ארבעת הממלכות- פרק 4

אחרי שהלכנו בשקט בערך כעשרים דקות, המנהרה הגיעה לקיצה ואור נגלה אלינו. יצאנו החוצה ועמדנו כעת מול יער עבות. השמש כבר שקעה מזמן והדרך היחידה בה יכולתי לראות משהו הייתה בעזרת הלפיד שהחזיקה קיארה.
״איפה אנחנו?״ לא זכרתי יער בממלכת האש, ולפי החישובים שלי הלכנו מערבה. לפי הגבולות של ממלכת האש, הגבול המערבי נגמר בשדה השרוף- שדה שבעבר גדל בו תירס, אך לפני בערך שבעים שנה הוא נשרף כליל וכעת היה שדה רחב ידיים, שרובו המוחלט שרוף ושחור. המקום שבו עמדנו בהחלט לא היה שרוף ומפויח, אלא ירוק ומלא חיים.
קיארה הסתובבה וחייכה אליי. היא הושיטה לי את הלפיד שלה, הוציאה מכיסה לפיד נוסף וכבוי, והדליקה אותו בהנפת יד. ״יצאנו ממלכת האש, ואנחנו בגבול בין ממלכת האש לממלכת האדמה. השטח הזה,״ היא החוותה אל עבר המערה שממנה יצאנו הרגע, ״שייך לממלכת האש. והיער,״ היא החוותה עכשיו לכיוון היער, ״שייך לממלכת האדמה. תכנית, כרגע, אנחנו לא נמצאים בשום מקום.״ ואז היא קרצה לי. הסתכלתי סביבי, נפעמת מעצם הרעיון וגם מהעובדה שאני מחוץ לממלכת האש. מעולם לא יצאתי החוצה, מעולם לא העזתי. נשמתי עמוק. שום ריח של פיח, או של זכוכית מותכת, או מתכת, עלה באפי. רק אוויר טהור ונקי שמגיע היישר מתוך היער שמולי.
לרגע חשבתי על העובדה שקיארה הרגע הדליקה את הלפיד בעצמה, בשטח פתוח, בלי פחד, ותהיתי אם גם אני יכולה.
״נו קדימה,״ קיארה כמו קראה את מחשבותי, ״תבעירי אש.״
חייכתי אליה חיוך קטן, מהססת עדיין. הרמתי את ידי, והעברתי בה כדור אש קטן. ליבי דפק בחוזקה, וההרגשה המדהימה הזאת, ההרגשה שאני והאש זה אחד, זרמה בכל גופי.
״תגדילי אותו.״ קיארה לחצה עליי. התרכזתי, וכדור האש שנח בכף ידי גדל וגדל, עוטף את ידי לחלוטין. האדרנלין בער בי והבערתי גם את היד השנייה. הרמתי את מבטי והמורדים הסתכלו עליי בחיוך. הם ראו כמה התרגשתי מהמעמד, כמה זמן חיכיתי לזה. כדורי האש הקיפו כעת את שתי הידיים שלי, ואז בפרץ אחד גדלו שתי הלהבות לגובה של כמעט שני מטרים, ואז כבו באחת. התנשפתי, החום עדיין לא עוזב את ידי וההתרגשות עדיין מפעפעת בי.
״מרגיש טוב, אה?״ קיארה חייכה. הנהנתי. הייתי מרוגשת מדי מכדי לדבר.
״אני חושבת שהגיע הזמן להציג את עצמנו, אחרת זה כבר יהיה די גס רוח.״ אמרה מכופפת האדמה היפהייפה בחיוך זוהר. היא לבשה חולצה צמודה בצבע ירוק בהיר ומעליה מין עליונית ארוכה שהייתה סגורה בעזרת חגורה חומה. היא לבשה מכנסיים צמודים ושחורים ומגפיים ירוקים, שיערה הקרמלי אסוף לקוקו גבוה ומבולגן.
היא הושיטה את ידה החיננית קדימה, ״אני אליס, ואלו גיאה,״ הצביעה על מכופף האדמה השני שחייך חיוך נבוך, ״ניאו ולילה,״ הצביעה על מכופפי האוויר שחייכו בחזרה, ״וולרו ומיסטי, ״ מכופפי המים, האוקיינוס והסופה. ״ואת קיארה ואש אני מניחה שאת מכירה.״
הינהנתי אל כל אחד מהם, מנסה לשנן את השמות.
