ארבעת הממלכות- פרק 3

עשר דקות אחרי שהחיילים הלכו עדיין ישבתי חסרת מילים על הדשא בפארק. איך נתתי לזה לקרות? בן עומד למות בגיל שש עשרה בידי המפלגים והכל באשמתי. הם היו צריכים לקחת אותי ולא אותו! הוא לא עשה כלום. ידעתי שזה יקרה. דמעות מלוחות החלו לזלוג על לחיי. בן עומד למות בעוד יומיים בגללי. הכל באשמתי.
קברתי את פני בכפות ידי ובכיתי בשקט. אחרי כמה דקות כאלו הורדתי את ידי וניגבתי את הדמעות, רק כדי לגלות דמות יושבת לצידי בשקט מוחלט. מהבהלה צעקתי ואוטומטית התרחקתי אחורה. ניגבתי את פניי מהר ומיצמצתי כמה פעמים, לאט לאט מתחילה לזהות אותה. היא הייתה קטנה ממני, שיערה שחור ואסוף בחצי קוקו עם סרט אדום. היא לבשה מכנס צמוד ואדום, מעליו חולצה\שמלה שהגיעה לה כמעט עד הברכיים וחגורה סביב מותניה. נעליה היו מגפיים זהות לשלי.
היא הייתה אתמול בספרייה, נזכרתי. אך היא לא דיברה אתמול.
״הם לקחו את…״ התחלתי לומר, עדיין משתנקת מהבכי.
״ראיתי.״ היא קטעה אותי. שתינו שתקנו. לא ידעתי למה היא באה. נזכרתי שראיתי אותה היום בבית הספר. היא לומדת כמה שכבות מתחתיי.
״אני מצטערת. אין לנו מושג איך הם הגיעו אליו.״ היא אמרה בהתנצלות.
״אין לכם.. אין לכם מושג?! לי יש מושג! הם ראו אותנו, שמעו אותנו, קלטו אתכם. הם ראו אותו יוצא משם בסערה ו.. ו…״ השתתקתי כי פחדתי שאתחיל לפרוץ בבכי בשנית.
״ועכשיו הוא ימות… והכל באשמתי…״ השפלתי את מבטי. הבחורה הקטנה חייכה חיוך מלא הבנה ובגרות.
״אנחנו לא ניתן לזה לקרות, את יכולה לסמוך עלינו.״ היא אמרה בביטחון כה רב, והיה נראה שהיא מאמינה לכל מילה שהיא אומרת.
״לסמוך עליכם?! איך אוכל לסמוך עליכם? הם לקחו אותו! ועכשיו הם יהרגו אותו.״ ניענעתי בראשי כלא מאמינה. איך היא מבקשת ממני דבר כזה?
״סילבר, אנחנו נשחרר אותו. אנחנו נמצא דרך. אנחנו תמיד מוצאים.״ היא הניחה יד מרגיעה על ידי.
״איך קוראים לך בכלל?״ מילמלתי. בליבי התקווה החלה לבעור מחדש, התקווה שאולי גורלו עוד לא חרוץ.
״אש.״ הבחורה הקטנה אמרה וגרמה לי להרים את מבטי בחיוך משועשע.
״מקורי,״ חייכתי. היא החזירה לי חיוך. שתינו החזרנו את מבטנו אל הרחוב השקט.
״התחרטתי.״ אמרתי בשקט והיא הביטה בי בשאלה.
״אני רוצה… אני רוצה לעזור לכם לשחרר את בן. אני רוצה להצטרף.״ אמרתי לאט. היא חייכה כעת חיוך גדול והינהנה. ״קחי. נדבר מאוחר יותר.״ היא הביאה לי פתק סגור וקטן, ואז קמה והתרחקה ממני. פתחתי את הפתק. בפנים היה כתוב 'נפגש בשקיעה בשוק.' הפתק גרם לי לחשוב שאש והמורדים האחרים צפו את מה שקרה עם בן ואת החרטה שלי, אך לא נתתי לעצמי זמן להתעסק בזה. אני עומדת לעשות משהו באמת גורלי! משהו שאולי ישנה את הכל. אני אדאג שבן יחיה.
