא לא תמתין שם לנצח, מתישהו היא תבוא לחפש אותנו – ותיפול לידיה של גטום. וחוץ מזה, היא נמצאת בקרבת זרה חשודה, ואני חושש לה."
"הי! אתם!" נשמע קול נערה קורא לעברם.
השניים חיפשו בעיניהם את מקור הקול. הוא בקע מתוך היער. מבין העצים האפלים יצאה נערה יחפה. פניה היו מוכרים לישון באופן מדאיג. היא התקרבה לעברם בלי שרגליה ישמיעו קול תנועה. שערה היה שחור וגובהה היה כשל דיה. ישון הבחין שהיא לא ענדה את תכשיט השהרונים לצווארה, מה שאומר שאיננה מבני הכפר. אז מי היא ומאין הגיעה?
"בואו אחרי!" אמרה להם בשקט, "אפשר להקיף את המחנה ולהגיע אל שביל האור דרך היער. אני מכירה את הדרך!"
ישון ואחאיים הביטו זה בזה בחשש. הנערה הבחינה בחשש שלהם, "אתם יכולים לסמוך עליי, אני מכירה את האזור הזה היטב, בואו אחריי!"
"בוא נלך!" אמר ישון לחברו, "אין לנו ברירה אחרת!"
"אני לא נכנס ליער אפל ובלתי מוכר, ועוד עם נערה זרה שצצה לה משום מקום!"
"שריונאי יקר," פנתה אליו הנערה באדיבות מתוחה, "אנא ממך, אתה יכול לסמוך עליי, אני רוצה בטובתכם. ובכלל, כדי שתביט לאחוריך."
אחאיים עמד שלוב זרועות והביט בה בחשדנות, אך הוא הסכים להפנות את מבטו לאחור – והתמלא אימה. מתוך הכפר הופיעה הנסיכה גטום חבולה וקרועת בגדים. זעם לוהט יקד בעיניה. היא לא הייתה לבדה. לוחמי חתולר הקיפו אותה מכל עבר. והם הלכו והתקרבו לעברם.
"בואו!" אמרה הנערה ופנתה לעבר היער בזריזות. ישון הביט לרגע בחתולרים הקרבים לעברם, ואז תפס בידו של השריונאי העקשן ומשך אותו לעבר היער. אחאיים התרעם ופלט קללה שריונאית, אך התרצה בלית ברירה ומיהר אחרי שני הנערים אל תוך היער.
הנערה חיכתה להם בתוך היער, מוסתרת בין העצים הצפופים. "לכאן! מהרו! החתולרים יכולים לשנות את צורתם לחתולים ולהתמצא ביער בקלות, עלינו להגדיל את המרחק מהם."
ישון ואחאיים ניסו למהר אחר הנערה, אך התקשו בכך מאוד. במיוחד אחאיים. מלבד העובדה שהיה מותש מהקרבות שעברו עליו במחנה הפליטים, מבנה גופו פשוט לא התאים להליכה ביער. במישורים ובהרים החשופים הוא היה יכול לצעוד במשך שעות ואף ימים. אך סבך העצים עיכב את הליכתו. ענפים כמו אחזו בכפלי שריונו ומנעו את התקדמותו.
גם ישון לא היה רגיל להליכה שכזאת. בנהר, בסירת הלאון שלו, הוא היה כל יכול. אבל בסבך הזה הוא הרגיש כמו תינוק שרק לומד ללכת.
הנערה, לעומתם, הייתה גמישה להפליא. היא פיתלה את גופה במיומנות חייתית כאילו גדלה כל חייה ביער. הענפים לא נתפסו בשערה, על אף שהיה פזור, ושום שורש בולט לא הכשיל את רגלה. ישון הרגיש כאילו הם עוקבים אחר חיית בר בין העצים והענפים הסבוכים.