״אש סיפרה לנו את מה שקרה לבנג׳מין,״ אמרה קיארה ברצינות אחרי שסיימנו עם ההיכרות. התיישבנו כולנו במין מחנה בכניסה ליער; בין העצים היו כמה כיסאות עץ ובד כהה ומלוכלך ששימש כמו סככה.
החיוך נמחק מפני כשהיא הזכירה את בן, ואת העובדה שהמפלגים עומדים להרוג אותו עוד יומיים.
השפלתי את מבטי. רגשות האשמה אוכלים אותי מבפנים וצועקים לי שהיו צריכים לקחת אותי במקום אותו, וזה כואב.
״מתי המשפט שלו?״ שאלה לילה, מכופפת האוויר.
״עוד יומיים.״ עניתי.
״קיי, יש לך רעיון?״ שאל ניאו. הוא ישב מולי והתעסק בכמה אבנים שמצא על הרצפה. הוא הרים אותן וסיחרר אותן באיטיות חמישה סנטימטרים מעל כף ידו הפתוחה, משתמש בזרמי האוויר לשמור שהן לא ייפלו. הבטתי בו מרותקת. מעולם לפני כן לא ראיתי מכופף אוויר, ועוד אחד המשתמש מולי ביכולות שלו. זה היה מטורף. לחשוב שהוא לא שולט על האש, אלא על האוויר.
״חשבתי על משהו, אבל זה עוד לא לגמרי מפותח.״ קיארה אמרה וגירדה את מצחה. שיערה השחור היה פזור ונפל על פניה בחינניות, והיא הזיזה אותו משם בתנועה אינסטנקטיבית.
״גם אני חשבתי על משהו.״ אמרה מיסטי, מכופפת המים. שיערה היה קצר מאוד ובזכות גודלה הקטנטן היא נראתה כמו פיה.
״רגע, אתם בכלל יודעים איפה המפקדה של המפלגה? ואיך מגיעים לשם?״ שאלתי וכיווצתי את גבותי.
אליס הינהנה, ״היינו שם כבר פעם אחת. לפני חודשיים בערך. אבל מאוד קשה להכנס לשם, ולכן צריך תוכנית מאוד מדויקת.״
״למה הייתם שם?״ שאלתי.
הם החליפו מבטים.
״לא חשוב עכשיו,״ אמרה קיארה בביטול. ״צריך לחשוב איך אנחנו נכנסים לשם.״
״מה עשיתם פעם קודמת?״ שאלתי שוב. הרגשתי כאילו הם מסתירים ממני משהו.
״פעולת הסחה. אבל זה לא יעבוד הפעם,״ אמרה לילה ועיקמה את אפה.
״למה?״ שאלתי, נחושה לגלות את מה שהם מנסים להסתיר.
״כי הם יהיו מוכנים, הם כבר ראו דבר כזה מאיתנו.״ גיאה, מכופף האדמה, הסביר.
״אני וגיאה יכולים לנסות למפות את תעלות האוורור,״ הציעה אליס. קיארה הינהנה, ״זה רעיון טוב.״
״אבל גם אם נכנס, מה נעשה משם? אי אפשר פשוט להגיד להם, ׳היי, באנו לקחת את האסיר שלכם, כל טוב.׳ ״ אמר ניאו והרים גבה. מיסטי גיחכה.
״צריך להבין כמה שומרים יש בכל חדר, ואיפה הם מחזיקים את בן,״ אמרה אש. שמתי לב כי היא קטנה מכולם, אך למרות זאת ידעתי כי היא חזקה לא פחות מהאחרים.
״צריך למצוא מישהו מבפנים.״ אמר גיאה ועיקם את אפו.
״או להחדיר מישהו לבפנים,״ אמרה מיסטי בשקט. כולם הביטו בה.
״ואיך נעשה את זה בדיוק?״ לילה הרימה גבה.
״הם לא מגייסים שומרים חדשים, אז זה נפסל.״ אמר גיאה.
״לא, לא. היה לי רעיון אחר.״ מיסטי אמרה וחיוך קטן הזדחל לזווית פיה.
״והוא כולל אותה.״ היא אמרה והצביעה עליי. כולם הסתכלו עליי ואודם הציף את פניי. חששות בנוגע לרעיון של מיסטי התגנבו לראשי והגעתי למסקנה שאני לא רוצה לדעת על מה היא חשבה.
מיסטי סיפרה את הרעיון שלה לשאר חברי הקבוצה, והרעיון התקבל, לא משנה כמה מחיתי נגדו.
