ארבע הסגולות | 11 – התוכנית המפוקפקת והפשיטה המפתיעה

ישון ישב במחסה העצים בחוסר מנוחה. הוא קם ממקומו והתהלך אנה ואנה. לתוכנית של זוזקיק יש סיכוי להצליח. אבל החבורה הזאת שלו, אחוות השבעה, לא נראתה לו אמינה כל כך. הם היו פראיים ונוטים לריבים. מה יקרה אם באמצע התוכנית הם יתחילו לריב אחד עם השני וישבשו הכול? החיים של הגמד והעגלון היו תלויים בזה.
הוא הרגיש שהוא צריך לעשות משהו. השמש כבר שקעה, וחושך כיסה את פני הארץ. בתוך מחסה העצים, החושך היה כבד במיוחד בגלל נוף העצים שהסתיר את אור הירח. ישון חיפש את החתולה השחורה שליטף קודם, אך היא נעלמה. גם שאר החתולים נעלמו. כנראה הגיעה שעת המנוחה הלילית שלהם. הוא התאכזב, ליטוף פרוות החתולה היה עשויה להרגיע אותו ולחמם את ליבו.
עכשיו הוא נמצא לבד תחת העצים האלה, בחושך גמור, בארץ נוכרייה ועוינת. את אחותו הוא השאיר מאחור עם אישה לא מוכרת, שהיא כנראה אותה מחוללת מופלאה שדיבר עליה זוזקיק בכזאת הערצה. אולי האישה הזאת מסוכנת? מי יודע מי היא מסוגלת לעשות… הוא קיווה שלוצי העביר את המסר לדיה, ושאחותו תשכיל לשמור מרחק מאותה אישה ותקפיד הפעם להישאר בשביל.
התוכנית של זוזקיק הייתה פשוטה ביסודה. מחנה הפליטים ניצב בסמוך לשביל האפור המוליך צפונה אל ההרים. במרכז המחנה ניצב אוהל גדול שישבו בו זקני מועצת הכפר לדיונים. בגלל המצב החמור כל כך שנקלע אליו כפרם, הזקנים כמעט שלא סרו מתוך האוהל. בתחילה, הובאו שני השבויים למשפט באוהל זה. אבל אחרי שנחתם גזר דינם, הם הועברו משם לאוהל אחר, ששימש מעין בית כלא ארעי.
אוהל האסירים ניצב לא הרחק מאוהל הזקנים, מטרים ספורים בלבד צפונה. אוהל זה היה קטן בהרבה מאוהל המועצה, אבל ארבעה־חמישה אנשים היו יכולים לשבת ולהלך בו בנוחות. האוהל הושם תחת שמירה איתנה של שלושה שומרים גבוהים ושריריים.
סללי, בנו של מפקד המשמר, הצליח להבין מאביו שהשמירה נועדה בעיקר מפני ניסיון בריחה של השבויים מבפנים. בני הכפר לא ראו חששו שמישהו מבחוץ ינסה לשחרר אותם. הכפריים נשענו על הבטחת המחוללת שאיש לא יצליח לעבור את התעתוע שהציבה בינם לבין הכפר. גם מהצד השני של הדרך האפורה לא היה חשש לאויב, שכן, מהכפר שלהם ועד להרים לא נמצא אפילו מקום יישוב אחד.
מסביב למחנה פטרלו בלי הרף זוגות שומרים. השומרים היו אמורים להתחלף בדיוק בחצות הלילה. אנשי הכפר היו שבורים ורצוצים מאירועי היומיים האחרונים, סוף סוף הבית שלהם חרב בין יום… הפחד מפני המכשף עדיין פיעם בלבבות, למרות הבטחותיה של המחוללת הנערצת.
זוזקיק חישב את כל הנתונים הללו יחד. הוא ידע שבנסיבות אלו, כל דבר קטן עלול להקפיץ את בני הכפר ולגרום לתבהלה רבתית. בייחוד בחצות הלילה, כשרבים מבני הכפר כבר החלו את שנת הלילה שלהם, והמשמרות מתחלפות.
זוזקיק המשיל לחברי האחווה את הכפר שלהם לחתול שניצל בעור שיניו מעדת כלבים, והוא עומד רועד מפחד בפינה חשוכה, וכל קול קלוש מוציא אותו מדעתו ומקפיץ אותו.
הרעיון של זוזקיק היה לעורר מהומה בכפר בדיוק בשעת חילופי המשמרות. בתוך ההמולה והבלגן שייווצרו, היחידים שלא יהיו מבולבלים יהיו בני האחווה. הם ינצלו את המהומה לחדור לאוהל האסירים, לשחררם ולהוציא אותם מהכפר במהירות האפשרית. בחסות החשיכה הם יובילו אותם אל ישון במסתור העצים.
ישון אמור להמתין להם שם, וכשיגיעו אליו, עליהם להזדרז ולברוח חזרה לכיוון הכפר ומשם לעלות על שביל האור. ברגע שיגיעו לשביל האור שום דבר לא יאיים עליהם עוד.