חזרתי לביתי ונכנסתי פנימה, סוגרת אחרי את הדלת בנקישה עדינה. הבית שלי אדום ברובו; מהספות האדומות, האח הבוער תמיד, הוילונות והדלתות. יש בביתנו דגל אחד של ממלכת האש על כל דלת של הבית, ולדלת הכניסה יש שניים, אחד מבפנים ואחד מבחוץ. מהמטבח הרחתי ריח של לחם טרי שגרם לבטני לקרקר והזכיר לי שלא אכלתי דבר מאז השעה הראשונה בבית הספר. אחי, מכופף אש בן אחד עשרה עם בלורית שחורה מרוחה בג'ל כדי שתעמוד, ועיניים חומות כהות. הוא גבוה ושחום עור, כולם אומרים שאנחנו מאוד דומים, חוץ מהעיינים כמובן. קוראים לו תיאו.
הוא עמד ליד אימי והתעסק עם האש של הגז. האיסור לכשף בכל הנוגע לבישול היה מעט רופף, ואחי ואני היינו משתעשעים המון עם האש של הגז.
לחם טרי עמד מתקרר על השיש מעל התנור. בצעתי חתיכה, מילמלתי לעברם שלום ונכנסתי לחדרי. בחדרי לא היה סימן לצבע האדום. לא בכיסוי המיטה שאמא נהגה ל'הלביש' למיטתי, ואני נהגתי להוריד, לא בוילונות הלבנים הצחים, לא בשטיח האפור, לא בטאפט ולא במרצפות. המקום היחיד בו הרגשתי פחות כאילו אני בסרט אימה והצבע היחיד שהגיבור יכול לראות הוא אדום. אולי חוץ מהארון שלי, שהיה מלא בבגדים אדומים שחויבתי ללבוש.
החלטתי להכין תיק למקרה חירום. הרגשתי כאילו ברגע שהחלטתי להצטרף למורדים בעצם סימנתי את עצמי בעיני המפלגים, מה שהיה די נכון. הגעתי למסקנה שאם אצטרך לברוח מהמפלגים הכי פשוט יהיה אם כבר אארוז תיק מבעוד מועד.
אז לקחתי תיק גדול שנראה יותר כמו שק, הכנסתי אליו מעיל גדול, שתי חולצות, בגדים תחתונים, מברשת שיניים ומשחה, והמון קופסאות שימורים שלקחתי מהמטבח כשאמא ותיאו לא שמו לב. אחרי שסיימתי אותו נתקלתי בבעיה חדשה, לא ידעתי היכן לשים אותו. התחלתי לחפש בכל הבית מקומות שבהם אוכל להחביא את התיק. חיפשתי לבנים יוצאות, ברגים שלא מוברגים עד הסוף, והחיפוש העלה כישלון. עד שניגשתי למחסן הישן שלנו, והתחלתי לגשש בחושך. ידי חשו לפתע בדיוק במה שחיפשתי, לבנה יוצאת. הוצאתי אותה בעדינות ולהפתעתי מאחוריה היה חלל ריק החסום בקיר אחרי כמה מטרים. זה היה מוזר. כמו מאין חלל שהיה שם במיוחד בשביל התיק שלי. דחפתי את התיק פנימה והכנסתי את הלבנה בחזרה.
השעה כבר הייתה מאוחרת והערכתי שהשקיעה תתרחש עוד מעט. יצאתי לכיוון השוק שבשעה זאת כבר הרבה פחות הומה והתקדמתי לאט, מחפשת אחרי מישהו מוכר שיוביל אותי למקום הפגישה.
