ארבעת השומרים פרק 9

ארבעת השומרים 9: האולטרה – ראשי

"תביא לי לראות את זה." אמר דיוויד וחטף מכפות ידיו של לוק את הספר העתיק שהיה פתוח על דף המידע על הראשי. לוק לא הגיב, מהרגע שראה את הסימן על כתפו של דיוויד לוק חשש ממנו. יצא לו לחשוב על זה שאולי הסימנים האלה; שיש גם לו וגם לדיוויד קשורים זה לזה.
"תזהר!" אמר ג'וש, הוא פחד שהספר יקרע, כי בכל זאת הוא נמצא בספרייה ללא שימוש יותר מעשור ואפילו עשורים. "שלא תקרע אותו."
שיערו השחור של לוק היה רטוב מעט ועיניו הכהות נראו בהירות יותר עם אור השמש שנפל עליהם, הוא לבש חולצת גופייה שחורה ומכנס ג'ינס כהה ונוח. שיערותיו של דיוויד נפלו מעט מחלקו העליון של שיערותיו למטה ועיניו החומות הביטו בספר, על הציור של הסוכנים, הוא לבש חולצה אפורה שבשרווליו אפור כהה יותר, השרוולים היו ארוכים וחיממו אותו מעט. על יד הדלפק התיקים שלהם היו זרוקים בבלגן.
מרי ישבה על יד לוק ודיוויד, מחבקת את עצמה בעטיפת ידיה על זרועותיה. היא הרגישה מדוכאת על כך שעזבה את הבית מבלי לומר לאמה דבר. עיניה הכחולות בוהקות באוויר ושיערה הג'ינג'י אסוף לצמה מתוחה וזריזה.
ג'וש נתן לה זמן לעצמה, היא הייתה זקוקה לו.
"מה אמרתם להורים שלכם?" שאלה בלחישה אך כולם שמעו זאת, הם נעצרו ממעשיהם והביטו בה.
"השארתי לו פתק שאני אחזור בעוד כמה ימים, עד שהוא יגיע הביתה יעברו כבר הימים האלו." אמר דיוויד והשפיל את ראשו,
"אבל אבא שלך נראה מתחשב אז, ביום שיצאנו מהמגרש." אמר ג'וש ומשך בכתפיו, "לפחות נראה."
"כנראה ששבועיים גרמו לו להבין שהבן שלו נעלם." השיב דיוויד, ג'וש הביט לצדדים לאחר שאמר זאת ונזכר בג'ייס. 'איפה הוא?' חשב,
"ג'ייס?" שאל ג'וש בצעקה,
"מה, אה, אני פה!" אמר והופיע בין הארונות מלאי הספרים, מנופף בשתי .אצבעותיו כמו הצדעה סתמית. שיערותיו החומות התבלגנו מעט וזיעה עטפה את פניו ולאט התאדה מגופו.
ג'וש נאנח בהקלה, הוא לא יכול היה לחשוב על כך שיאבד עוד מישהו.
"אימי נחטפה, ושהסוכנים פרצו לבית שלי הם כמעט לקחו גם אותי ואת ג'ייס." אמר ג'וש בעצב, כשהתחיל לחשוב על מה שהסוכנים עושים להורים שלו גופו החל להסתחרר והוא איבד שיווי משקל. כיצד הם מענים אותה, מתאכזרים אליה מבלי שהיא יודעת דבר.
אולי היא כבר מתה.
"ההורים שלי מתו ממזמן." אמר לוק לאחר שתיקה של כמה דקות, מנסה לעודד אך רק גרע את המצב. ג'ייס ניסה שלא לחשוב יותר מדיי על ההורים שלו. הוא צעד לכיוון החבורה והביט בהם,
"מישהו מוכן להסביר לי מה קורה כאן ולמה דווקא הסוכנים האלה רודפים אחריי ג'וש והמשפחה שלי?" שאל ג'ייס והניח את ידיו על מותניו,
"הם לא רודפים דווקא אחרינו, ג'ייס. הם רודפים אחרי כל החבורה. בגלל זה עזבנו את הבתים שלנו, בכדי למנוע את החטיפה של ההורים האחרים." הסביר ג'וש והתיישב על הכיסא בעצבות,
"למה הם רודפים אחריכם?" שאל בניסיון להבין דבר שאפילו הם לא מבינים לגמרי.
"אנחנו חושבים שזה בגלל איזה שהוא שער קסום או –" אמר דיוויד והזיז את משקפיו לאחור, ג'ייס פלט צחוק מאולץ.
"איזה שער קסום בדיוק? מאיזה סרט יצאתם?" שאל והניף את ידיו, "ג'וש, אני רוצה למצוא את אימא ואני בטוח שגם אתה רוצה. בוא נמצא אותה כבר במקום לשבת ולא לעשות כלום!"
"ג'ייס, הם לא אנושיים אוקי? הם יצורים, ודיוויד צודק, אנחנו קשורים איכשהו לשער קסום ואין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות בינתיים!" קרא ג'וש, הוא קם מהכיסא וצעד לשולחן בזמן דבריו והכה עם אגרופו בשולחן בסוף הדיבור באכזבה.
"אנחנו לא יכולים להישאר פה." אמר לוק, הוא הביט דרך החלון המרובע בעל המסגרת מעץ, מנסה לחפש את הסוכנים. "לאן נלך?" שאל,
"אני מניח ש, אה, ממתי אני נהייתי פה המנהיג?" אמר בניסיון להוציא את עצמו מזה, ג'ייס התיישב על הכיסא בכעס; הוא כעס על אחיו ועל הסוכנים ,שאותם קילל בליבו, שחטפו את אימו ואת כל הטירוף הזה שנקלע אליו.
"אתה אמרת לנו להתכנס כאן." אמר דיוויד ומשך בכתפיו, הוא הניח את מרפקיו על השולחן ושילב את ידיו בנוחות. לוק העיף לכיוונו מבט מבעד לכתפו.
מרי הביטה בציפייה לתשובה, היא ניסתה להעסיק את מחשבותיה ולשם שינוי לעזור לחבורה ולא להיות כל הזמן במחשבות על המשפחה.
"אנחנו.. אנחנו נצא מהעיירה." אמר והביט באוויר במחשבה על האירועים שיקרו להם, הוא החזיר את מבטו אל הקבוצה. הוא צעד במהירות אל הספר העתיק והעביר עמוד אל הגמדים, הוא זכר פרט מיוחד שהיה אצל הגמדים.
כשמצא את העמוד הוא הקריא לכולם "באגדות עתיקות הגמדים היו נקראים גם כיודעי-כל, אם אמצא אותם אוכל לשאול אותם לגבי השער." ג'ייס כיווץ את מצחו באי אמונה, 'גמדים?' חשב, כמובן שהשאר האמינו אחרי שראו את קרייג שמשתנה לזאב ענק ואת סוכן הראשי שהזנב פורץ ממנו.
"אנחנו הולכים למצוא את הגמדים. הגיע הזמן שנדע מה הולך כאן." אמר ג'וש בקול מנהיגותי, למרות שזה הדבר האחרון שרצה.