מיסטי אמרה שזה כמו מבחן קבלה ושכל אחד מאיתנו עבר משהו כזה בעבר.
לבסוף הסכמתי.
אחרי שהשעה הייתה כבר די מאוחרת הסבתי את תשומת ליבה של קיארה לעובדה שאני מצפה לחזור הביתה היום, ושהורי בטח דואגים לי.
"כן, נחזיר אותך הביתה. אש וגיאה ילוו אותך. תלכו מלמטה, שעת העוצר כבר עברה ואנחנו לא רוצים למשוך תשומת לב." קיארה אמרה ואש הינהנה. הבנתי מזמן כי קיארה היא המנהיגה הבלתי מעורערת של הקבוצה, ושהם עושים מה שהיא אומרת בלי להתווכח.
הכאב בחזה מחוסרו של בן חזר והתגעגעתי אליו כלכך פתאום. חשבתי על זה שבפעם האחרונה שדיברנו האווירה לא הייתה נעימה, ושאם הוא ימות הוא ימות במחשבה שאנחנו בריב. ברגע שהמחשבה הזאת עלתה בראשי נעצרתי במקום והנחתי יד על החזה, חושבת כי היד תוכל לעצור את הכאב שהתפשט שם. בן לא ימות, הוא לא יכול למות. לא עכשיו, לא ככה.
אש ואני נכנסנו חזרה אל המנהרה והלכנו בשקט. הפעם במקום לעלות במקום ממנו הגענו, המשכנו קדימה. הלכנו במנהרה הטחובה משהו שהרגיש לי כמו שעות, אך בפועל היה חצי שעה. לבסוף הגענו לסולם מתכת ארוך שהוביל מטה. אני ואש ירדנו, אך גיאה נשאר מאחור וחסם את המנהרה אחרי שירדנו למטה. הגענו אל מערכת הביוב, והריח היה מחניק. השתמשנו בסולם מתכת שני ואורך שהוביל אל עיגול המתכת החוסם את הכניסה לביוב. אש הורידה את עיגול המתכת במיומנות ושתינו טיפסנו למעלה.
היא עלתה לפני ונשכבה על הרצפה. עליתי ונשכבתי לידה, מחכה להוראות. היא שמה את אצבעה על שפתיה, מסמנת לי להיות בשקט.
היא קמה ורצה אל עבר הבניין הקרוב, מתכופפת ומסתכלת סביבה. ליבי דפק בעוז, והנשימה שלי הייתה כלכך מהירה שהייתי בטוחה שהיא עומדת להסגיר אותנו. עקבתי אחריה, מנסה לחקות את התנועות הזריזות שלה. אחרי שעברנו את הבניין, ראיתי את ביתי. האורות היו כבויים והרוח נשבה בעדינות בדגל על הדלת.
כמה מטרים מדלת הבית שלי עמדו שלושה שומרים בשקט מוחלט והשקיפו על הרחוב. אש ואני התכופפנו מאחורי הבניין, מסתתרות בצללים.
"בשלוש תרוצי בשקט מוחלט אל הדלת." אש לחשה. סובבתי את פניי אליה, לא מספיקה למחות אפילו לפני שהיא לחשה "שלוש." והבעירה כדור אש קטן. השומרים מיד הסתכלו לעברנו, ופתחו בריצה לכיווננו. החלטתי לסמוך על אש, ולמרות הפחד רצתי לעבר ביתי. מליון מחשבות עברו בראשי, והראשונה בהם היא האם אש אמיצה, או טיפשה?
השומרים עקבו אחרי דמותה הזריזה של אש, שרצה ממקום למקום, מבעירה מדי פעם כדורי אש קטנים. פחדתי כלכך. יכול להיות שהשומרים טיפשים, אך חלשים הם לא. הם יכולים להרוג אותה על מה שהיא עושה עכשיו. והיא מסכנת כלכך הרבה כדי שאני אגיע בשלום הביתה. לפני שפתחתי את הדלת הצמדתי את כפות ידי ועצמתי את עיני, מתפללת לאלת האש, שהבחורה הצעירה הזאת הקרויה על שמה תשרוד את הלילה. ואז הוספתי כי לא יזיק אם גם בן ישרוד את הלילה ואם היא יכולה אז שתעביר לו שאנחנו בדרך ושלא שכחתי ממנו. סיימתי את התפילה באמן ונכנסתי הביתה.