הבזק של אש כתומה ריצד בזווית עיני והסתובבתי מיד אחורה, בכדי לראות דמות אדומה נעלמת מאחורי בניין. תהיתי איך יש בה את האומץ, לעשות דבר כה מסוכן במקום כה הומה. אך היה נראה כאילו אני היחידה שהבחינה בזה. הלכתי אל אחורי הבניין אליו ראיתי את הדמות נעלמת במהירות. הגעתי לסמטה חשוכה והסתכלתי סביבי, לראות כי לא טעיתי. על אחת הדלתות ראיתי הבהוב של משהו כתום, וכשהתקרבתי ראיתי כי על הידית יש סרט אדום. לחצתי על הידית מטה והדלת נפתחה. הורדתי את הסרט, נכנסתי פנימה וסגרתי את הדלת.
ברגע שסגרתי את הדלת נדלקו האורות ולהפתעתי הייתי במסדרון, כשלשמאלי ארבע דלתות ולימיני גם כן. התבוננתי בדלתות, אך כולן נראו אותו הדבר. לפתע משהו משך את תשומת ליבי. אותו חוט אדום וקטנטן, אורכו כשל הזרת שעל כף ידי, ביצבץ מעל אחת הדלתות ומיד נעלם. פתחתי אותה במהירות ונכנסתי פנימה.
מולי היה פרצופה המחייך של קיארה ומאחוריה פרצופים מרוצים של שאר המורדים.
"ברוכה הבאה," אמרה קיארה בכבוד וחייכה. החיוך שלה היה מאיר והשרה עליי תחושה שעשיתי את המעשה הנכון.
החדר היה למעשה מנהרה וכל המורדים החזיקו בידיהם לפידים. הם החלו ללכת פנימה לתוך המנהרה החשוכה, כשמכופפי האדמה בראש, אחריהם מכופפי המים והאוויר ולבסוף אש, קיארה ואני. כעת כשהלכנו בשקט יכולתי להתבונן בהם טוב יותר:
מכופפי האדמה היו שניהם בעלי מבנה שרירי ורחב מעט, לבחור היה שיער בהיר כלכך עד שנראה כמעט לבן. הוא היה חזק ומלא ביטחון והליכתו הייתה נינוחה ורגועה, מודע שהוא נמצא כרגע באזור הנוחות שלו. אחריו הייתה המכופפת אדמה, שהייתה בחורה יפהייפה עם שיער חום בהיר עם המון גוונים ושתי גומות חן. גם היא נראתה מלאת ביטחון, היא הניעה את הידיים שלה לצידיה בצורה מהפנטת וכולה הייתה מלאה בחן שאי אפשר להסביר.
שני מכופפי האוויר היו שניהם עם עיניים כחולות בהירות, כמו שלי. שניהם היו רזים ובהירים, עדינים כאילו משב רוח חזק יכול להעיף אותם אחורה. הם נראו קלילים ותהיתי מי מבין שניהם כישף את כשף האוויר שבעזרתו דפי הנייר הגיעו אליי ואל בן. למי שעשה את זה בוודאי יש המון אומץ, והמון כישרון. שניהם נראו חזקים ומבטיחים והשרו תחושת ביטחון.
למכופפי המים היו עיניים ירוקות חודרות ועורם בהיר מאוד. הבחור מכופף המים היה נראה כאילו הוא בעצמו האוקיינוס. התנועות שלו, זורמות כאילו הוא נע בעזרת גלים. הוא היה רגוע לחלוטין והשרה רוגע על מי שהסתכל עליו.
הבחורה הייתה לגמרי ההפך ממנו, כמו סופה או צונאמי. ממדי גופה היו קטנטנים אבל עיניה שידרו חוזק ועוצמה. היא לא נראתה כמו אחת שאתה רוצה להתעסק איתה.
את מכופפות האש כבר פגשתי, אש השקטה והעוצמתית וקיארה המנהיגה הכובשת. לידם, הרגשתי כמו צל. איך אהיה כמוהם? כל אחד מהם נראה חזק ועוצמתי מאין כמוהו. בדיוק האנשים המתאימים להיות מורדים. כל אחד מתמחה במשהו אחר, וביחד הם נראו בלתי מנוצחים.