החבורה יצאה מהספרייה בשקט, כולם מחזיקים בתיקיהם על הגב, דיוויד הביט בצדדים מבעד לקיר לפני שנתן אישור לכולם לעבור. הם הלכו במסדרון הריק, הקירות הלבנים שהיו מלאים בתמונות עידוד ומשפטי מפתח ללימודים היו כבר בלתי נסבלות לעין. אף אחד מהם לא אהב את המשפטים האלו, ואף אחד מהמשפטים האלו לא נתנו עידוד אמיתי לילדים. השער של בית הספר היה רחוק כל כך, אך אם הם ייטעו הסוכנים עלולים למצוא אותם.
לפתע צעדים נשמעו מאחוריהם, עקבים שנוקשים ברצפה כמו פרסות סוסים. עיניהם של החבורה נפערו כאשר זיהו את הצעדים הללו, מלבד ג'ייס שלא ידע דבר עליו.
"אין מצב ש –" אמר לוק והם הסתובבו, שיערו השחור האפיר עוד יותר עד שכמעט היה בקו הלבן, עיניו הירוקות הקטנות התבוננו בחבורה בחיוך חביב, הוא לבש את אותה חליפה אפורה ומכנס ג'ינס אפור מלוטש, ידיו מחאו כפיים בסרקסטיות ושעונו הכסוף היה הדוק אך פחות מפעם קודמת. עורו היה פחות שזוף מהפעם האחרונה שראו אותו, כאילו איבד את הפיגמנטים.
"שלום לכם, ארבעה." הוא אמר והפסיק למחוא כפיים, "הרבה זמן לא?"
"קרייג.." אמר דיוויד וכיווץ את עיניו,
"אני רואה שעכשיו אתם חמישה." הוא הביט בג'ייס, ג'וש התקדם חצי פסיעה לכיוון קרייג.
"חיסלנו אותך בעבר, קרייג. נחסל אותך גם עכשיו." אמר לוק, מרי רצתה לומר משהו אבל היא הרגישה שנשמתה נעתקה ממנה ולשונה נכרתה מפיה.
"אבל עכשיו, אני חזק יותר." הוא כמעט צחק בין מילותיו, "ויש לי שותפים."
לפתע עשן כהה עלה מן הקרקע והסוכנים קיפצו לפתע, לבושים בחליפותיהם והפעם ידיהם צבועות באפור מלוטש וציפורניהם שלופות לתערים מחודדים. מעצם זנבם יוצא זנב, שחור ארוך שמסתלסל בקצותיו. עיניהם אפורות ופניהם מלאות בקעקועים כהים שמסתלסלים על פניהם בצורה מלחיצה.
הם לא לבשו משקפיים, ולא ענדו טבעת. ג'ייס החל להחוויר כשראה את היצורים הללו, היצורים שהתכחש להאמין להם.
"תכירו, הארבעה." אמר והושיט את ידיו לצדדים "האולטרה- ראשי."