בוחציר השרוך, ציבורוב אחיו ולוקי הקרח הופקדו על הבהלת המחנה. זוזקיק צייד כל אחד מהם בכד חרס, קרן תקיעה ולפיד אש. את הלפידים הם הכניסו לכדים כדי שלא ייראו עד לשעה המיועדת. שלושתם צריכים להסתתר בשיחים שמסביב לכפר – אחד בצפון, אחד בדרום ואחד במזרח. רק בצד המערבי לא ימתין איש, כי שם נמצא השביל האפור, ואין מקום להסתתר עד לשעת המתאימה.
זוזקיק עצמו היה אמור לטפס על עץ גבוה בקצה הדרומי של המחנה. כשיבחין בחילופי המשמרות הוא ישרוק במשרוקית החזקה שלו. בני האחווה קיוו שבשקט שישרור בשעה הזאת של הלילה, תישמע השריקה היטב לשלושת המסתתרים.
ברגע שישמעו את השריקה, עליהם לנפץ בקול את הכדים שבידיהם, לתקוע חזק בקרנות ולרוץ עם הלפידים מצד לצד. ליתר ביטחון, כיסה אותם זוזקיק בשקים שחורים כדי שבני הכפר לא יזהו אותם לאור הלפידים ויראו בזה תעלול לא מוצלח של כמה ילדים שובבים…
ההנחה הייתה שרעש ניפוץ הכדים ותקיעת הקרנות יקפיצו את כל יושבי המחנה ויבהילו אותם, וכשיצאו התושבים המבוהלים החוצה ויראו את הלפידים הנעים מצד לצד בחשיכה, יאמינו שמדובר במעשה קסם ויחשבו שהמכשף מתקיף אותם, ומהומה רבתי תיווצר במחנה.
עד לאותו רגע, יסתתרו סללי ולוצי לא הרחק מאוהל האסירים. ברגע שהמהומה תשתולל, הם יכנסו במהירות לאוהל, בתקווה ששומרי האוהל יינטשו את עמדותיהם מחמת המהומה. שני הילדים יתירו את הכבלים האוזקים את האסירים, יכסו אותם בבגדי שק חומים ויריצו אותם בזריזות לקצה המזרחי של המחנה.
פופי השמנמן יחכה להם שם. הוא יוביל את שני האסירים המשוחררים אל ישון, ואילו סללי ולוצי ישובו למחנה ויצטרפו שם לזוזקיק. שלושתם יחד יעשו כל שביכולתם להגדיל את הבלגן במחנה, בקריאות שבר, בשבירת חפצים, ובהפרחת שמועות נוראיות… בקיצור, בכל דרך שתמנע מהבהלה שבכפר לדעוך במהירות…
לישון, כמו לחברי אחוות השבעה, התוכנית נשמע פשוט גאונית! אבל מסתבר שאם דיה הייתה שומעת את התוכנית החובבנית־משהו, היא הייתה מבטלת אותה במחי יד. התוכנית נשענה על כל כך הרבה הנחות לא מבוססת, תקוות־לב וניחושים פרועים. זוזקיק אולי לא היה אשף בתכנון ואסטרטגיה, אבל הכריזמה שלו בהחלט הייתה מרשימה. וכך, בדיבור הקולח שלו, בהתלהבות והנחישות שהפגין לפני חבריו, האמינו כל הנוכחים שלא תיתכן תוכנית טובה מזאת!
אבל עכשיו, כשישון נשאר לבד בחשכה תחת מחסה העצים, החלו לנקר בו ספקות. אולי התוכנית לא טובה כל כך כפי שנשמעה לו כמה שעות קודם לכן? אולי היא תיכשל? אולי חבורת האחווה המפוקפקת יהרסו אותה באמצע? ואז מה? איך ישחרר את הגמד? ומה הוא ודיה יעשו בלעדיו? לאן ילכו? לא היה לו ספק שלבדם לא יצליחו למצוא את עיר הגמדים, וגם אם בדרך נס יגיעו לשערי העיר, לא יסכימו שומריה לפתוח אותם בפניהם בלי ליווי של גמד כלשהו.
השעות חלפו להן בזו אחר זו. ישון העייף נרדם והתעורר שוב ושוב. לא היה לו כל מושג עוד כמה זמן מגיע חצות הלילה. אפילו את הכוכבים הוא לא היה יכול לראות תחת מחסה העצים. ככל שהלילה הלך והעמיק, השתדל ישון להימנע מלהירדם. הוא ידע שעליו להיות מוכן לתזוזה מיידית כשיגיעו אליו הגמד והעגלון.
אבל… אט־אט, הלכה העייפות והשתלטה עליו. עיניו נעצמו בזו אחר זו, והוא נרדם בישיבה, שעון על אחד העצים בחושך מוחלט.
