ארבעת השומרים פרק 1

ארבעת השומרים פרק 1: הפתק

לוק, ג'וש, מרי, דיוויד

מרי יצאה מן הרכב השחור שעצר על יד המדרכה. שביל ארוך הוביל את דרכה אל בית הספר אך לפני זה היא הביטה באמה. "מרי חמודה שלי, תהני בלימודים ותזהרי." אמרה אמה, שיערה הבלונדיני מפוזר מעט על הכיסא העור השחור של הנהג, "אני כבר לא ילדה קטנה אימא, אני יודעת. יש כמה מתפרעים השבוע הזה,ששדדו אנשים ותקפו אותם, לא אלך לבד. מבטיחה." מרי חייכה בביישנות, שיערה הג'ינג'י בצבע כתום המזכיר קליפת תפוז, עיניה הכחולות היו גדולות והביטו באמה. ארשת פניה הייתה לחוצה.
"טוב. הסנדוויץ' שלך בתיק ו –" היא אמרה אך היא קטעה אותה,
"אני יודעת את אוהבת אותי." אמרה לאחר שהתרגלה כבר לנאום של אמה.
היא הניחה את רצועת תיקה הכהה על כתפה בזריקה פשוטה והלכה לכיוון בית ספרה, הולכת בשביל המסומן ומביטה במבנה הגדול, משפט עשוי אותיות אבנים מעוצבות היה מונח על קיר לבן שהיה צמוד אל השער. "בית הספר על שם ארתור ג'ושוע." קראה בליבה. מרי כבר התרגלה לראות את לוק הודג' שמכה את ריצ'ארד, תלמיד בית הספר מהחטיבה המכריח אותו לעשות שיעורים. היא שנאה לראות את זה ולא לעשות כלום, אך ידעה שאין לה גם מה לעשות. היא הרימה את מבטה, לפתע פתק קטן ולבן התעופף באוויר היישר אל ידה, הוא נפל על פניו. האות 'ס' הופיעה מאחוריו. היא פתחה אותו בסקרנות וקראה.

"בבקשה לוק!" התחנן ריצ'ארד, הנער מכיתה יא', שנה מתחת לוק. הוא החל לדבר בקול תחנוני כאשר שיערותיו הבלונדיניות נחות על מצחו בפראות, עיניו החומות הביטו בלוק בהתחננות. לוק הפיל בחוזקה את ספרי בית הספר של ריצ'ארד בעצבנות והצמיד את גופו הקטן אל הקיר בחוזקה.
"תקשיב לי טוב, חנון. יש לך עד מחר לעשות את העבודה בהיסטוריה, אני לא אתן לך הזדמנות נוספת." אמר ושיערו השחור נפל מעט על עיניו, הוא לבש חולצה כהה וקצרה שמבליטה את שריריו החסונים והכמעט בלתי אפשריים לגילו.
"אבל המדפסת שלי לא עובדת ו.. ועוד לא למדנו את החומר הזה!" גמגם ריצ'ארד, ידו רועדת בצורה מבחילה. "יש לך ספרים בשביל זה, חנון. אני מופתע ממך." אמר בחיוך, עיניו הכהות מביטות בילד הקטן דמוי הטרף שלו.
"אני מגיע מחר בשבע וארבעים לבית הספר, העבודה תחכה לי על השולחן." אמר לוק באכזריות והרים את רצועת תיקו במהירות ובעצבנות. הוא צעד לכיוון בית הספר והביט בילדים שהולכים לכיוונו.
ריצ'ארד התכופף והחל להרים את ספריו, במהירות לא יאומנת הוא צעד בהשפלת ראש לכיוון כניסת בית הספר. על יד הנעל של לוק הופיעה פתק לבן ומקופל מעט, הוא הביט בסקרנות, על גב הפתק הופיע האות 'כ'. הוא צחק לפני שהרים אותו וקרא.

