ארבעת השומרים פרק 14

ארבעת השומרים פרק 14: השומר האפל

דיוויד נזרק באכזריות על רצפת הלבנים הלחה, הגמדים סגרו את התא שלו במפתח והניחו אותו השולחן שהיה ממול לתא. דיוויד הרגיש חולשה רבה בכל גופו, בטנו בערה וראשו נצרב ידיו רעדו ועיניו כאבו, הוא פקח את עיניו באיטיות, חוזר להכרה.
הוא הביט סביב, התא היה קטן וחנוק בעל רצפת לבנים כהה ולחה. מנורת פלורוסנט לבנה מקולקלת נתלתה מחוץ לתא והייתה מקור האור היחידי שלו.
הוא שמע צעדים צועדים לכיוונו התא שלו, בלס צעד פנימה. הוא החזיק בכיסא עץ רעוע למדיי וקטן והניח אותו מול התא. הוא התיישב ושילב את רגליו בזריקה.
"בלס.." אמר דיוויד והושיט את ידו, הוא השתעל בכבדות.
"אל תצפה ממני לרחם עלייך, השומר האפל." אמר בלס בארשת פנים הדוקה וחסרת רגשות. הגמד החביב כעת נראה מפחיד יותר מכל בן אדם אחר שדיוויד פגש.
"מה קורה פה?" שאל בקול צרוד, הוא זחל לכיוון הסורגים הכהים שחסמו את יציאתו וכשנגע בהם הוא משך את גופו לכיוונם והגיע קרוב מספיק בכדי לנשום אוויר כמו שצריך.
"האפלה התפרצה בך בפעם הראשונה, השומר האפל." הסביר ושילב גם את ידיו, "זה רק עניין של זמן עד שתאמץ אותה לגמרי."
"בלס, בבקשה. אני חייב לשתות משהו." לחש בצרידות, הוא הרגיש תחושת צימאון כבדה מגיעה מגרונו כרגע. "בבקשה.."
"אני מצטער, השומר האפל. עד שלא נמצא דרך שתנתק את האפלה ממך אסור לך לקבל מקור כוח מסוים." אמר בלס ונאנח.
'תן לנו להיכנס, דיוויד.' הקול החלוש נשמע שוב בראשו. 'אנחנו נשחרר אותך מפה.'
"בלס, בבקשה. רק טיפת מים." התחנן,
"אני מצטער." השיב, הוא קם מהכיסא והלך החוצה.
"לא!, בלס!" צרח דיוויד בשארית כוחותיו, הוא טלטל את הסורגים וניסה להשתחרר. "בלס!!"
'תן לנו להיכנס לתוכך, נתק את עצמך מהכול, דיוויד.'
"בבקשה.." אמר דיוויד והניח את ראשו על הרצפה הלחה. "תפסיקו.."