רעש נוראי העיר אותו. לרגע שכח איפה הוא נמצא ומדוע. עיניו לא ראו דבר. אבל אוזניו שמעו גם שמעו. רעש של המולה וצעקות שבר נשמעו ממרחק. הרעש הרגיע אותו. התוכנית של זוזקיק מצליחה! הילדים הצליחו לעורר בהלה במחנה שלהם. הוא ניסה לדמיין בעיני רוחו את סללי ולוצי נכנסים בהיחבא לאוהל האסירים. משחררים אותם מאזיקיהם ורצים לקצה המחנה. הינה, עוד כמה דקות יגיעו לכאן בוודאי פופי השמנמן ושני האסירים.
הוא חיכה במקומו בשקט. הוא יישר את בגדיו, מתח את איבריו והיה מוכן ליציאה מיידית.
אבל איש לא הגיע.
הדקות חלפו בזו אחר זו, וכל רגע נדמה לישון כנצח. הוא היה משוכנע שלפי התוכנית הם היו צריכים להגיע הנה כבר מזמן. הוא חשש שהתבהלה לא תפסה, אבל רעשי ההמון והצעקות המשיכו ביתר שאת. מה קורה שם במחנה? למה הם אינם מגיעים?
ישון המתין עוד כמה דקות ובסופו של דבר החליט לצאת ממחסה העצים ולנסות להבין מה מתרחש. הוא גישש בידיו באפלה עד שמצא את הפתח שבין העצים. הוא יצא מהמחסה. גם בחוץ שררה חשיכה, אך פחות מבמסתור העצים. הוא נעמד על השביל האפור והביט צפונה, אל הגוש השחור שהיה מחנה הפליטים.
קולות נוראיים בקעו מהמחנה. הצעקות, ובעיקר צווחות הנשים, הגיעו אליו. אך אלו לא היו הקולות היחידים שנשמעו מהמחנה. גם קולות חרבות מתנגשות אלו באלו הגיעו מן המחנה. קולות מלחמה.
אך מי נלחם במי? האם אחוות השבעה נאבקת בבני כפרם? לא יעלה על הדעת. האם בריחת שני האסירים התגלתה, וכעת הם במאבק לחיים ולמוות? הקולות הרבים שהגיעו מהכפר גילו שמדובר על יותר משני שבויים הנלחמים על חירותם. התרחש שם קרב של ממש!
ישון נשא את רגליו ורץ על השביל האפור לעבר הכפר. כשהתקרב אל הכפר, ראה את בני הכפר השריריים והכבדים נאבקים בלוחמים זריזים וגמישים. ככל שהתקרב, כך ראה עוד ועוד לוחמים גמישים כאלה. הוא ספר עשרה, אחר כך עשרים, ואפילו שלושים!
הוא נעצר מרחק של כמה עשרות מטרים משולי הכפר. חושש להיכנס לתוך הקרב הזה, בלי לדעת מי הטובים ומי הרעים. אולי קבוצת הלוחמים האלה באו לכאן כדי להציל את הגמד? ואולי דווקא את העגלון?
"מה אתה עומד ככה?!" שמע זוזקיק קול קורא סמוך אליו. הוא הביט ימינה לעבר הקול, ושם ראה את פופי השמנמן ממהר לקראתו. הילד היה מטונף אף יותר מן הרגיל. שריטה עמוקה עיטרה את מצחו ודם זב ממנה וצבע באדום את פניו העגולות.
"פופי!" קרא אליו ישון במתח, "מה קורה פה? מה השתבש? התוכנית לא הצליחה? ומי האנשים האלה?"
פופי הגיע אליו. כעת הבחין ישון שהוא צולע על רגלו הימנית. הוא התיישב על ברכיו והתנשף. "הם בכלל לא אנשים! והם ידעו על התוכנית שלנו! הם שמעו את הכול! הם ניצלו אותנו כדי להשתלט על המחנה! הכול באשמתנו! הכול באשמתך!"
"על מה אתה מדבר? מי ידע על התוכנית? ואיך? מישהו מהחברים שלך הלשין?"
פופי המשיך להתנשף ואף התנדנד במקומו. ניכר שהתאמץ מאוד בשעה האחרונה והיה על סף אפיסת כוחות. אך כששמע את ישון מעלה אפשרות שמי מחבריו הלשין, הרים את פניו לעבר ישון ושלח בו מבט נוראי, "נראה לך?! נראה לך שאחד מאחוות השבעה ילשין!"
"בסדר בסדר…" ניסה ישון לפייסו, "אם כך, מה קרה? מי הלוחמים האלה ואיך הם ידעו על התוכנית שלנו?"
"זה לא היה קשה כל כך…" הפתיע קול אחר את ישון מאחור.
ישון קפא במקומו. הקול נשמע מוכר, מוכר עד להכאיב. אך הקול המשיך. "פשוט צותתנו לכל הישיבה המפוארת שלכם – מתחילתה ועד סופה…"
ישון הסתובב לאחור לאיטו. אבל עוד לפני שראו עיניו את בעל הקול, הוא ידע בדיוק את מי ימצא שם. ועוד לפני שראה שצדק, הבין בכאב מה הייתה הטעות הנוראה שלו ושל חבריו.