ארבע הסגולות | 10 – המשרתת החצופה והילד השליח

"משרתת?!"
הילד המרופט היה נראה נבוך. כשישון שלח אותו עם מסר למשרתת שלו, הוא לא דמיין אותה כך. המשרתות והמשרתים בכפר היו תמיד צעירים מהאדונים והגבירות שלהם, והם היו הולכים בראש כפוף ובהכנעה. הם השתייכו למעמד נמוך בכפר, והיו חסרי השכלה.
אבל המשרתת הזאת הייתה בלי ספק מבוגרת מישון, והדבר האחרון שהיה אפשר לומר עליה הוא שהייתה כנועה. לוצי נאלץ להודות בינו לבין עצמו שהיא גם לא נראית רע כל כך… חוץ מהבגדים המטונפים והבלויים שהיא לובשת. ומי הזקנה הזאת שעומדת לידה? ישון לא אמר עליה דבר.
"אז ישון אמר שאני המשרתת שלו, אה?" אמרה הנערה ושילבה את ידיה על בהתרסה. "מה עוד הוא אמר לך, החצוף הזה? ואיפה הוא בכלל? הוא היה אמור לחזור מזמן!"
לוצי השפיל את ראשו, שפשף את רגלו באדמה במבוכה ושילב את ידיו מאחורי גבו. הוא לא ידע מה לומר. הוא מעולם לא היה צריך לעמוד לפני נערה גדולה ממנו, ומעולם לא פגש נערה עזת פנים כמו זו.
"ידידתי הצעירה," אמרה הזקנה הבלה שעמדה לצד הנערה, "אל נא תהי קשה עם הבחור החביב הזה. ראי איך הוא נבוך! ובכלל, אינך רואה כמה הוא מתנשף, הוא בוודאי בא הנה ממרחק, ונראה שיש לו מסר להעביר לך." הזקנה הוציאה מנרתיק בד שהיה תלוי בצד גופה עוגייה קטנה והושיטה אותו לילד השליח.
לוצי לקח את העוגייה בהכרת תודה בולטת. ניכר שזמן רב לא בא מאכל מפואר כזה אל פיו.
"נו?" דחקה בו הנערה, "אתה מתכנן לספר לנו לשם מה הגעת? ומה ה'אדון' המכובד שלי אמר לך למסור לי?"
"כן כן… בטח…" אמר הילד בבהלה וכמעט נחנק מהעוגייה שבדיוק הכניס לפיו. "אה… א… האדון שלך, כלומר, האדון ישון, הוא הוא שלח אותי אלייך… ל… להזהיר אותך… כן… זהו בדיוק…"
"להזהיר אותי?" התפלאה דיה ונעצה בו מבט, "להזהיר אותי ממה? ואיפה הוא בכלל?"
לוצי התקרב אל דיה ולחש לאוזנה, "אפשר לסמוך על הזקנה הזאת? אני בשליחות סודית, את יודעת, ישון השביע אותי שלא אגלה את השליחות שלי לאיש חוץ מדיה, המשרתת שלו…"
"על איזו זקנה אתה מדבר?" אמרה דיה בקול.
הילד סימן בראשו לעבר מחוללת האורות שעמדה שלושה צעדים מהם ועשתה עצמה מתעסקת בנרתיק שלה, כאילו מתעלמת מהם. דיה לא הבינה על מה הוא מדבר.
"נו… הזקנה הזאת! את לא רואה אותה, זו שהביאה לי את העוגייה! אפשר לסמוך עליה?"
דיה הביטה אל חיננית, ובדיוק אז הפנתה המחוללת את פניה אל דיה וקרצה לה. בשנייה שקרצה לה, ראתה פתאום דיה אישה זקנה ובלה עומדת במקום מחוללת האורות הצעירה והנאה. המראה הזה נמשך לשבריר שנייה, אבל דיה הספיקה לראות זקנה עומדת בגב כפוף, לבושה סחבות ואוחזת במקל הליכה מחורץ.
דיה ניערה את ראשה ומצמצה בעיניה וחזרה להביט במחוללת האורות. אך הזקנה לא חזרה שוב. זו הייתה חיננית הצעירה והגבוהה.
"סלחי לי נערה…" מלמל הילד בלחש, "אני מצטער שאני לוחץ, אבל אני חייב לחזור למחנה, זוזקיק הטיל עליי משימה חשובה ביותר, ובלעדיי התוכנית כולה תיכשל, והמרגל של המחוללת ימות."
"מה?" אמרה דיה וחזרה להביט בו, "על מה אתה מדבר?"
אבל לוצי סימן שוב עם ראשו לעבר מחוללת האורות.
"כן כן…" אמרה דיה בחוסר סבלנות, "אתה יכול לסמוך עליה, היא איתי. ועכשיו, לאט לאט, על מה אתה מדבר? במה ישון הסתבך עכשיו?"