אם הנערה הייתה מתקדמת בקצב שלה, היא כבר מזמן הייתה נעלמת בין העצים. אך היא עצרה שוב ושוב להמתין להם ולעודדם ולהתקדם אחריה. לא היה כל שביל בין העצים. הם פשוט נכנסו עמוק יותר ויותר לתוך הסבך. ישון הבין שהם נתונים עתה לחסדיה של הנערה. אם תיעלם להם פתאום, הם לעולם לא יצליחו להיחלץ מהסבך הזה. הוא התחיל לתהות אם היה פזיז מדי בהליכה אחריה לתוך היער. אולי הנערה הכניסה אותה למלכודת. אבל אף שמשהו במראה שלה הזכיר לו איום, הוא חש בליבו שאפשר לבטוח בה.
אחרי כמה דקות של הסתבכות בסבך, התחילו להישמע קולות מאחוריהם. אלו לא היו קולות אנושיים. יללות חתולים מצמררות נשמעו מכל עבר. הנערה צדקה. החתולרים שינו את צורתם כדי להקל על עצמם את המרדף ביער. הם היו קרובים, והם הקיפו אותם מכל עבר. הנערה עצרה במקומה, נשענת על שורש אוויר גדול שהשתלשל מאחד העצים. היא הביטה בחשש לצדדים. היה נראה לישון שהיא מצליחה לראות את החתולרים חרף החושך וסבך הענפים.
ישון ואחאיים המשיכו להתקדם לאיטם לעברה. אך עוד לפני שהגיעו אליה, הופיעו מכל עבר עיניים צהובות נוצצות. החתולרים מצאו אותם. הם קפאו במקומם. האם באמת הכול היה מלכודת? בתוך הסבך הנורא היה לחתולרים יתרון ברור עליהם. השריונאי בקושי הצליח לזוז, ולא היה כל סיכוי שיצליח להניף את גרזנו לעבר אויב. הם היו לכודים. ואבודים.
אך אז קרה דבר מופלא ובלתי מוסבר. העיניים הצהובות שהקיפו אותם הלכו ונעלמו בזה אחר זה בשקט מופתי. משהו משך אותם משם כבמטה קסם. לרגע היה נדמה שגם הנערה נמשכת ללכת אחריהם. אך היא בלמה את עצמה, בלעה את רוקה ונענעה את ראשה. "בואו," אמרה בקול סדוק ויבש ואולי אפילו מיוסר, "בואו נמשיך לפני שהם יחזרו, הדרך עוד ארוכה." והיא המשיכה בתוך הסבך בלי להסתכל לאחור.
ישון ואחאיים לא היו זקוקים לשכנוע. הקרבה של עיני החתולים האיצה בהם להתקדם אחריה במרץ. אך הקצב של הנערה הואט. נראה כאילו משהו מושך אותה לאחור, כאילו היא מתאמצת להתגבר על דחף כביר לשוב לאחוריה. היא עדיין הייתה מהירה מישון ואחאיים, אבל תנועותיה היו כבדות יותר וגמישות פחות.
אחרי כמה דקות של הליכה מאומצת היא פשוט נעצרה במקומה. ישון מיהר לעברה. אחאיים עוד היה מאחוריהם. היא נראתה מיוסרת. כאילו כאבים עזים תוקפים את כל גופה. היא התכווצה במקומה, אחזה בבטנה וייללה ייללת כאב.
"את בסדר?" אמר לה בחרדה, "אני יכול לעזור איכשהו?"
הנערה הרימה לאט את פניה לעברו. מבטיהם נפגשו – ואור לבן בוהק ועוצמתי הופיע משום מקום וסימא את עיניהם.
האור אומנם הבזיק רק לרגע קט, אך עיניהם נותרו מסונוורות עוד דקה ארוכה לאחריו. כשסוף סוף חזרה הראייה לישון, הוא ראה את הנערה עומדת לפניו בפנים מאירות. כל החולשה והכאב נעלמו כלא היו. היא נראתה רעננה ועוצמתית.
"עכשיו, בואו נתקדם!" אמרה בקול צלול ובהיר ומיהרה קדימה, גמישה וזריזה אף יותר מבתחילת הדרך.
