ארבעת השומרים פרק 17

ארבעת השומרים פרק 17: טיהור

"סוף כל סוף!" קרא דיוויד בשמחה, ההילה שלו גדלה. "עכשיו אפשר להילחם ברצינות."
ג'וש הכה את האוויר עם אגרופו ואנרגיה זהובה יצאה מאגרופו היישר לכיוונו של דיוויד, הוא זינק קדימה וחתך את האנרגיה הזהובה עם ההילה האפלה שלו. הוא חייך אליו והושיט את שתי כפות ידיו לכיוונו, שוב האנרגיה הגדולה יצאה. ג'וש יצר מגן זהוב כמו לוק, בעזרת פיתול ידיו ותנועות החלקה, האנרגיה התפצלה לשניים ופגעה בשני עצי אורן גדולים, הם התייבשו לגמרי מכמות האנרגיה ונהפכו לאפר.
ג'וש רץ לכיוון דיוויד וזינק קדימה כאשר אגרופו מונף לאחור הוא הכה את פניו ודיוויד כשל מעט לאחור, הוא הכה מספר פעמים את פניו של ג'וש עם אגרופים. ג'וש עמד להפסיד אך לפתע זינק לוק והניף מיד את דיוויד לאחור בדחיפה חזקה. הוא נפל על הקרקע והתלכלך מעט.
"תודה." אמר ג'וש, לוק הנהן פעם אחת כתגובה.
השניים רצו לכיוונו, הם הניפו את אגרופם; לוק את השמאלית, ג'וש את הימנית. צבעם הכסוף והזהוב היה נראה ביחד כה יפה, הם הכו את פניו – מההדף של המכה נוצר פיצוץ ענק שהדף את שלושת לצדדים מנוגדים. לוק נפגע מעט בצלעותיו, זרועו עדיין כאבה מהמכה השטנית של דיוויד.
ג'וש נתקע בעץ ונפל על האדמה, ההילה שלו התנדפה ונעלמה וגם הילתו של דיוויד, הוא נפל על הקרקע בחולשה.
"לא!" קראה מרי, היא מיד רצה לבדוק מה שלום ג'וש.
"אני בסדר, תבדקי מה עם לוק ודיוויד." אמר באנקה, היא רצה מיד לכיוון לוק. הוא התפתל על האדמה בכאב, הגמדים גם עזרו זה לזה לקום מההדף של המכה.
"אני חושב ששברתי את היד שלי." הוא אמר, כנראה שההילה הכסופה הרגיעה את המכה ועכשיו שהיא נעלמה הכאב חזר.
"אני ארפא אותך." אמרה, היא עצמה את עיניה והתרכזה. ההילה הירוקה עטפה את ידו של לוק וריפאה אותה אחרי כמה שניות. שיערותיו השחורות התפזרו מעט על הקרקע הלחה ועיניו החומות הביטו במרי.
"תודה."
ג'וש צעד לכיוון דיוויד, הוא נעזר בידיו בכדי לקום. מיד לוק ומרי צעדו גם הם לכיוון דיוויד.
"דיוויד." אמר ג'וש, "זה אתה?"
"אני חושב.." אמר, "כן."
"אתה התרפאת. בגלל המכה של רונת האורוז בשילוב רונת האנסוז ששניהם מייצגות טוב הצלחת לנקות את האפלה ממנו." אמר בלס בעיניים נוצצות. דיוויד כיווץ את מצחו, הוא שנא את בלס אחרי העינויים שעבר, שגרמו לו להידחק לקצה ולהפעיל את האפלה.
"אז רונת ריידו שלי נעלמה?" שאל דיוויד בשמחה, הוא הרים את שרוול חולצתו אך הרונה נשארה שם. "אז האפלה עדיין נמצאת אצלי."
"אבל הדחקנו אותה, היא לא תחזור." אמר ג'וש בעידוד, לוק הצטרף אליו.
"ואם היא תחזור, יהיו לה שומרים להתעסק איתה."

"השער חייב להיות כאן." אמר קרייג בעצבנות, המבנים כבר כמעט היו הרוסים לגמרי. העיירה הייתה הרוסה לגמרי, בתי הספר, בתי המגורים, המשפחות- הכול הוחרב.
"קרייג, אהובי." קמיל לפתע הופיעה לידו, השניים היו על אותו צוק שהשקיף על העיירה. מנוף שאוחז בכדור הרס היה שם, ממשיך להרוס מבנים בתקווה למצוא את השער.
"קמיל." אמר קרייג,
"השומרים, לכולם יש את הרונות. הם מלאים בכוח ועכשיו הם בדרך." אמרה בחשש, "אני לא בטוחה שהאולטרה ראשי שלך או כל היצורים שבעולם יוכלו לעצור אותם מלחסל אותך."
"הם לא יכולים לחסל אותי, אין להם את יתד עץ הלריום." אמר והביט בקמיל, פניה שידרו דבר אחר.
"ג'ייס, השומר הבוער, הוא.." אמרה,
"הוא מה?!" שאל,
"הוא יצא אל ההרים למצוא את העץ. אני מניחה שהוא כבר מצא אותו והוא בדרך יחד עם השומרים." אמרה באנחה, פניה הושפלו מעט.
"אדוני ה –" אחד מהתושבים הגיע, ריצארד, שיערו הבלונדיני המסודר וגופו הצנום רק הראו את חוסר ידיעתו על העולם הזה, עיניו החומות היו בהירות יותר באור השמש.
קרייג נשך את מפרק כף ידו, הוא הצמיד את המפרק לשפתיו של ריצארד ובידו השנייה אחז בראשו שלא יברח. הוא ניסה להתנגד אך הוא כבר שתה את דמו.
כשהיה בטוח בכך הוא שבר את המפרקת שלו והוא נפל על הקרקע כאשר עיניו עצומות. קמיל חייכה בשמחה.
"אם אחוסל בקרב, זוהי תוכנית הגיבוי שלנו." אמר והביט בגופת הילד.