לוצי עשה כמרב יכולתו להסביר לדיה את התגלגלות העניינים, אבל הדברים שסיפר היו משונים כל כך שדיה התקשתה להבין אותו.
"אתה בעצם אומר שאנשי הכפר שלך חונים במחנה פליטים מצפון לכפר והם שבו את אחאיים והעגלון המסכנים? והם מתכננים להוציא אותם להורג אבל לא יודעים איך?"
"את העגלון הם יודעים, זה לא בעיה," מיהר הילד לומר, "השריונאי הוא הבעיה."
"בסדר בסדר… שיהיה…" השיבה דיה בקוצר רוח, "ואחי… כלומר, האדון שלי, ישון, גייס אותך ואת החברים שלך לשחרר אותם?!"
"לא סתם לשחרר!" התגאה לוצי, "להציל! זו משימת הצלה! והוא עשה בחוכמה שהוא בחר באחוות השבעה למשימה הגורלית הזאת!"
"ומה אני אמורה לעשות עכשיו?" שאלה דיה והתעלמה מההתפארות שלו, "לשבת ולחכות כאן על השביל עד שהם פשוט יצוצו כאן?!"
"בדיוק כך!" השיב הילד בהתלהבות, "והוא גם אמר להזהיר אותך מהאישה הצעירה וחסרת ההכרה. הוא אמר שהיא עלולה להיות מסוכנת מאוד וכדאי שתשמרי ממנה מרחק!"
"ולמה זה?" שאלה דיה והציצה לעבר חיננית שחייכה בינה לבין עצמה ושיחקה בידיה בקרן שהן לקחו מהעגלה.
"אנל'א יודע…" השיב לוצי והסתכל לאחור, לכיוון שממנו בא, "הוא לא סיפר לי. הוא רק אמר לי למסור לך את ההודעה הזאת ולחזור כמה שיותר מהר, אני חייב למלא את החלק שלי במשימה ההצלה!"
"ומה המרחק מכאן עד למחנה שלך?" חקרה אותו דיה.
"כשעה של הליכה רגילה בדרך העפר," ענה לוצי, "אבל אני וחברי האחווה מכירים קיצורי דרך. אני הגעתי ממחסה העצים, והוא קרוב יותר לפה, גם רצתי כל הדרך, וכך הצלחתי להגיע בתוך חצי שעה בלבד!"
היה ניכר שהילד מנסה להרשים את דיה, אך היא כדרכה לא נטתה להתרשם מיכולותיהם של אחרים. היא עיכלה בראשה את הנתונים שמסר לה הילד המרופט וחשבה על תוכנית אפשרית.
"הובל אותנו את ישון!" פקדה עליו דיה, אך הילד היה לחוץ. הוא בזמן שערכה חישובים בראשה, הוא קיפץ מרגל לרגל, ולבסוף, עוד לפני שדיה הספיקה להשלים את הטחת פקודתה, הוא קד קידה מגושמת לעברה ולעבר חיננית, הסתובב ופתח בריצה לכיוון שממנו בא. לפני שנעלם מאחורי אחת החורבות, הוא עצר, הסתובב וקרא לעבר חיננית, "ותודה על העוגייה!" ומיד חזר בריצתו ונעלם.
מיד כשנעלם, הסתובבה דיה אל חיננית ותקפה אותה, "עשית עליו קסם, נכון?"
"לא קסם, דיה," השיבה האישה הצעירה בשלווה, "אנו קוראים לזה אות. והאמת, הוא די פשוט. מהפשוטים ביותר, יש לומר. שלא כמו אות התהום שהצבתי ביציאה מהכפר. מה שגורם לי לתהות מי גרם לו להיעלם…"
"על מה את מדברת?" שאלה דיה.
"כפי שאמרתי לך, אני ולקישא עמדנו להיאבק בכפר הזה," ענתה חיננית ופתחה את ידה להורות על הכפר, "וכדי שבני הכפר לא ייפגעו בעצמם, ביקרתי אתמול בבוקר במועצת הכפר והזהרתי אותם. אמרתי להם שיברחו צפונה והבטחתי שאציב תעתוע בכניסה לכפר כדי שהמכשף לא יבוא אחריהם."
"והתעתוע הזה באמת יכול לעצור מכשף?" שאלה דיה.
"מכשף רגיל – בוודאי," ענתה חיננית וחייכה, "אבל בשביל לקישא – התעתוע הוא בדיחה, ותו לא. אפילו עיצבתי את התעתוע בצורת תהום המוכרת לשנינו מילדות, רק בשביל הנוסטלגיה…"
"אז בשביל מה עשית את התעתוע הזה?"
"בשביל להגן על הכפריים, כמובן!"
"אבל אמרת שהתעתוע לא יכול לעצור את המכשף מלהגיע אל בני הכפר!"