"אנחנו צריכים לשחרר אותו משם." אמר לוק, החבורה הסכימה עם דבריו.
"מי יודע מה הם עושים לו עכשיו, ברגעים האלו שאנחנו מדברים." אמרה מרי בקול חושש, היא הבחינה בבלס יוצא מן בקתת עץ דיי נטושה הוא הביט לצדדים בכדי שאף אחד לא יבחין בו והלך לכיוונם.
"בלס יצא מבקתה רעועה אחת בקצה. אני חושבת שהם מחזיקים את דיוויד שם." אמרה מרי במהירות, בלס הגיע אליהם וכולם שתקו. הוא טפח עם ידו על גבו התחתון של לוק וחייך בחביבות.
"נוכל לספר לכם איך לנצח את קרייג, עכשיו שהשומר האפל לא איתנו." אמר,
"בלס, אנחנו לא עוזבים בלי דיוויד." אמר ג'וש והניח את ידיו על מותניו לכמה שניות והוריד אותם. "אין על זה נושא לויכוח." הוסיף.
"אתם לא יכולים לקחת אותו, האפלה עכשיו מתעללת בו, אם תיקחו אותו הוא יאמץ אותה." השיב בלס ופניו הרצינו,
"אתם רוצים לדעת איך להביס את קרייג או לא?" שאל,
"כן." אמר ג'ייס, הוא רצה לדעת איך אפשר לחסל את האדם שגזל את אימו ממנו. ג'וש הביט בג'ייס ונאנח, הוא ידע שאין דבר שהוא יאמר שיגרום לג'ייס להחליט שלא לחסל את קרייג.
"יש עץ מיוחד שצומח בהרים, אם תגלפו ממנו יתד תוכלו לנעוץ אותה בליבו והוא ימות. לנצח." הסביר בלס לג'ייס.
ג'ייס הביט בחבורה ואמר "אני הולך לעץ הזה, תוכל להביא כמה גמדים שיסייעו לי בדרך?" שאל ג'ייס,
"ג'ייס –" אמר ג'וש אך הוא קטע את עצמו.
"אני יודע, תישארו פה בשביל דיוויד. אני אלך לבד." אמר בחיוך חביב.
"אני חושב שכולכם צריכים ללכת איתו. לשמור זה על זה." אמר בלס, כולם תקפו אותו במבט חודר.
"אנחנו לא עוזבים את דיוויד."
"אני אסתדר." אמר ג'ייס, "אני רק צריך כמה גמדים –" הוא חזר על בקשתו ובלס חייך בחביבות.
"אצוות לך את ראיוס ומגל." אמר, "תבוא איתי, אני אכיר לך אותם ואתן לך צידה לדרך."
"אחי," אמר ג'וש, וחיבק אותו. הוא חיבק אותו חזרה וטפח על שכמו. "בהצלחה."
"גם לכם." לחש באוזנו, ג'וש צחק מעט והשניים התנתקו. הוא חיבק את לוק וגם את מרי.
"תמסרו לדיוויד שיהיה חזק." אמר וצעד יחד עם בלס לכיוון בקתה מסוימת.

"קרייג, אדוני. אנחנו עוד לא מצאנו את השער." אמר אחד מהתושבים, קרייג הצליח לכפות על כולם לעשות כדבריו. הוא כפה על כל אחד מתושבי העיירה לחפש אחר העיירה, להרוס אותה ולהשמיד אותה עד אפר בכדי שהשער ימצא.
"הוא חייב להיות פה." השיב קרייג ונהם גרונית בעצבים, "תמשיכו לחפש."
"כך נעשה, אדוני." אמר וקד בהשתחוות קלה לאדונו.
"והנה שני ההורים שרצית שנמצא, אימא של מרי ואביו של דיוויד." הוסיף לפני שהלך, קרייג הסתובב והביט בהם. אימה של מרי ישבה על ברכיה ודמעות התייבשו כבר על לחיה.
שיערה הבלונדיני היה מפוזר והיה נראה כמו השמש הבהירה שעמדה על השמיים. הם היו על צוק, משקיפים על העיירה שלאט נהרסת להם.
אביו של דיוויד השפיל את ראשו, שיערו הדליל היה מלא בדם מהעינויים שעבר ועיניו החומות הכהות הביטו ברצפה. ידיהם של השניים היו כבולים באזיקונים בחוזקה.
"אני שמח שבאתם, אימא של מרי ואבא של דיוויד." קרייג חייך לכיוונם. "אתם יודעים למה אתם פה?"
"אתה עומד להרוג אותנו." אמר אביו של דיוויד, קרייג צחק.
"אני עומד לגרום לילדים שלכם להיות חלשים מבחינה נפשית שהם לא יוכלו להיות מספיק חזקים בכדי להילחם בי." הוא צעד לכיוונם. "אני מצטער."
ציפורניו התחדדו לסכינים חדים והוא הנהן לאולטרה ראשי שירימו את ראשיהם של ההורים. הם צעדו לכיוונם ואחזו בשערותיהם. הם משכו את ראשם לאחור.
"לא, לא!" התחננה בבכי מר,
"אתם באמת נראים הורים נחמדים מאוד." אמר והניף את ידו לאחור, הוא הנחית את המכה וגרונם של השניים נחתכו, הם נפלו על האדמה שהחלה להתמלאות בדם.
"זרקו אותם." פקד, האולטרה ראשים הרימו את גופותיהם של ההורים וצעדו לכיוון זיז הצוק. הם השליכו אותם בחוסר אכפתיות וחוסר הפגנת רגשות.
"השומרים לא ידעו מאיפה זה בא להם."