"תשמעי לין, אני לא יודע. זה מרגיש לי שאנחנו לא מסתדרים ביחד." אמר ג'וש הנטון, נפרד מחברתו ה – מי יודע כמה.
שיערו הבלונדיני היה קצר והגיע עד לסוף צווארו, שיערו היה מעט מבולגן ועיניו כחולות כמו הים, הוא לבש חולצת טי שירט לבנה קצרה וג'ינס כחול ארוך שהגיע עד לנעליו הכהות. הוא הביט בה וגירד מעט את הצלקת שהייתה לו על מפרק כף ידו הימנית.
"אני דווקא חשבתי שאנחנו היינו בסדר.." אמרה לין, עצובה ודמעות עלו על עיניה. "נוכל להישאר ידידים נכון?"
"ברור.." הוא הניח את כף ידו הגדולה על כתפה, הוא חייך חצי חיוך וצעד קדימה. "שלא." לחש בזלזול, מקווה שדווקא שמעה זאת. הוא צעד בחפיזות, מביט בשורות הלוקרים הכחולים שהיו צמודים אל הקיר. מחפש את הלוקר שלו. הוא היה בצד שמאל, קרוב ללוקר של מרי טנקלון, הנערה שתמיד אהב מכיתה א', הוא תמיד חיפש שעשוע בנערות אחרות אך ידע שהדבר האמיתי הוא איתה. ג'וש היה שובניסיט, הוא לא האמין ברגישות ובכאב אצל בנות, מצדו מהרגע שהוא נפרד ממישהי היא כבר לא העסק שלו. אם היה צריך לתאר אותו בשתי מילים: חסר חשיבות. הוא צעד אל הלוקר, כשהגיע אליו פתח אותו בסיבוב המנעול שני סיבובים אחורה ושניים קדימה, מרי צעדה גם היא אל הלוקר הכחול וסיבבה גם היא את המנעול.
שיערה הכתום היה פזור וגולש מאחוריי כתפיה, עיניה הכחולות מביטות בלוקר שאותו פתחה לפני רגע, מחפשות את הציוד המתאים.
"אז מה? נפרדת מהחברה השמונה מאות שלך?" שאלה ופלטה נחירה,
"את יודעת אני עדיין מאמין בנו."
"אני עדיין מאמינה שאתה אידיוט."
"זו גם אמונה." אמר בחיוך, הוא שלף מחברת כתומה מהלוקר והניח אותו על ידיו השריריות אך לא יתר על המידה. היא צחקה מעט והביטה בו.
"מצטערת, אני לא יכולה להיות עם מישהו שייפרד ממני מתי שימאס לו ממני." אמרה לסיכום ונעלה בחזרה את הלוקר שלה. אוחזת בכמה מחברות וספרים ביד אחת. היא צעדה אל הכיתה והוא הביט בה הולכת, הג'ינס הכחול שלה היה צמוד וחולצתה הייתה בצבע לבן נקי,
לא משנה מה תאמר לו הוא עדיין יאהב אותה. מן המחברת נפל פתק מקומט וקטן הוא הביט לצדדים והתכופף, הוא סיבב את הדף על הגב בכדי לבחון אותו האות 'נ' הופיעה על גב הפתק. הוא הרים אותו וקרא.

"זה לא צחוק, אני רציני." אמר דיוויד האוורסט בעוד שדיבר בטלפון עם המחלקה לאסונות טבע, הוא הקליד במהירות דברים על המחשב בעוד ששוחח איתם על הנושא.
"ילד, אנחנו מקבלים דיווחי סרק במשך יותר מעשור, להתראות." אמר הקול של אחד מהמזכירים שצמודים לטלפון, "חכה! לפחות תבדוק את הטענה שלי." אמר דיוויד במהירות, שיערו החום בהיר היה משוך לצד ומשקפיו החומות הגדולות ישבו על אפו הסולד. הוא לבש חולצת טי שירט אפורה ומכנס ג'ינס ארוך וכחול. הוא לא היה שרירי במיוחד, רק כתפיו היו רחבות. ידיו היו דיי רזות וגופו היה צנום ברובו.
"היו התפרצויות אנרגיה באזור היער –" אמר ונקטע על ידי המזכיר שנראה מותש. הוא נאנח מעט ודיבר,
"תשמע ילד, אני מנתק את השיחה. מצטער." אמר והתכוון לנתק,
"לא בבקשה, לא!" קרא במהירות, הוא נאנח
"מצטער. להתראות." אמר והשיחה התנתקה לחלוטין. דיוויד נאנח והביט במחשב בשחור, מיליוני תיקיות, קבצים וחלונות נפתחו, הוא הביט בהם וסידר מעט את משקפיו שעמדו ליפול.
הוא הניח את הטלפון השחור והגדול למדיי שלו על השולחן, הוא חייך מבעד למחשב והביט בצג המחשב, פתק קטן לפתע הוצמד אל המסך, הפוך, האות 'ה' הופיעה עליו. הוא תלש אותה מהמסך וסיבב את הפתק בכדי לקרוא.

"אולם בית הספר בסוף הלימודים,
גורלך מחכה לך ,
להתראות."