"נכון, אבל בני הכפר בכלל לא מעניינים את לקישא," ענתה חיננית בפשטות, "התעתוע נועד לעצור את הכפריים לבל יתקרבו לכפרם בזמן המאבק וביומיים שאחריו. מטרת התעתוע הייתה לשמור עליהם מיצר הסקרנות האנושי, כדי שלא יסתכנו לשווא."
"אז אם כך," תהתה דיה, "אם התעתוע הזה היה אמור לעצור את בני הכפר ליומיים, והמאבק שלכם התחיל אתמול ונמשך עד לפני כמה שעות, כשהועפת על העגלה שלנו – איך ייתכן שהילד הזה הצליח לעבור את התעתוע ולהגיע הנה?"
"זה מה שגם אני שואלת את עצמי…" אמרה חיננית וסירקה בידה את שערה הסתור, "צריך שמישהו בעל יכולת ראייה פנימית יבחין באשליה ויבטל אותה בדעתו – וכך התעתוע יסור לגמרי."
"את חושבת שלקישא עשה את זה?"
"לא… הוא כמובן יכול לעשות זאת…" השיבה המחוללת והניפה את ידה בביטול, "אבל אמרתי לך… התעתוע הזה ואנשי הכפר בכלל לא מעניינים את לקישא, מישהו אחר הצליח לעשות זאת… מעניין מי זה…"
"מה נעשה בקשר למה שהילד סיפר לנו?" שאלה דיה, "איך נשחרר את אחאיים והעגלון?"
"את מתכוונת – מה את תעשי…" חייכה אליה חיננית, "אני לא קשורה לעסק הזה, וכבר בזבזתי יותר מדי זמן במקום הזה. אני צריכה להתכונן לקרב הבא שלי עם לקישא. מעניין איפה זה יצא הפעם… מסקרן…"
דיה התרגזה ומשכה בידה של חיננית, "את לא הולכת להשאיר אותי לפתור את זה לבד!" הטיחה בה, "הכול באשמתך ובאשמת הלקישא ההוא! אתם גרמתם לכל הבלגן הזה! את חייבת לעזור לי לשחרר את אחאיים! אם נסמוך על ישון ושבעת הילדים האלה שאסף – זה יהיה הסוף של הגמד! ואולי גם של ישון!"
"אני מבינה אותך יקירתי," אמרה חיננית בשלווה והסירה בעדינות את ידה של דיה ממנה, "ובאמת הייתי שמחה לעזור, אבל אני לחוצה מאוד… אני בטוחה שתסתדרו… אין לי אלא לאחל לכם בהצלחה! ועכשיו – להתראות!"
ובמילים אלו, שלפה מחוללת האורות את הענף הדק שתחבה קודם בחגורתה. היא הניפה אותו לשמיים, עצמה את עיניה, מלמלה משהו, ו…
לא קרה דבר.
חיננית פקחה את עיניה ונראתה מבולבלת. היא ניסתה שוב להניף את הענף שלה ולמלמל את המלמולים שלה – ועדיין, דבר לא קרה.
"איך זה ייתכן?" תהתה חיננית לעצמה בקול וסובבה את תלתלי שערה על קצה הענף שבידה. היא הרימה את עיניה והביטה בדיה.
"את!" אמרה חיננית, ולדיה היה נדמה כאילו חיננית ראתה אותה לראשונה.
"ואחיך!" הוסיפה חיננית לומר. היא תופפה עם הענף שלה על ידה השמאלית וחשבה לעצמה בקול.
"כן… זה הגיוני בהחלט… אבל מי היה מאמין שכך זה יקרה… לא פלא שהחתולרים רודפים אותם… אבל שימוש בסוכן מעם לק אינו רעיון חכם כל כך בנסיבות הללו… ובכל זאת… מה אפשר לצפות מיצורים שהם חצי בעלי חיים…"
"מה את ממלמלת לעצמך?" הפריעה לה דיה, עדיין מרוגזת, "אני רואה שהקסמים שלך לא תמיד מצליחים, הא?"
חיננית פנתה אליה בחיוך קורן, גדול יותר אפילו מהחיוכים הקודמים שלה. "דיה יקירתי! שיניתי את דעתי! זו באמת הייתה אנוכיות נוראה מצידי שלא לעזור לידידה כמוך ולאחיך הנפלא! בואי! נצא לדרך לפני שיהיה מאוחר מדי! יש לנו שריונאי להציל!"
דיה נעצה במחוללת מבט נדהם, היא לא הבינה מה גרם לה לשנות את דעתה באופן קיצוני כל כך ובכזאת מהירות.
"א… אבל אמרת שלקי…" מלמלה דיה, אבל חיננית קטעה אותה במהירות.
"די די…" אמרה וצחקקה לעצמה, "לא באמת חשבת שאטוש אותך לגורלך, סוף סוף, אנו הרי חברות טובות!"
חיננית החזירה את הענף לחגורתה, חיבקה את דיה בידה הימנית וגררה אותה לכיוון שאליו רץ קודם לכן הילד השליח.