ישון הביט בה. היא שוב נראתה לו מוכרת כל כך. הוא היה בטוח שכבר ראה את הפנים האלה – ובהקשר שלילי. אבל משהו היה שונה בהם, משהו משמעותי. בינתיים הגיע אליו אחאיים מתנשם ומתנשף. הוא הבחין שישון בוהה בנערה המסתורית המתקדמת בין הענפים.
"נערי!" אמר ודחף אותו קלות כדי לעוררו, "המבט שלך מדאיג אותי. תזכור שאיננו יודעים מי הנערה הזאת."
ישון נענע בראשו בהסכמה, אבל המשיך להביט בנערה המתפתלת בגמישות כמו חית בר בין ענפי היער הדוקרים. "מה היה האור הזה?" ניסה לשנות נושא, "מאיפה הוא הגיע ואיך הוא חדר לסבך האפל הזה?"
"זה אינו אור טבעי," נאנח אחאיים ועבר את הנער, "מישהו הדליק אותו. השאלה היא אם המישהו הזה הוא מהטובים או מהרעים. מה שחשוב לנו עכשיו הוא שנסתלק מפה לפני שיקרה משהו רע."
אחאיים צדק. הם היו חייבים להסתלק מהמקום במהירות האפשרית. חלפו לא יותר מכמה דקות והם הבינו כמה הוא צדק. בעודם מפלסים את דרכם אחרי הנערה המסתורית, עלה באפם ריח עשן מרוחק
"שרפה!" זעקה הנערה מקדימה, "מישהו מצית את היער! בעוד כמה דקות נהיה במלכודת אש!"
"כמה נשאר לנו עד שביל האור?" שאל אחאיים בלי להפסיק את התקדמותו.
"לעולם לא נגיע!" קראה הנערה בפאניקה, עיניה התרוצצו ממקום למקום, "אנו ניצלה בתוך היער! איך אפשר לעשות דבר נורא כזה?! החתולרים לעולם לא יציתו יער!"
"אלו בוודאי הכפריים," ענה אחאיים וניסה להגביר את מהירות התקדמותו, "הם בטח ראו אותי נכנס ליער והחליטו לחסל את המרגל אויב הציבור! כפריים טיפשים!"
"תקשיבי," קרא ישון לעבר הנערה אחוזת הבהלה, "עזבי עכשיו את שביל האור, נסי להוציא אותנו מהיער כמה שיותר מהר, לא משנה איפה, העיקר שנצא מכאן!"
אבל הנערה הייתה מבועתת לחלוטין. היא קפאה במקומה ולא הצליחה לזוז. ישון התקרב אליה. הוא ראה את הבהלה שהתערבלה בעיניה. הוא התמקד בעיניה במבטו הטוב ואמר ברכות, "את יכולה לעשות זאת, אנחנו סומכים עלייך. את מדהימה, מעולם לא ראיתי מישהו המסוגל להתמצא ביער כמותך. את תצליחי להוציא אותנו מכאן. אני מאמין בך!"
הנערה הביטה בעיניו של ישון. מבטו ריכך אותה וחילץ אותה מהאימה שהשתלטה עליה. "אתה באמת מאמין שאצליח?"
"אני משוכנע בכך." ענה ישון וחייך לעברה. "בבקשה ממך."
"מה אתם מדברים שם?" קרא אליהם אחאיים שהספיק להתקרב אליהם בינתיים, "זה לא הזמן לשיחות נפש! תוציאי אותנו מהמקום הזה! האש רודפת אחרינו!"
"בואו אחריי!" התנערה הנערה והזדקפה, "אם נלך לכיוון ההרים נוכל לצאת מהיער במהירות. הרוח באה תמיד מכיוון ההרים כך שהאש תתפשט בעיקר לכיוון הנגדי. אם נתקדם מהר, נצליח לצאת מהיער לפני שהאש תגיע אלינו."
ובלחישה שקטה הוסיפה לעבר ישון, "תודה."